חולם ברומנית
דני ססלר מתרגש מריח השום, הגמבה והבשר של ליאון ויוז'י, מסעדה רומנית לעניין
לימים אבין שהמילה "תהת", לא צוטטה מהמילון הרפואי, אלא שימשה כקוד בלבד שמשמעו "אברי האשה שאין אפשרות לתת להן פומבי, אם לא מלאו לך לפחות, 30 שנות מיץ'-מיטיטיי (קבב רומני)". אני מודה שבגיל 10 לא ממש הבנתי את כל הניואנסים הדקיקים של השפה הרומנית העשירה, אבל רוח הדברים בהחלט חילחל לתוכי והתמקם בי כזיכרון נעים, ביתי, משפחתי, בעל ניחוח דקיק של מיטיטיי טבול בטעם מעודן של שום, הרבה שום, המון שום, אולי הכי הרבה שום שבן אנוש יכול לעכל, כשאת הכל מורידים עם שפריץ רענן ("כרמל הוק" וסודה).
כל זה התרחש לפני שנים רבות. לפני כשבוע חזרתי לשם (זה שוב התרחש) כדי לתת תוקף למשהו שאני לא יודע איך להגדיר אותו. "געגועים", כפרוש לאותו משהו, יהיה הסבר קל מדי ולא מדויק. נכנסנו ליוז'י (ליאון כבר לא פעיל) ביום שישי בצהרים, לא היה מקום והמתנו בחוץ. אחרי כ-15 דקות התפנו כמה שולחנות, התיישבנו ליד השולחן הקרוב לגריל. דקה אחרינו הגיעו שניים, גבר עם אשה, שנראתה מבוגרת ממנו, כנראה אימו. כשהם התיישבו, הוא הביט סביבו כשחיוך קטן מרוח על פניו. הוא ראה את את גבו של יוז'י לבוש בז'קט בד לבן, כיאה לגריל-מן (או לספר), הוא הבחין בשני סירים שהתחממו על הגריל (הגריל שעובד על פחמים ולא על גז), סיר אחד שהכיל מרק שעועית והסיר השני צ'ורבה, איך לא. שני הסירים ניזונו מהגחלים, לא רק התחממו, גם טעמם הושפע מהחום הייחודי.
למנה ראשונה הוא הזמין שני קבבים (מיץ') שהוגשו עירומים על צלחת לבנה, והאישה הזקנה שישבה מולו הזמינה "סראמורה" (SARAMURE), פרוסת דג, קרפיון בדרך כלל, חתוכה לרוחבה, מטוגנת ומבושלת ברוטב שמורכב משמן, חומץ ושום, כשפרוסות שום מכסות את גוף הדג ועליו גם מונחים עיגולים ירוקים וקטנים של פילפל חריף טרי. מנה שופעת טעמים קיצוניים. מנה שדרך אכילתה משולה לתהליך של טיפול פסיכולוגי (מז'אנר "פסיכולוגית המעמקים"). כדי להגיע לבשרו הרך, הלבן והזך של הדג חייבים לחדור דרך השכבות המגוננות שלו, השום ופרוסות הפילפל החריף, שהן לא דקות ומרובות למדי ורק אז, אחרי שעברנו את השריון החיצוני הקשוח, מגיעים אל החלקים הרכים והנעימים.
גם כאן, קשה להפריד בין החוץ לפנים ורק אם מקבלים את החריפות והטעמים החזקים יחד עם הרכות הפנימית, אפשר להנות ממנו, והו-הו כמה שאפשר להנות מאותו נתח קרפיון המכונה "סראמורה" בלשון הרומנים. את זה אימו אכלה. על פי דרך אכילתה אפשר היה להבין שזה לה לא הסארמורה הראשון, היא היתה מאד מרוכזת בדג ועקפה במיומנות רבה את שאריות האידרה, השום והפילפלים ודלתה ממנו רק את הלבן הרך. היא לא הרימה את עיניה מהצלחת כל עוד היה בה דג.
הוא (בנה?) לעומת זאת, לא היה ממש מרוכז בקבבים שאכל והביט סביבו, בנעשה במסעדה. יוזי' עמד ליד הגריל בפנים
הוא (הבן) כאמור אכל לאיטו את הקבבים שלו והמשיך לבהות, הוא הבחין באישה שהמתינה ל"לקחת" שלה (איקרה, קבבים, גמבה עם חצילים וכאלה), האישה עמדה ממש מאחורי יוז'י (כולם בעצם עומדים או יושבים מאחורי יוז'י, מפני שיוז'י מפנה את גבו למסעדה ואת פניו לגריל) ובכל פעם שהוא פנה לאחור היא חייכה אליו ושאלה אותו משהו בעיניין האיקרה. יוז'י שמכיר את הטריק הזול הזה לא נופל בפח הזה, הוא יורק תשובה, בדרך כלל בת מילה או שתיים, אף שערה משפמו המטופח לא זזה והוא תוקע את המלקחיים שלו לתוך הפחמים הלוחשות והם מצידם מחזירים לו בפנטזיה זיקוקית קטנה.
