סוף סוף מישהו אומר את האמת
לרגע הזה חיכינו: שגיא כהן אכל בסרגוס התל אביבית ומצא עצמו מחכה בתור מזויף ואוכל מנות בינוניות ויקרות פחד. אבל קהל הפראיירים - כידוע- בולע הכל
ויש עוד נקודת דמיון. בדומה לאיקאה, גם סרגוס בונה את הפופולריות שלה על כך שהיא פופולרית. אבל שלא כאיקאה, שבה הפופולריות אותנטית, סרגוס בונה עצמה כמוסד פופולרי באמצעים מפוקפקים משהו.
ראשית, יש להם נוהג שנקרא "המתנה של עשר דקות". כשאתה מנסה להזמין מקום, המסעדה לא לוקחת ממך הזמנה כמקובל, מתוך הבנה שתגיע ותקבל שולחן, אלא מצפה ממך להגיע ולהמתין כעשר דקות, כדי ליצור תחושה של תור וגודש. בנוסף, המארחות במקום לא מושיבות את האנשים כשהם מגיעים אלא יוצרות בכניסה תור מלאכותי. הכל כדי שהעסק ייראה כמו להיט היסטרי.
כשהגענו היו לפנינו בתור ארבעה אנשים. במסעדה היו באותו רגע לא פחות מ-11 שולחנות פנויים (עברתי וספרתי). כשהפניתי את תשומת לב המארחת היא הבהירה לי שיש לה שיקולים משלה. לא היה לי ספק לרגע. עכשיו שלא יהיו אי הבנות: המתנה של עשר דקות היא המתנה סבירה.
הכלל הבלתי כתוב הוא: במקום בלי חלל המתנה ייעודי, השולחן צריך לחכות לך, במקומות עם אזור המתנה - עד 20 דקות ייחשבו סבירות, במסעדות שף רבות מוניטין, גם חצי שעה נחשבת סבירה, אבל כזו שכבר יש לפצות עליה.
מעבר לזה, אם המסעדה מכבדת את עצמה, היא תעשה שימוש במספר הטלפון שהשארת לה כדי לבדוק אם אתה עדיין רוצה להגיע. מה שלא סביר, לעומת זאת, הוא לנסות וליצור למסעדה תדמית של מקום מבוקש באמצעים מלאכותיים. מצד שני, מלאכותיות היא מילה די טובה לתאר את סרגוס.
סרגוס, כידוע, הוקמה במודע כחיקוי למסעדות מצליחות אחרות. ובמובן הזה, היא מזכירה קצת סקאי. סקאי, כמו שכל מוכר ספות יודע לדקלם, מגיע במגוון צבעים גדול יותר מעור, הוא עמיד יותר מעור, וקל יותר לניקוי מעור. הוא רק לא עור. וסרגוס היא לא עור. למען האמת, כשאתה אוכל את המנות כאן, יש לך תחושה שחלק מהן אכן הגיעו בקופסאות שטוחות עם הוראות הרכבה בסקנדינבית. אלה מנות של סרט נע, לא של מסעדת צמרת.
המחירים, לעומת זאת (307 שקל טבין ותקילין, לפני טיפ, לארוחה של שתי מנות ראשונות, שתי מנות עיקריות, מנה אחרונה אחת ובקבוק מים מינרליים), הם מחירי צמרת. באבואבוה צמרת. מדהים מה שאנשים מוכנים לשלם אם רק גורמים להם לעמוד קצת בתור בשביל זה.
התפריט של סרגוס בנוי על תופעה שהולכת ומתחדדת במסעדות שלנו בשנה האחרונה. השיפור ברמה הממוצעת של חומרי הגלם מיקם את המכנה המשותף גבוה מבעבר: יש אספקה סדירה של בשר איכותי מדרום אמריקה, של דגים טריים מגידול תעשייתי, של פירות ים קפואים מייבוא ושל ירקות בוטיק למטבח המוסדי. מצד אחד, זו בשורה טובה. קל מאוד היום להקים מסעדה ולשמור על עקביות. מצד שני, זו בשורה רעה למסעדות עצלות, מכיוון שהיא מאפשרת להן לקבע את סף חומרי הגלם שלהן במקום מאוד מאוד ממוצע. וסרגוס היא מסעדה שטיב חומרי
הדבר בלט במיוחד במנות הבשר. מנת צלע חזיר הגיעה מחזיר זקן ושמן והיה עליה יותר שומן מבשר. בנוסף, מאחר שזו מסעדת סרט נע והמנות לא זוכות לתשומת לב אישית (או כך לפחות הן נראות), הצלע גם לא נצלתה די הצורך. אני מכיר אנשים עם כל מיני טעמים, אבל אני מכיר מעט מאוד אנשים שאוהבים את צלע החזיר שלהם רייר. בעיקר בהתחשב בכך שרייר בבשר חזיר זה לא ורדרד אלא אפור כהה. המנה חזרה למטבח כמעט בשלמותה, מה שלא גרם לאף אחד להרים גבה. ככה זה בסרט נע.
מנה של סינטה הפתיעה עוד יותר. אין לי ספק שבסרגוס מיישנים את הבשר לבד (או לפחות קונים אותו מיושן), כך שאין לי שום הסבר לכך שהמרקם של הסינטה היה כמו של בשר שטופל במרככים, כלומר החלק המרכזי היה פשוט מסמורטט. ליד שתי המנות האלה הגיע אותו פירה חסר השראה. במחירים האלה ניתן היה לצפות לקצת יותר מחשבה גם בתחום הזה.
הצפיפות המלאכותית במסעדה, חוסר ההקפדה על הפרדה בין אזור המעשנים והלא מעשנים והאוכל הכה ממוצע הופכים את סרגוס, לדעתי, להצלחה מובטחת. המסעדה הזו מדייקת מאוד בכך שעבור אנשים שרוצים אוכל מתוחכם היא יוצרת אשליה של תחכום, ועבור אנשים שרוצים אוכל פשוט היא יוצרת אשליה של פשטות. אז קדימה, רבותי, לעמוד בתור.
סרגוס, המלאכה 8, תל אביב. טל': 03-5615121
נא להמתין לטעינת התגובות
