איש המערות: הפרופ' שמעדיף לחיות מתחת לאדמה
אלפי מטרים חצובים במלח, יצירות בעומק הסלע שרגל אנושית לא דרכה בהן, ולעומתן מגורי האדם הקדמון שנותרו נעלמים במשך מאות אלפי שנים. פרופ' עמוס פרומקין, חלוץ חקר המערות בישראל, מסביר למה הוא מעדיף לחיות בעולם התחתון של הארץ, מתאר את הרגע של גילוי מערה חדשה כמו הנחיתה על הירח, ומגלה מה עושה אשתו כשהוא שוכח לחזור אל פני הקרקע
"לא מדברת עברית", היא עונה בחיוך מתנצל ובמבטא רוסי כבד, ואז מתכרכמים פניה: "מלחמה?" גם התלמידות מהמדרשה הסמוכה לא ממש מכירות. "המלח"ם" אני מנסה את מזלי עם אדון שבדיוק מתיר את אופניו. "המרכז לחקר המערות?" האדון מחייך. "נעים מאוד", הוא מושיט יד לשלום, "אני עמוס פרומקין".
בתוך המבנה קריר ולח. המפות והקלסרים מסודרים בסדר מופתי. על דלת השירותים מתנוססת מזכרת שהשאיר בן שירות בשנת ההתנדבות שלו: לוח תקופות שראשיתו בימי אברהם אבינו, בשנת 1,800 לפני הספירה לערך, ועד לשנת 1,099, עם צאתם של הצלבנים למסעם הראשון. יותר משלושה עשורים של מחקר מעמיק ושהות במערות מסוגים שונים עושים את שלהם.
מאחורי צירופי מילים כמו "גאומורפולוגיה", "תופעות המסה ושקיעה" ו"תהליכי קארסט" מסתתר עולם שלם שקשה לאמוד את גודלו ועוצמתו. במידה מסוימת, המינוחים המדעיים היבשים עושים עוול לתחום חקר המערות, אבל כמה דקות קצרות במחיצתו של פרומקין, וההתלהבות שלו מצליחה להדביק גם שוכני מערות בקומה שלישית במרכז העיר. זה הקסם של משוגעים לדבר.
עמוס פרומקין (60) הוא פרופסור מן המניין במחלקה לגאוגרפיה באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא נחשב לחלוץ החקר המדעי של מערות בישראל, ועומד בראש המרכז לחקר מערות מיום שייסד אותו.
מחקריו עוסקים בין היתר בשחזור אקלים בסביבת העבר ובשחזור מפעלי מים עתיקים, בעיקר מים תת-קרקעיים. הוא גילה את מערת המלח הגדולה בעולם והארוכה במערות ישראל, ועם שותפיו גילה מערה ובה בעלי חיים ייחודיים שלא נמצאים בשום מקום אחר בעולם, וחיים רק בתת-הקרקע.
הוא מצא גם מערות עם תעודות פפירוס ומטמונים של מטבעות מתקופת מרד בר כוכבא במערות באזור עין גדי ובאזור ירושלים, שרמזו בין היתר על כך שהמרד פרץ בעקבות הקמת העיר הרומית איליה קפיטולינה על חורבות ירושלים.
יחד עם שותפיו הראה כי הבולענים בחוף ים המלח נוצרו כתוצאה מהמסה תת-קרקעית של מלח והתמוטטות השכבות שמעליו, וקידם מחקר בשיתוף פעולה ישראלי ירדני של תת-הקרקע בשני צדי ים המלח, באמצעות שיטות גאופיזיות מתקדמות, לאיתור הבעיה ומניעתה.
פרומקין גם גילה וחקר את אמת המים המובילה משכם לסבסטיה ואת מערכות המים הקדומות של שכם-ניאפוליס, המוכיחות שהעיר הסתמכה על שפיעת מעיינות מרובים בסמוך לקו פרשת המים הארצי. בנוסף, הוא מצא כי אף שמערות בית גוברין נחצבו ברובן בידי אדם, העיר הרומית במקום הייתה ממוקמת על גבי נחל תת-קרקעי באורך מאות מטרים, שחלקים ממנו נוצלו להקמת מפעלי מים תת-קרקעיים שסיפקו מים לעיר.
"ההרגשה בגילוי של מערה חדשה דומה להרגשה של ניל ארמסטרונג כשעשה את הצעדים הראשונים על הירח, או של מי שהגיע בפעם ראשונה לפסגת האוורסט או לקוטב הדרומי. זו תחושה של גילוי מקום חדש שאף אחד עוד לא היה בו", מנסה פרומקין להבהיר את עוצמת תחושותיו.
"מצד אחד, יצא לי להסתובב קילומטרים רבים במקומות שרגל אדם לא דרכה בהם מעולם. מצד שני, יצא לי להיכנס לחללים שבני אדם היו בהם, אבל לפני הרבה מאוד זמן, והם נסגרו ונסתמו. המערה שימשה קופסה, והגנה על הממצאים. הדברים שמורים היטב כמו שהם היו לפני אלפי שנים. אני נכנס ואומר: וואו, דברים נמצאים כאן כאילו אדם עזב את המקום הזה לא מזמן".
אינספור גילויים נזקפים לזכותו ולזכות שותפיו, אבל כשפרומקין נדרש לשאלה מהי התגלית המסעירה מכולן, לוקח לו בדיוק חצי דקה להשיב: גילוי המערה הגדולה של ישראל, מערת מלח"ם, שבשעת גילויה הייתה גם מערת המלח הגדולה בעולם. מדובר במערת מלח באורך של כמעט שישה קילומטרים בהר סדום.
"גילינו אותה במקרה", מספר פרומקין. "התחלנו לחפש מה יכול לעניין אותנו בהר סדום, שהוא הר של מלח. ידענו קצת על מערת סדום ועל מערת ארובותיים. בשנת 1981, במהלך סקר מערות עם חוג נוער שוחר מערות, הלכנו עם החוליה על גב הר במקומות שאף אחד לא בדק קודם.
"פתאום ראינו בגב ההר בור גדול, דולינה. שני חבר'ה מהחוג ירדו פנימה לבדוק. ראיתי שהם נעלמים בפתח קטן ולא יוצאים. נכנסנו דרך הפתח והכל היה שחור. לא ראינו כלום, לא את הקירות ולא את התקרה. הקרקעית השתפלה בתלילות, והבנו שאנחנו בתוך אולם ענק ברוחב עשרות מטרים ובאורך מאות מטרים.
"התחלנו לשוטט שם, מתחת פני האדמה, לאורך קילומטרים של מחילות ואולמות. בהתחלה היה קשה לאמוד את זה. בסופו של דבר גיבשנו שיטת עבודה: השתמשנו בצילומי אוויר כדי לבדוק איפה יש ניקוז מים על פני השטח. המים האלה זורמים ופתאום נעלמים מתחת לפני האדמה. נחל עילי הופך להיות נחל תת-קרקעי, והנחל התת-קרקעי הוא המערה.
"בעזרת צילומי האוויר איתרנו את הפתחים ובאמצעותם הצלחנו להגיע לאגפים השונים של המערה, שמורכבת מחמישה נחלים תת-קרקעיים שמתאחדים ומתחברים זה לזה מתחת לפני הקרקע, ובסופו של דבר יוצאים לכיוון ים המלח.
"מלבד פתחי הכניסה יש עוד פתחים משניים רבים שהתמוטטו. בסך הכל יש 24 פתחים רק למערה הזאת. בתוך המערה, שתארכנו ל-6,000 שנה לפני זמננו, מצאנו ממצאים מרתקים כמו נטיפים, זקיפים ממלח ותופעות מיוחדות שקשורות במלח וזרימה בגאולוגיה של גוף המלח שבונה את הר סדום".
מה המשמעות של גילויים כאלה?
"למערה הזו, ספציפית, יש משמעות אסתטית. אנשים נכנסים פנימה ואומרים: וואו, יש פה עולם תת-קרקעי מדהים ביופיו. יש לזה משמעות לתיירות פוטנציאלית. יש בעולם מאות מערות פתוחות לקהל, שמהוות אתרי תיירות מוסדרים בעולם. משמעויות אחרות יכולות להיות מחצבים או שימוש במערות בדרך אחרת. יש פרויקטים שבהם אנשים ביקשו שנבדוק אם בהר סדום יש מחצבים שאפשר להפיק.
"במקרים אחרים, אפשר לערוך אגירה תת-קרקעית - החל בדחיסה של אוויר מתחת לפני האדמה לצורך יישור קו צריכת החשמל בארץ, ובדיקת אפשרות לאגירת פסולת בעומק רב באמצעות חציבת חללים עמוקים בהר. למערות בסלעי גיר יש משמעות עצומה, כי הן מלמדות אותנו על מאגרי מים תתקרקעיים - אקוויפרים. גם נושא הביטחון הוא חלק בלתי נפרד. ביטחון המדינה קשור לאלמנטים תת-קרקעיים, למשל בשימוש בחללים תת-קרקעיים כמקלט, כמחסנים וכמסתור".
תיירת מערות לא מפותחת אצלנו.
"נכון, אבל יש פוטנציאל, וחלק מהעניין הוא ברמת המדינה. אף אחד לא ביקש מאיתנו אף פעם סקר שיבדוק איזו מהמערות כדאי לפתח יותר. לא שלא הצענו. עם זאת, יש כמה מערות שפתוחות למבקרים ונותנות מושג מגוון על הפוטנציאל שלנו: מערת הנטיפים, מערות האדם הקדמון בכרמל, מערות ראש הנקרה, המערות המלאכותיות בשפלת יהודה, מערת צדקיהו בירושלים, מערת אליהו בכרמל ועוד".
העיסוק המתמשך של פרומקין, אב לחמישה וסב לנכדים, נראה כמו שיעור גדול בענווה. לא פשוט להבין שאנחנו נקודה קטנה על ציר זמן ארוך ועמוק לאין שיעור. "זה בהחלט כך", הוא אומר.
"חוץ מזה, אנחנו רואים שאנחנו על ציר זמן דרמטי מאוד מבחינת הפעילות שלנו, היהודים, כאן בארץ. בתוך המערות אנחנו מוצאים שרידים דרמטים מפעילות יהודים בדורות קדומים. למשל, לפני 1,900 שנה בערך, היה מרד בר כוכבא.
"במהלך המרד ובסופו היהודים ברחו והסתתרו במערות מסוגים שונים. במערות האלה אנחנו מוצאים דברים שלא הבנו קודם על המרד ועל התקופה. אין היסטוריון שמתאר במפורט את סיפור מרד בר כוכבא, ובניגוד למרד החורבן 65 שנה קודם לכן, שתואר בידי יוסף בן מתיתיהו ותואר בפרוטרוט, המרד הזה היה תעלומה.
"אנחנו יודעים שמדובר בשמעון בר כוסבה מתוך תעודות שנמצאו במערות. מצאנו אותן בעזרת סטודנטים וחבר'ה צעירים שאנחנו מעסיקים במרכז לחקר המערות, כמו רועי פורת שעשה את עבודת המוסמך שלו, ובועז לנגפורד, שהוא היום המערן הטוב ביותר בארץ.
"פורת מצא הרבה מאוד מערות מפלט חדשות במדבר יהודה, ובתוכן תעודות כתובת על פפירוס מאותה תקופה, שם זה השתמר בזכות האקלים היבש, וכלי נשק של המורדים בתוך המערות".
האתוס יהודי מבוסס על התפיסה של "ארץ זבת חלב ודבש". האם הממצאים שאתה מתעסק בהם מחזקים את העניין, או שזה רק קמפיין מוצלח?
"מהתחום שלי אני יכול להגיד שאנחנו ארץ זבת מערות, ואנחנו נהנים מעולם תחתון מפותח מאוד. זכינו למגוון עצום של מערות ותופעות תת-קרקעיות שמלמדות על הרבה תחומים אחרים.
"אנחנו משתמשים במערות כדי להבין דברים בארץ, כמו איך היה האקלים, והאם הארץ היום גשומה ופורייה יותר מאשר הייתה בעבר. התשובה היא לא: אנחנו רואים שאנחנו עכשיו בתקופה יבשה יחסית. את זה למדנו באמצעות העבודות של תלמידינו לשעבר, ד"ר אנטון וקס וד"ר סורין ליסקר. תחום הבנת העבר חשוב לנו כדי לדעת מה יהיה בעתיד.
"אנחנו רואים שארץ ישראל היא נקודה מעניינת על פני כדור הארץ, כי היא מהווה חיבור יבשות: פרוזדור של מעבר בין אפריקה לאירופה ולאסיה, גם לבני אדם וגם לבעלי חיים וצמחים. מקובל על רוב החוקרים שהמוצא של האנושות הוא מאפריקה, וכדי לצאת מאפריקה האדם היה צריך לעבור באזור שלנו כדי להגיע לשאר חלקי העולם. אנחנו יכולים להסתכל במערות שלנו, ולגלות את השרידים של גלי ההגירה וההתפשטות של בני האדם, מתי ואיך הם נדדו".
זאת אומרת שאנחנו חיים בנקודה אסטרטגית. לא סתם אנחנו מושכים כל הזמן אש.
"אימפריות רצו להשתלט על ארץ ישראל בכל מיני תקופות, כי היינו במרכז של הסהר הפורה בתקופות קדומות, ובאזור מרכזי גם היום. צריך להדליק את החדשות כדי לשמוע כמה מדברים על ישראל ביחס למקומות אחרים.
"זה היה כך לא רק בתקופות ההיסטוריות אלא גם בתקופות הפרה-היסטוריות, כשניאנדרטלים שהופיעו באירופה נכנסו לארץ ישראל ונעצרו פה. שרידים ממערות בישראל מראים שהם הגיעו עד כאן, וייתכן שהם היו באינטראקציה עם האדם המודרני, אף שזה נושא לוויכוח במחקר.
"ברגע שיש לנו עדויות היסטורית כתובות, אנחנו יכולים להבין טוב יותר את המוטיבציה של אנשים להיכנס לתוך מערות. למשל, אנשים שחיפשו מפלט במרד בר כוכבא. בועז לנגפורד הגיע לפינה מרוחקת במערת התאומים ופתאום גילה מטמון.
"שאלנו למה אנשים הגיעו לשם והשאירו שם את כספם, והתברר שאלו אנשים מיואשים שניסו להימלט על חייהם מהאימפריה הרומית, שבאה והחריבה את מה שהיה כאן במטרה לדכא את המרד בצורה שיטתית וחזקה.
"המורדים נאלצו למצוא מקום מפלט, והתגלית במערת התאומים, שאחר כך חקר אותה פרופ' בועז זיסו מאוניברסיטת בר אילן בשיתוף המרכז לחקר המערות, הראתה לנו יחד עם מערות נוספות שגילינו לאחרונה, שבמרד בר כוכבא המורדים נמלטו למערות גם בשוליים המערביים של ההר, ולא רק בשוליים המזרחיים.
"הם לא רק ברחו למדבר. כל אחד הפעיל את הידע שלו לגבי מה שיש לו סביב הבית. אנשים ברחו מבתיהם, ובהרבה מערות אנחנו מוצאים את מפתחות הבתים, את חפצי הערך, את הכסף, התעודות והמסמכים האישיים.
"בגליל מצא ד"ר ינון שבטיאל מקלטי מצוקים ומערות מסתור, מערות שנחצבו בתוך יישובים במיוחד, כמקומות מחבוא לנשים וילדים - כפי שהראה הרב אלחנן סמט על פי מקורות יהודיים. כל זה נחשף רק בעשרות השנים האחרונות. לפי כן התופעה לא הייתה מוכרת בכלל".
העיסוק שלך הופך אותך לאדם יותר מאמין?
"חלק ממה שמלהיב במערות הוא העובדה שאנחנו רואים משהו דרמטי - נוף מיוחד ומרשים. אבל מעבר להתלהבות החושנית הראשונית, ישנו הצד של לחקור ולהבין את המקורות והסיבות, ולהבין טוב יותר את מה שמכונה 'מעשה הבריאה'; להבין טוב יותר את הטבע ואת פעילות האדם דרך המערות.
"יש לזה קשר הדוק לאמונה: זה נותן לנו את ההבנה הבסיסית של איך הדברים הללו באמת פועלים, ואיך העולם מתפתח. איך הגענו לכל מה שאנחנו רואים היום. אני עוסק בצד הגאולוגי, אבל אנחנו כל הזמן נוגעים בנושאים ביולוגיים, נתקלים בתופעות מרתקות בעולם החי למשל, או בתופעות שקשורות לפעילות בני אדם".
מה הפתיע אותך, בין שלל הגילויים על פעילותם של בני אדם בעבר?
"יצא לנו לעבור על פני אוסף גדול מאוד של תקופות. האתר הקדום ביותר שגיליתי הוא 'מערת קסם' על כביש חוצה שומרון. על כביש ראשי, במקום לא אטרקטיבי, חניתי בשנת 2000 כדי לבדוק מערת נטיפים שחקרנו במסגרת עבודת מוסמך של תמר גשיץ.
"ראיתי שבעבודות הכביש חשפו חתך של מערה, מלא בכלי צור ובעצמות. הרמתי טלפון לרשות העתיקות ולפרופ' אבי גופר באוניברסיטת תל אביב, שחקר את המערה עם ד"ר רן ברקאי, ומאותו רגע האתר הזה הפך להיות אתר שמושך אליו משלחות חוקרים מרחבי העולם.
"בכל שנה המחקר מתפתח וחושפים את המערה מתוך המילוי שלה, עם המון תגליות ושרידים של פעילות אדם, של עצמות בעלי חיים, מעט שרידים של בני אדם - כמו שיניים, למשל - והכל מלפני 300 אלף שנה. זו תקופה שבני אדם עברו בארץ, או הגיעו אליה, אולי מאפריקה, ולא יודעים עליה הרבה.
"מהמערה הזאת אנחנו יודעים הרבה יותר מאשר ידענו קודם על התרבות האשלו-יברודית בלבנט - סוריה, ישראל ולבנון. אנחנו יודעים בעזרת פרופ' ישראל הרשקוביץ שהיה כאן אדם דומה לנו, שההומו ספיאנס הקדום דומה לו הרבה יותר מאשר להומו ארקטוס - האדם הזקוף שבעבר חשבנו שאכלס את האתרים האלה. אנחנו יודעים על הפעילות היומיומית שלו הרבה יותר: למשל, הוא השתמש באש באופן אינטנסיבי מאוד".
עמוס פרומקין נולד לפני 60 שנה בתל אביב. כשהיה בן שלוש עברה משפחתו לרמת גן, ובגיל 14 לירושלים. אחרי השירות הצבאי נישא לאילה, והזוג הקים את ביתו בעפרה. בגיל התיכון נחשף למערות לראשונה בזכות גדעון מן, אז סטודנט לרפואה והיום פרופסור ומומחה לאורתופדיה.
"הוא לקח אותו למיפוי של מערת חריטון, מערת הגיר הגדולה בישראל ושלשל אותו לבור הגדול במערת התאומים. מאז ועד היום חוקר אותה פרומקין במרץ. מן הוא שחקר את מערת עטרות, את מערת נחל אוג ומערות נוספות. "הוא אבי חקר המערות בארץ", אומר פרומקין. "אני אישית חייב לו על זה".
הוא יוצא לשטח "בתדירות לא מספיק גדולה", לדבריו : פעם בשבוע, לפעמים פעם בשבועיים. "ככל שמתקדמים במחקר יש פחות זמן להשקיע בשטח, וצריך להשקיע בכתיבה, בניתוח ובעריכה, כפי שהשקעתי כמה שנים בספר גדול שנכתב ברובו בידי חוקרים אחרים. זה המון עבודה. הוראה היא המון עבודה, עבודות מנהלה, עבודות של סטודנטים. המון עבודה".
כבר קרה שנכנס למערה סמוכה לביתו, ולא יצא ממנה עד ששמע את אשתו קוראת לו מפתח המערה, ומודיעה על כניסת השבת. חיידק המערות, כך נראה, פקד את כל בני המשפחה.
"הנכדה שלי חוגגת יום הולדת עשר, והדבר היחיד שהיא מוכנה לשמוע עליו הוא מסיבת יום הולדת בתוך מערה,? הוא מספר. "אין לה משאלות אחרות, לא די-ג?יי ולא דיסקוטק, אבל צריך להתחשב בגורמים כמו שמירת טבע. אנחנו לא אוהבים לעשות מסיבות בתוך מערה. העיסוק שלי תלוי בשיתוף הפעולה של אשתי. היא עוזרת ותומכת בכל מה שאפשר".
חשבת מאיפה נובעים הפחדים של אנשים ממערות?
"יותר נכון לקרוא לזה חרדות, כי אלה בעיקר דברים בתחום הבלתי מודע. מערות נתפסות כמקום מפחיד ושחור, ובדרך כלל אין לזה הצדקה. כשאנחנו יוצאים לשטח לחקור מערה ונכנסים לתוכה, אנחנו בטוחים יחסית. אנחנו כבר לא על הכביש, שהוא הסיכון הגדול ביותר, ואנחנו לא על המצוק.
"זה לא שאין סכנות כמו קדחת המערות, מחלה קשה שמועברת באמצעות קרציה שנושאת טפיל, וצריך להתמודד איתה. ברמה הפסיכולוגית אומרים שיש לנו כל מיני תסביכים, שאנחנו רוצים לחזור לרחם או להידחק למקומות צרים, או לחזור להיות אנשי מערות".
יכול להיות.
"בהחלט".
ברחבי העולם פועלת קהילת מערנים אדוקים. לפני שבועות ספורים חזר פרומקין מברנו שבצ'כיה, שאירחה כנס של הארגון הבינלאומי לחקר מערות הנערך אחת לארבע שנים. לא מפתיע שישראל מעוררת עניין רב. "היינו שבעה ישראלים, והצגנו את ממצאים שלנו מהמערות בארץ. זה דבר מדהים יחסית לגודל הארץ והאוכלוסייה כאן. יש הרבה מאוד מדינות שאין להן שום ייצוג, למרות שטחן ומספר המערות שיש להן", מציין פרומקין בסיפוק.
ובכל זאת, עד כמה התחום ממלא כיתות באוניברסיטה?
"יש מה לעשות. אין לנו מספר גדול מאוד של סטודנטים שעוסקים בתחום הספציפי של מערות. יש בודדים, אני יכול למנות אותם על אצבעות ידי. לא פשוט למצוא פרנסה בתחום הזה, אבל אני רואה שההתעניינות קיימת גם אצל סטודנטים בתואר הראשון.
"למי שבוחרים בתחום הזה צפויה עבודת מחקר מרתקת מאוד, כי הם עוסקים במקומות ובתחומים שאף אחד לא מגיע אליהם. קחי לדוגמה את ישראל נעמן, שעשה את עבודת המוסמך שלו על מערת אילון, שהוא עצמו גילה. זו מערה מדהימה בקנה מידה בינלאומי. היא מאוכלסת במערכת ביולוגית שלמה, שכולה חיה אך ורק במערה הזאת, ולא ניזונה מאור או מאנרגיה מבחוץ, אלא מאנרגיה כימית".
מה גורם לאנשים להתעניין במערות?
"אצל רוב האנשים זו התגובה הטבעית. אני יכול לקוות שמי שימשיכו את העיסוק בנושא הזה ויובילו את חקר המערות בעתיד להישגים חדשים הם מי שממש נמשכים לזה. ההישגים עדיין לפנינו. מי שיגיע לתחום הזה לא יתחרט, ולו רק משום הסיפוק וההנאה".
מערות הציתו מאז ומתמיד את הדימיון. הנטייה לזהותן כמקומות מסתור רק בתקופות קדומות מתפוגגת בשיחה עם פרומקין. "במלחמת לבנון השנייה צה"ל בהחלט חיפש חללים תת-קרקעיים שבהם מחביאים טילים, בתוך שטח לבנון", הוא מדגים. "בכל אזור שאנחנו מצליחים לחקור לעומק אנחנו מגלים בדרך כלל הרבה מערות שלא היו מוכרות".
כאן נכנס לתמונה "המרכז לחקר המערות". מפתיע , אך עד הקמתו בשנות ה-70 לא נערך מחקר מערות מסודר בארץ. "אנחנו משקיעים המון אנרגיה באיסוף נתוני המערות של ישראל.
"יש לנו בסיס נתונים גדול מאוד - במחשב, בקלסרים ובארונות, ומי שרוצה יכול לשים אצבע על המפה ולשאול אותי אילו מערות יש באזור. כיום אנחנו עובדים על אטלס מערות שעתיד לראות אור בשנה הקרובה בהוצאת מאגנס של האוניברסיטה העברית. פעילות המחקר שלנו היא על בסיס מימון ספציפי של פרויקטים מסוימים. באופן שוטף לא ניתנת תמיכה".
למה?
"זו שאלה מצוינת. יש מקומות בעולם שיש בהם גופים שעוסקים בתחום הזה וממומנים בכספי המדינה. בסין, למשל, יש מכון מחקרי מטעם המדינה, המקביל למכון הגאולוגי שלנו, ויש בו עשרות חוקרים שעוסקים במחקר מערות וקארסט. אנחנו אמנם עובדים בשיתוף פעולה עם המכון הגאולוגי ועם האוניברסיטאות, אבל טרם נמצא לנו מקור מימון קבוע. עמוד השדרה שלנו הוא בעיקר המתנדבים".
בוא נדבר עליהם.
"זה דבר מדהים. בלי המתנדבים הצעירים והפחות צעירים לא היינו מצליחים לעשות כלום - מנערים בגיל בית ספר תיכון, שמגיעים מיוזמתם ועוסקים בזה באופן פעיל, ועד למבוגרים מאוד.
"בחור צעיר, שמש יערן, סדיוק סיים אצלנו שנת שירות במרכז לחקר המערות במסגרת פרויקט משותף עם חוגי סיור של הקרן הקיימת. זו שמחה גדולה לראות שהתחום הזה חי ומתפתח הרבה יותר מאשר בתקופה שאני התחלתי, בשנות ה-60 וה-70 - שזה היה להתחיל מאפס.
"בהתחלה הצטרפו אלינו למרכז לחקר המערות בני נוער. אחר כך, עם העלייה הגדולה מברית המועצות לשעבר, בשנות ה-90, הצטרפו עולים חדשים - חלקם עם ניסיון, וחלקם עם עניין מיוחד בתחום הזה, והם עושים דברים נהדרים. יש לנו היום כמה תגליות חשובות מאוד שהם מובילים".
פרומקין מכנה את המרכז לחקר המערות: "הגוף הזה שאני משתייך אליו". כשאני רומזת שהוא מצטנע, הוא מחייך. הוא לא מהסס לפזר קרדיטים לקולגות, לתלמידים ולמתנדבים.
"התחום הזה הוא תחום מיוחד מאוד. אי אפשר לתפקד בו לבד. אפילו להיכנס למערה אי אפשר לבד. צריך צוות. אם מישהו שובר את הרגל, לא עלינו - צריך מישהו שיישאר איתו ומישהו שיזעיק עזרה. מעבר לזה, מדובר בעיסוק רב-תחומי: החל במתנדבים שמובילים בגילויים ובמחקר, דרך המשוגעים לדבר שנדבקו בחיידק ויש להם מוטיבציה לזחול במקום הכי צר אל המקום שהוא מעבר למקום הכי צר, כמו למשל ולדימיר בוסלוב ויורי ליסובץ', שני אנשים שגילו עשרות מערות חשובות ואולי מאות".
שמות המערות, אגב, מוענקים להן בידי מי שמצאו אותן; "מערת התאנים" - על שם עץ התאנה הסמוך אליה, "מערת רומח" - על שם כלי הנשק שנמצאו בהם.
אתה חתום על אינספור מחקרים ופרסומים. יש שיא שאתה שואף אליו?
"מבחינת קריירה אקדמית אני פחות או יותר מסודר. אין לי שאיפות דרמטיות בתחום הזה. השאיפה העיקרית היא שיהיו אנשים שימשיכו את התחום הזה, שיהיו תלמידים ממשיכים שיובילו את המשך המחקר ואת השמירה על מערות - תחום חשוב שבלעדיו נאבד את כל מה שיש לנו. אני מעוניין שתהיה המשכיות בשני הכיוונים האלה".
לפני כמה שבועות גילה בעופרה צעיר בשם אליהו ולדמן את המערה העמוקה יותר במרכז הארץ. פרומקין מאושר. "זה רק מוכיח שהחבר'ה הצעירים, עם המוטיבציה והיכולת שלהם, מצליחים להוביל היום. זה ספורט מיוחד", הוא מהרהר.
"נוסף על זה, אין שריר בגוף שאנחנו לא מפעילים. לספורט הזה יש תגמול. זה לא רק לרוץ במעגלים סביב היישוב, שאני לא מזלזל בזה, אבל בספורט המערות יש הרבה גמול מבחינה נפשית וחזותית, וסיפוק בגילוי מקום חדש. האדם הוא יצור סקרן. הוא אוהב לגלות דברים חדשים, אחרת לא היינו מגיעים עד הלום".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם