בברלין שוב הבנתי: אפשר לעשות שלום עם אבו מאזן והנייה
אחרי כמה ימים בבירת גרמניה הגעתי למסקנה שאם עשינו שלום עם הגרמנים, זה אפשרי גם עם השכנים שלנו. וגם: כמה מילים על השווארמה של מוסטפה
שלא תטעו, הוא נורא נעים, השקט הזה. פשוט אחרי יום-יומיים אתה לא מבין איך האנשים האלה, שכל כך אוהבים שקט, הסתדרו עם הצרחות של היהודים במקלחות ובכל שאר האביזרים הטקטיים שהחלאות ייצרו.
כן, גם כמעט שבעים שנה אחרי, גם אחרי המון ביקורים שלי בגרמניה, אני לא מצליח להסתדר עם הדיסוננס המטורף הזה. הם הרי לא מצפצפים בכבישים, הם מנומסים להחריד (מיד הפירוט), והם אפילו כועסים עליך כשאתה מדבר בנייד באוטובוס (לא במוזיאון, באוטובוס) וחוטפים שבץ אם אתה מנסה לפנות לפקיד כלשהו שנייה לפני שהוא החליט להתפנות אליך - ומנגד הם הכניסו מיליונים לתנורים שלא על מנת לאפות עוגות.
לך תבין בנאדם, לך תבין עם. ובכל זאת, לאחר פריקת ה"נרב" היהודי התמידי, הנה חוויות מארבעה ימים קסומים ומעולים בעיר שחוברה לה יחדיו:
זה הדבר הראשון והחשוב מכל: צריך לקחת את כל הפלסטינים, את כל היהודים ואת כל מי שקשור למשא והמתן הדפוק הזה, להושיב אותם במרכז סוני (היכן שפעם הייתה החומה), ולהסביר להם מה יכול לקרות כשמלחמה נגמרת. מה יכול לקרות לכלכלה, לאנושות, לחיים. מי זוכר בכלל כמה אנשים נרצחו כשניסו לחצות את החומה בין המזרח למערב, מי זוכר למה בכלל קמה שם החומה.
נשבע לכם, למרות השכונה המסובכת שלנו - אם אפשר היה לעשות שלום עם הגרמנים (אלה של "יימח שמם" ו"שימותו בקבר השחור של היטלר"), אפשר לעשות שלום גם עם החבר'ה של אבו מאזן והנייה. צריך רק להתעקש על הנקודה הזו.
יופי של מזכרות מוכרים היום בנקודת הצ'ק פוינט של צ'רלי במרכז ברלין (פעם קיבלת איום על חייך, אם חלילה תעבור את הנקודה האמריקנית הזו). צריך לקפוץ לשם, לקנות מזכרת, לחזור ל"מידל איסט" ולעשות שלום. אין באמת ברירה אחרת.
אני מניח שכל מי שביקר בברלין קפץ לאנדרטה החזקה ההיא לנספי השואה. באנו לשם גם הפעם, כי זה תמיד מזכיר לנו כמה באמת צריכים מדינה יהודית חזקה, ונתקלנו בשני עניינים: בחור אתלטי שקיפץ על ה"מצבות" כאילו הן "חמורי" ספורט.
בטח שניגשתי אליו, בטח שבשנייה שהתקרב אליי רעדו לי האברים הפנימיים ואלה שנימולו פעם. שאלתי למה, הוא ענה שככה. התעקשתי שוב על ה"למה" הוא הסביר שהוא אזרח העולם וככה הוא יביא אופטימיות. נפרדנו בחוסר הסכמה מוחלט אבל לא היו מכות.
כן, יש אנטישמיות, ואולי היא תנצח ולא האהבה. אחרי חצי הריב עם מכחיש השואה הבלתי חינני התייבש לי קצת הגרון, כמו בכל פעם שאלימות מחרידה אותי. והאנדרטה היא מקום מצוין לגרון יבש:
ממש ממול יש שפע של בתי בירה, פיצות, שווארמות, מזללות נקניקים וכל מה שתייר ממוצע יכול לבקש. אז זה בסדר ונורמלי שיהיה איפה לשתות מים או קפה אחרי הביקור באנדרטה. הוא מעוות לחלוטין, השפע הקולינרי הזה, עשרים מטר מהזיכרון.
ושוב זה מחזיר אותי לרגישות הגבוהה של העם הזה, מצד אחד ככה ומצד שני... נו , טוב, אתם כבר יודעים.
ככה הם קראו לי במלון המעולה שלקחנו. נפלנו על איזה דיל של הרגע אחרון למלון שווה באמת, והגרמנים התחנפו כמו שרק הם יודעים. אבל הם התעקשו לקרוא לי מיס אורלי.
ההזמנה הייתה על שמה של הרעיה, ומבחינתם הגבריות שלי הייתה עניין בלתי קיים. כן מיס אורלי, האם הכל בסדר מיס אורלי, האם תרצה עוד מגבות לחדר מיס אורלי. ומיס אורלי לא הפסיקה להגיד כן לגרמנים, שיהיו בריאים (אבל לא יותר מדי בריאים, כמובן. בכל זאת...)
אז המלון היה מעולה עד שהזמנו קפה בלובי. 12 אירו זה עלה. לובי יוקרתי, הסבירו לנו. אחרי זה הזמנו סודה לחדר, וזה כבר עלה 16 אירו. סודה מעולה, אמרו לנו. לא התווכחנו, כי הדבר האחרון שרצינו הוא שהגרמנים יחשבו שאנחנו היהודים שוב מתעסקים בכסף.
חברי הטוב א' הזהיר אותי לפני הנסיעה: שלא תעז לעזוב את ברלין לפני שאתה אוכל את השווארמה של מוסטפה. אז ראשית, הסבר קצר: אני צמחוני מאז ראש השנה, שזה כבר כמעט חמישה חודשים, עם החרגה קטנה אחת: בחו"ל, בניכר - מותר. וככה פעמיים-שלוש בשנה אני אוכל בשר.
לא, בואו נדייק: פעמיים בשנה אני טורף כל מה שחי פעם בתשוקה בלתי נגמרת, ואז חוזר לארץ ולצמחונות. ולגמרי ברור שבגרמניה אין שום מניעה לאכול את החיות. נכון, הן לא אשמות, אבל אני לא זוכר אף פרה גרמניה שעמדה על הרגלים האחוריות למען אבותינו. וכך א' אמר שלא יסלח לי אם לא אסע למוסטפה.
ואכן נסעתי. מדובר בהחלפה של שתי רכבות ממרכז העיר ואז אתה מגיע למוסטפה. לא, גם זה לא מדויק. אז אתה מגיע לנחיל אדם, לתור שכמוהו אתה רואה רק בקיץ בכניסה ל"מדאם טוסו": המוני גרמנים ושאר ירקות עומדים ומחכים שמר מוסטפה יחתוך בשבילם מהשווארמה שלו.
אז נעמדתי בסוף התור ומיד התחילה ההתלבטות: לחזור על עקבותיי כלעומת שבאתי, או להירקב כאן שעה? כי כבר באתי ונסעתי, אז לחזור עכשיו? ואכן, נשארתי כי כבר באתי וכל זה, ואחרי שעה - לא פחות - הגעתי לדוכן. תשמעו, אחלה שווארמה עושה מר מוסטפה, והגרמנים מריעים לו ברגליהם. להגיד לכם שזה מה שאתם צריכים לעשות בביקור קצר בברלין? לא. עדיף ללכת לפסטיבל הקולנוע.
אין לי מושג. לא היו כרטיסים לשום סרט. וגם, אחרי שבזבזתי כמה שעות על השווארמה, הדבר האחרון שרציתי הוא לשבת באולם ולראות איזה סרט מפונפן ומרשים.
בטרמינל הצדדי, שכרגיל דוחפים אליו את טיסות אל על, ליד שני קומנדקרים שישמרו עלינו מכל משמר, פגשתי את יעקב. עכשיו הוא סיים ללמוד בבית הספר "נר תמיד" במושב החשמונאים.
הוא קרא את מה שכתבתי כאן לפי כשבועיים, על הנסיעות היקרות של הנוער לפולין ועל תלמידים שלא יכולים לממן את זה. אצלנו, הוא סיפר, עשינו שוק מיוחד בסוכות, בחנוכה ובפורים, ואספנו כסף למען תלמידים שלא היה להם, וכולם נסעו.
זה מקסים, אמרתי לו. כן, אבל אתה בטח לא תכתוב את זה כי אתם בתקשורת לא כותבים על שום דבר טוב שקורה מעבר לקו הירוק. בחור באמת שווה, יעקב. שיהיה לו בהצלחה.
כל מה שקורה מעבר לקו הירוק הרבה יותר חשוב ממה שקורה בתוך הקו הירוק.
יש לנו ארץ מפוערת, בעי"ן. לא כולם אוהבים רק זמרים מזרחיים. יש אנשים שאפילו קיבלו פרס נובל ואוהבים כל מיני זמרים.
שבת שלום.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם