אין עוד מלבדו
השבוע במדור קבלה: להבדיל משיטות רוחניות העוסקות בניסיון לתקן את האגו על ידי דיכויו, חוכמת הקבלה דווקא דואגת לגלות לאדם את עוצמתו של האגו ולחשוף בפניו את האמת על טבעו
על פי תפיסת חוכמת הקבלה קיים כוח כללי אחד ויחיד המנהיג את המציאות ומשגיח על מערכת הבריאה. הכוח הכללי פועל על פי מטרת הבריאה שהוגדרה על ידו: להביא את הנברא למצב בו הוא נהנה בצורה מקסימלית ומגיע לשלמות. החוק הזה הוא שורש לחוקים האחרים הנובעים ממנו. כל הקורה במציאות המתגַלָה לעינינו והנסתרת מאיתנו, הוא התממשותו. לאירועים והמקרים שמתרחשים בכל רגע בבריאה יש מטרה אחידה וברורה והיא להביא את האדם לנקודת התענוג הגדול והשלם ביותר - המצב בו הוא מתמלא ב"אור" הבורא.
פעולת הבורא דומה לפעולת חוק המשיכה. במרכז הבריאה, בחלק הפנימי והגבוה ביותר אנו מוצאים את תכונת ההשפעה, או חוק הנתינה שמכונה "בורא". הנשמות הורחקו על ידו לנקודה ההפוכה ביותר בבריאה הנקראת "העולם שלנו", ומהנקודה הזו הוא מושך אותנו חזרה אליו. המשיכה הזו עשויה להיות מורגשת בנו בשתי צורות אופייניות.
האחת, במידה בה איננו מסכימים לה, היא מורגשת בנו כייסורים. השניה, במידה בה אנו מבחירתנו החופשית משקיעים כוחות כדי להתקרב לבורא, להיענות לכוח המחייב הזה, הוא מורגש אצלנו כטוב ועונג.
כיצד אם כן ביכולתנו לממש את הבחירה בהתקרבות לכוח העליון?
החוק העיקרי של הבריאה הוא יחידות הבורא. פירושו של דבר שהוא כוח עליון ויחיד השולט בכל. אמרה ידועה המתארת את תכונת החוק הזה היא: "אין עוד מלבדו". החוק השני של הבריאה הוא, שהבורא טוב ומיטיב באופן מוחלט.
בתפיסת המציאות הנוכחית של האדם, החוקים הללו באים בסתירה זה לזה, משום ששניהם אינם נגלים בפניו. לכן גם אם הוא רוצה להאמין שכך הם פני הדברים, עדיין צפויה לו עבודה רבה כנגד כל מה שחושיו מגלים לו, ברגש ובשכל.
לעומת האדם החי בעולם שלנו, ותופס את המציאות דרך חמשת חושיו, המקובל חי ברובד הרוחני של המציאות, ומרגיש את החוקים הללו כעובדות ענייניות וכמציאות קיומית. ההבדל בתפיסה נובע מכך שרצונותיו של המקובל "מתוקנים", כלומר שווים בצורתם לתכונה של ה"אור העליון".
על פי טבעו, האדם נברא ברצון אגואיסטי המסוגל לפעול אך ורק לתועלת עצמו. על אף שלעתים הוא עושה פעולות לטובת הזולת, הלוא גם אז הדבר מחושב מראש, שמפעולה זו יצמח רווח אגואיסטי.
על פי חוכמת הקבלה, מטרת הבריאה היא שהאדם יתקן את טבעו האגואיסטי ויבוא לידי השתוות הצורה, ישתווה בתכונותיו לתכונה האלטרואיסטית של ה"אור", תכונת ההשפעה.
ב"מאמר לסיום הזוהר" בעל הסולם מסביר, שההבדל הגדול ביותר בין האדם לבורא הוא, שהאדם חושב על עצמו שהוא קיים בעצמו, בעוד שלבורא אין מחשבה כזו. הבורא הוא חסר פניות, ולא חושב על עצמו. אין בו כלל מושג של קבלה לעצמו, צורך או אפשרות לחשוב על עצמו. במציאות הרוחנית לא קיים מושג הקבלה לעצמו. הבורא הוא כוח - תכונת ה"השפעה". על האדם
דרכה של חוכמת הקבלה שונה בתכלית משיטות אחרות, שרובן דוגלות בניסיון להקטנת הרצון האגואיסטי עד לממדיו הזכים ביותר, וסוברות שעל ידי השקטה זמנית של האגו הן יוכלו להביא למציאת שקט נפשי ורוגע תמידיים. שיטות מעין אלו הן מוגבלות ועשויות לפעול רק בטווח רצונות מצומצם, משום שהקטנת הרצון מנוגדת לתהליך גדילתו הטבעי והמחויב. משום כך כוחה של דרך זו אינו יפֶה לה. יתר על כן, רק השפעת ה"אור" המתקן על הרצון האגואיסטי מסוגלת להפּוך את טבעו לאלטרואיסטי. לטובת משיכת האדם למדרגה שהיא מעל לטבע, נדרש כוח מאותה דרגה עליונה. הדבר דומה לאדם הטובע בבריכת בוץ. הוא אינו יכול להרים את ידו, לאחוז בשערותיו ולמשוך עצמו החוצה מהברֶכה הטובענית. אולם אם יושלך אליו חבל, מהגדה הנמצאת מעליו, ויושיט ידו ויאחז בו, אזי אפשר יהיה למשוך אותו. הכוח המסייע לו חייב לבוא מִדרגה הנמצאת מעליו. משום כך, לעומת השיטות הרבות העוסקות בניסיון לתקן את האגו על ידי דיכויו, חכמת הקבלה מגלה לאדם את עוצמתו וגודלו של האגו, וחושפת בפניו את האמת על הטבע שלו. לאחר שלב זה בו הוא מגלה את אכזריות האגו שלו, מקנה לו חוכמת הקבלה את הצורך ויחד עם זה גם את האמצעי המתקן, שיכולים להפוך את טבעו לנתינה. ה"אור" הופך את הכיוון מקבלה ל"השפעה", וזאת רק לאחר שהאדם רכש צורך עז והשתוקקות בלתי פוסקת להידמות אליו. חוכמת הקבלה נקראת כך משום שהיא מלמדת את האדם איך לקבל נכון.
הקביעה כי קיים כוח עליון וכי הוא כוח יחיד הפועל במציאות אינה נחלתה הבלעדית הדת. המדע למשל מגלה בהדרגה כי כוח אחד, "שדה אחד" (כדברי אלברט אינשטיין) פועל ברמות שונות, מהחלקיקים הקטנים ביותר ועד לגופים הגדולים ביותר. בשנים האחרונות אנו מגלים עד כמה העולם פועל כמערכת סגורה, שכל אירוע בו משפיע על האחר. ונדמה שרבים מסכימים עם הדעה הרווחת כי "מה שצריך לקרות יקרה" וש"הכל לטובה".
אבל בתפיסה בה יש כוח אחד שפועל, משפיע, שולט וקובע הכל בכל המציאות, קיים קושי בסיסי, משום שחסר בה ההסבר למהי הפעולה הנדרשת מצד האדם. אם כך, במידה ולא נדרשים מהאדם שום פעולה או שינוי, אזי הוא נשאר בטבעו האגואיסטי כפי שנולד.
עלינו להבין כי בעת שאומרים "אין עוד מלבדו", אין בזה כדי לבטל את האגו, או לחייב את האדם לבטל את האגו שלו ולהשתוות בצורתו - תכונותיו - עם המושג "אין עוד מלבדו". אדרבא האגו רק גדל מכך, כי האדם חושב על עצמו: "אני אחד וגם הוא אחד, והוא שולט ומפעיל אותי". האגו כמערכת הפעלה יעילה, מפתח שיטות נוספות איך להשתמש בייחודיות הכוח העליון לתועלתו, איך להביא לכך שהשינויים החלים כלפיו לטוב ולרע, יושפעו ויורגשו בו רק כטוב.
בתפיסה זו הבורא לעולם משמש כספק תענוגים ותו לא. האדם יכול להמשיך ולהתפלל לכוח העליון הזה, שהרי אם הוא היחיד שמשפיע עליו, אז שיגרום לו טוב. האדם מוכן לקבל את היות הכוח העליון יחיד, בתנאי שהכוח הזה לא "ישכח אותו", "ישמור עליו" ו"ידאג לו". הוא מוכן להיות נאמן וממושמע לו, ולאהוב אותו כדי שיאהב אותו בחזרה.
אמונות אלו שהשתרשו בעיקר במסגרת הדתות השונות, ושוכללו אחרי כן לשיטות מוסר שונות, מלמדות את האדם דרכים ושיטות כיצד להתנהג אל הכוח העליון, איך כאילו לשפר את מידות האדם, כדי להפיק מהעליון את היחס הטוב ביותר, תמיד לתועלת האדם, מבלי שיהיה בכך שמץ של הדדיות ו"השפעה" כלפי הבורא.
חוכמת הקבלה מסבירה שמערכת יחסים עם הבורא, תכונת ההשפעה, ניתנת לקיום רק אם היא הדדית. רק אם האדם משפיע לבורא באותה מידה שהבורא משפיע לו. כלומר על האדם לקבוע כנגד כל המקרים ההפוכים שמתראים לו. כי הבורא הוא הכוח העליון היחיד שמסובב את כל המציאות, ושולט על מחשבותיו, רצונותיו ומאורעות חייו השונים. מלבד קביעה זו מוטל על האדם להידמות בתכונותיו אל הבורא, אל תכונת ההשפעה. או אז ירגיש כי כמו הבורא, גם הוא נצחי ושלם, ו"אין עוד מלבדו" תהפוך עבורו להרגשה חיה וממשית הממלאת את לבו ומתפשטת בכל איבריו. אולם אין הדבר פשוט, וכדי לזכות בשכר המופלג, יש צורך להקדים התאמצות ויגיעה גדולה, עד שזוכים להשיג ולהרגיש את הטוב והעונג.
"השפעה" של האדם לבורא נקראת גם "ערבות". (להעמקת ההבנה ולהרחבת הדעת במושג יסודי זה, מומלץ בחום לקרוא את שני המאמרים שהוקדשו לנושא). מושג "הערבות" מסביר את יצירת ה"כלי" המשותף בין הנשמות, שמהווה משכן לכוח העליון. הוא נובע ישירות משורשנו הרוחני ב"נשמת אדם הראשון", המבנה הרוחני, הנשמה הכוללת בתוכה את כל הנשמות יחדיו, באחדות מופלאה עם הכוח העליון.
בתהליך שהתרחש בעולם הרוחני ומכונה בקבלה "שבירת הכלים", נפרדו ואיבדו הנשמות את מדרגתן הרוחנית וירדו עד לרמת הכרת המציאות המכונה "העולם הזה". בדרגה זו בה "עטופה" כל נשמה באגו וכתוצאה מכך מרגישה עצמה נפרדת מרעותיה, ולכן גם מהכוח העליון המחבר וממלא את כולן. הודות לכך, השגה גלויה של הכוח היחיד במציאות מתקבלת אך ורק ב"כלי" משותף תוך אחדות מלאה, ולעולם לא ב"כלי" בודד.
מהות החיבור בין הנשמות היא האלוהות. החיבור בין הנשמות כאמצעי להתחברות לעליון הוא ה"השפעה" ההדדית. במהותו רוכשים את ההרגשה, מה זה לוותר ו"לצאת מתוך עצמי", ולהרגיש את הנמצא "מחוצה לי". בעל הסולם וכל המקובלים לפניו מסבירים כי "השפעה" כלפי הזולת או כלפי הבורא היא היינו הך. התייחסות הברואים האחד לשני ביחס של "ואהבת לרעך כמוך", הוא בעצמו ה"אור", ולא שבו מתלבש ה"אור". אם רק נבין כי משמעות "ואהבת לרעך כמוך", פירושו הסכמה למלא כל רצון ורצון בכל הנשמות, ולעשות זאת באותה האהבה כאילו היו אלה רצונותיי ממש. אולם הדיבר הזה אינו עוסק כלל בפעולות, מחוות ומילויים גשמיים, אלא עוסק במערכת היחסים וברובד הרוחני בו מתייחסים הנבראים איש לרעהו.
חברה שיוצרת מערכת יחסים הדדית שכזו בין חבריה, נמצאת בהתאמה למצבם הרוחני, ולכן זוכה בתכונת ה"השפעה", ובקשר של כל אחד ואחד מחבריה עם "אין עוד מלבדו".
מן האמור עולה כי המשתוקק לגלות את המציאות הרוחנית חייב לשאוף לסדר לעצמו סביבה מיוחדת, בה יוכל לחיות מתוך חוקי ה"ערבות". המושג סביבה כולל מורה, ספר וחברה המשתוקקת לרוחניות, ויכול להתממש במגוון רחב של אופנים ובהתאם לנחיצות האדם. נדגיש רק כי ההתחייבות ההדדית בין הפרטים בחברה היא רק כלפי הרוחניות, בעוד שששאר הכישורים הגשמיים עשויים להיות עניים ודלים - בשכל וגם בכיס.
החשש שקיים אם האדם יתחיל לדמיין לבדו שהוא מתייחס נכון ויפה לעולם הוא שהוא ישלה את עצמו ויטעה לחשוב שהוא באמת כבר מתייחס בצורה נכונה ומתוקנת לכולם, ואפילו מתקן את העולם. ולא זו בלבד, אלא שאת עצמו תיקן כבר מזמן.
הסביבה הרוחנית מספקת לו תמיכה הדדית ויחד עם זאת ביקורת ברורה שאכן הוא נמצא בדרך הנכונה. טכניקה מתקדמת זו שייכת לעבודה הפנימית של האדם, ואין זה המקום להרחיב עליה את הדיבור.
חוכמת הקבלה אם כן מובילה את האדם לגילוי הכוח היחיד שקיים במציאות. הגילוי מושג בחיבור בין הנשמות. שני התנאים הללו, ה"ערבות" ו"אין עוד מלבדו" חייבים להתקיים יחדיו, ולאורך כל הדרך הם משמשים "כלי" ו"אור". עבודה עם אחד התנאים אינה מביאה למטרה המיוחלת.
"כוח הערבות" לבד מביא לעיוותים כמו קיבוצים או קומוניזם, וכפי שלמדים אנו מההיסטוריה הלא רחוקה והמציאות המרה, הם מהווים כוח שמביא להרס.
אם האדם עובד רק עם "אין עוד מלבדו", כל אחד מקבל מה שהוא רוצה. אפילו האמריקאים מטביעים על הדולר את המשפט "In God We Trust". הלוא ההצהרה הזו אינה מחייבת כלל, היא גם לא מחייבת יחס כלשהו. בצורה כזו אנו לא נותנים לכוח הזה שום צביון, מלבד הקביעה, שהוא אחד. אבל איזה אחד הוא? את זה אנו קובעים על ידי "ואהבת לרעך כמוך". על ידי "הערבות" אנו קובעים מהן הסגולות של אותו האחד, שהן אהבה ו"השפעה".
נא להמתין לטעינת התגובות