והאישה, שמאד כמהה למעט יחס מצידו של יוז'י? היא היתה נבוכה מאד ממבטה שנותר תלוי כך סתם באויר וגרמה לחיוך שלה לגבוע לאט לאט תוך כדי העברת אצבעותיה בשערה, כשהיא תרה במבטה אולי מישהו זיהה את הפדיחה האיומה (אין פדיחה גדולה מכמיהה מוצהרת, קולנית ומחויכת לאהבה שנותרת ללא מענה).
יחד עם הראשונות, הבן ההוא ואימו בלסו גם מהסלטים המצוינים, החמצמצים. גמבה עם חצילים, כרוב כבוש ופילפלים קלויים ששיכשכו להם בשמן-שום-חומץ. הם מאד אהבו את הסלטים. הוא זלל סלטים וקבבים ולא יכול היה להסיר את עיניו מהיוז'י המשופם. בשלב מסוים חשדתי בו שהוא רואה בו מין דמות אב ואם גם יחד. מצד אחד אין ספק שיוז'י הוא גבר שבגברים (שפם ואי-החצנת רגשות) מצד שני, הוא האחראי על האש, הוא מבשל, הוא בעצם "הטוב והרך" שבבית הזה, למרות חזותו הגברית-רומנית. יש סיכוי סביר שלא רק הבן ראה בו דמות אב-אם, ישנו סיכוי שכך רואים אותו כל באי המסעדה הזאת. בעצם הכניסה למסעדה ישנה הצהרת-רקע, "יוז'י אמץ אותי, אהוב אותי" מצד שלישי יש לו ליוז'י "שלוחה", המלצרית הלא צעירה, שמעדיפה להתבטא ברומנית השותפת שבפיה.
היא שמנה, מנגבת מדי פעם את ידיה בסינר שלה ומחייכת רק למי שבאמת מגיע, אבל כל מה שתבקשו ממנה, תקבלו. אם זה חיוך, פילפל חריף טרי, או ונילה, שזה קוד כפרי-רומני למחית שום כתוספת לסטייק החזיר. היא נותנת הכל, היא השלוחה הנשית של יוז'י-הגבר. עד מהרה ראיתי את הבן ההוא מבחין בסנטר הכפול של המלצרית. לדעתי הוא היה משוכנע, שהיא לא רק דומה לסבתא שלו, הוא חשב לרגע שהיא, היא סבתא שלו! באותו רגע הוא רצה להתיישב על ברכיה למצוץ את אגודלו וללטף לה את הפימה. אין ספק.
הוא ביקש כוס שפריץ, "סטייק אנטרקוט" ומנת צ'יפס, אימו הזמינה "סטייק לבן ועוד כרוב כבוש". המלצרית צעקה ליוז'י, "אחד בקר אחד חזיר", לא אנטרקוט ולא נעליים, בקר, זה מה שיש כאן.
בשולחן מאחורינו היו שני גברים שירדו על בקבוק כרמל-הוק לבן עם הרבה סודה, אכלו הרבה בשרים, סטייקים, קבבים וכל מיני חלקים פנימיים עלאש, עם הרבה שום. בסוף בא להם המנצ'יס ואחד מהם צעק ליוז'י שהוא רוצה ממתק, יוז'י - אני לא אומר, קצת חייך - שאל אותו "היית ילד טוב?" וההוא ידע שהתשובה הנכונה היא "כן, כן!" מהיר ואז, רק אז, יוז'י זרק לשולחנו חפיסת קיט-קט. כן, אצל יוז'י יש גם ממתקים לקינוח. אני חושד שרק חברי מועדון ממי זכאים לו.
החשבון שהוגש לבן ההוא ואימו (סלטים לפתיחה, שתי ראשונות, שני סטייקים, צ'פס ושפריץ אחד) הסתכם ב-135 ש"ח. רגע לפני שהבן שיצאו מהמסעדה (היה ביניהם ויכוח קל על גובה הטיפ) ראיתי אותו בוהה ביוז'י תוך שהוא מודה למלצרית בניד ראש מחויך. צורת מבטו ביוז'י הגבר העידה רק על דבר אחד. היא העידה על צער מסוים - מסוים מאד שחנק את בסיס גרונו - שהוא, הבן, מעולם לא זכה לשמוע מאביו משפט שהחל ב "ראה בני... " והוא ידע שאין כל סיכוי ולו הקל שבקלים שיוז'י יפנה אליו עם חיוך רך ויגיד לו את אותו המשפט. אבל הוא חוזר ליוז'י מדי פעם בגלל ריח הקבב שחודר אליו וממלא את המקום הריק שהותיר אחריו המשפט ההוא, שמעולם לא נאמר.
מסעדת ליאון ויוז'י רח' הנביאים 31, חיפה. טל': 04-8675073
נא להמתין לטעינת התגובות
