תוספת סיכוי: האיש שיעשה הכל כדי לשקם נערים בסיכון
טלטלת מלחמת לבנון השנייה שלחה את מושיק וולף למשימת חייו: הוא עזב קריירה מבטיחה ובית נוח, עבר למצפה רמון והקים בהתנדבות מכינה קדם-צבאית לנערים בסיכון. המטרה: צמצום פערים בחברה הישראלית. האמצעי: עבודה חקלאית, טיולים, משמעת קפדנית וכבוד. ויש גם הנחות למטיילים
וולף כבר מורגל בסגירת תיקים. בשנה האחרונה הוא סגר שמונה כאלו לחניכיו, כשהוא נעזר בכישרון הרטורי שלו כדי להשפיע על לב השופטים. בתום שמונה חודשים אינטנסיביים של לימודים, עבודה, התנדבות והכנה לשירות הוא יכול להציג בגאווה נתון מרשים: 13 חניכים מרקע סוציו-אקונומי לא קל, רובם מוגדרים כנוער בסיכון, התגייסו לשירות קרבי ביחידות שדה בצה"ל. נערים שרק לפני שנה תכננו שירות צבאי קל, קרוב לבית, עוברים עכשיו טירונות מאתגרת בגבעתי, בגולני ובשריון. אחד מהם אפילו סיים גיבוש לסיירת מטכ"ל.
אבל השירות הצבאי, מבהיר וולף, הוא רק אמצעי, מעין פלטפורמה. מבחינתו המטרה הגדולה של המכינה הקדם-צבאית החדשה שהקים במצפה רמון היא צמצום פערים בחברה הישראלית.
עד לפני שנה וחצי עבד וולף עם הקצה השני של החברה הישראלית. במסגרת תפקידו כמנהל החינוכי של המכינה הקדם-צבאית בשדה בוקר הוא נפגש בעיקר עם האליטה של הנוער הישראלי. דווקא שם הוא הגיע להכרה שחייב להיות מענה גם למי שלא ממש שייך לאליטה. "פתאום הבנתי שבמכינות אנחנו לוקחים חבר'ה טובים מאוד והופכים אותם למצוינים, אבל אלה שנמצאים מאחור נשארים תקועים. כך יוצא שהמכינות רק מגדילות את הפערים, שזה סוג של קפיטליזם. אני לא נגד המפעל המבורך של המכינות הקיימות, אבל צריך לזכור שיש קבוצה אחרת שזקוקה הרבה יותר לתהליך של העצמה, העשרה והכנה לצה"ל".
וולף החליט לעשות מעשה. הוא התפטר מתפקידו בשדה בוקר ויצא להקים מכינה קדם-צבאית לאוכלוסייה החלשה. נוער המצוקה בדרך כלל לא חושב על המכינות הללו כאפשרות ריאלית בעבורו, ולכן המשימה הראשונה של וולף הייתה לגייס תלמידים. "כשהגעתי לאחד התיכונים באשקלון שאלתי את הנערים שם מה זו מכינה קדם-צבאית והם ענו: 'האשכנזים האלה, שמתנדבים עם מסכנים'.
"ובאמת, תסתכל על החבר'ה שבאים למכינות קד"צ, לפחות החילוניות שבהן. אלה החבר'ה הכי טובים, הכי יפים, הכי עשירים, וכמעט כולם מאותו מוצא. אוכלוסיות אחרות לא מגיעות כי זה לא מקובל, כי אין להן סביבה תומכת ומשפחה תומכת, ושם לא חושבים אפילו על שנת שירות".
בשקף הראשון במצגת שוולף מראה לתיכוניסטים מופיעות הסיבות הרגילות שבזכותן מגיעים נערים לקד"צ, ולצדן תגובות טיפוסיות מקרב האוכלוסיות שלא הגיעו עד עתה אליהן. למשל, מול הסיבה "שירות צבאי משמעותי", הופיעה התגובה: "אני מעדיף לעשות שירות קל שיאפשר לי לעבוד חצי יום". מול הסיבה "מתנדבים", הופיעה התגובה: "למה, מה קרה שאתרום לאחרים? שיתרמו לי". מול הסיבה "עבודה חקלאית" עמד המענה הטיפוסי: "מה אני, תאילנדי? " ומול הסיבה "מטיילים בכל הנגב", התגובה המצויה הייתה: "אני מטייל רק לקניון הנגב".
"אחרי השקף הזה אני אומר לתלמידים 'אל תבואו למכינה שלי. יש שם לימודים, עבודה חקלאית והתנדבות שבועית קבועה בקהילה'. אחר כך אני אומר להם שדרושים לי גברים אמיתיים, ומסביר שגבר אמיתי הוא מי שכשיש לו קושי הוא מתמודד איתו ויכול לו, וכל השאר זה קשקושים של השכונה".
הכריזמה של וולף עשתה כנראה את שלה, ואחרי סיבוב בתיכונים, בכפרי נוער ובפנימיות לנוער בסיכון הוא הצליח לעניין יותר משלושים נערים במכינה החדשה שלו. השלבים הבאים היו ראיונות עומק של שעה וחצי וגיבוש. "בראיון אני מנתח יחד איתם את האישיות שלהם ומדבר על נקודות התורפה, החולשות והעוצמות של כל אחד. אני משוחח איתם על היכולת שלהם לתפקד תחת לחץ ובעייפות, ושואל מה יקשה עליהם ללמוד במכינה ואיך אנחנו יכולים לפתור את הקושי הזה".
באחד בספטמבר 2012, אחרי הסינונים והגיבוש, כלל המחזור הראשון של מכינת "אשר רוח בו" 19 נערים, כולם תושבי הנגב. היו שם יוצאי אתיופיה, יוצאי חבר העמים והקווקז, בני קהילת העבריים מדימונה וגם ילידי הארץ. לקו הסיום בחודש מרץ הגיעו 13 חניכים. שלושה עזבו בדרך בשל בעיות בבית ושלושה אחרים נדרשו לעזוב בשבועיים הראשונים של השנה בשל בעיות משמעת.
"בהתחלה לא היו לנו קווים אדומים ברורים", אומר וולף, "אבל אחר כך החלטנו שאסור למשל לעשן בחדרים. מי שהחליט לעשן, ישן בשק שינה מחוץ לדירה. לא הרשינו סמים או אלכוהול. היה אמנם קצת אלכוהול בהתחלה, אבל מי ששתה חטף עבודה חקלאית של חמישה ימים. היה גם חניך אחד שהודח לשבועיים, שבהם הוא נשלח לעבוד עם נכה צה"ל. גם אלימות נאסרה, ובאמת היה רק מקרה אחד כזה, וגם הוא רק בסוף התקופה".
את המכינה שלו בחר וולף למקם בעיירה שבה נולד וגדל - מצפה רמון. "המשפחה שלי חיה כאן, ראש המועצה פלורה שושן הייתה שכנה שלי, מנהל מחלקת החינוך היה מורה שלי, כל האנשים מסביב הם מכרים - ואם יש בעיה, מיד הם אומרים 'אה, אתה הבן של וולף'. סיבה אחרת למיקום היא הסמיכות לבית הספר לקצינים בה"ד 1 ולבסיסי צה"ל אחרים שמלווים ומאמצים את חניכי המכינה".
אבל לפני הכל, מדגיש וולף, האזור הוא הסיבה. "המדבר הוא מקום רוחני שמאפשר הזדמנות להתפתחות ולהעצמה אישית, והר הנגב הוא מהמקומות הכי יפים ומסתוריים. מצפה רמון הוא גם יישוב קטן, שקט ומשפחתי. הקרבה שלו למכתש מאפשרת נגישות גבוהה לטיולים. חוות הבודדים באזור מאפשרות עבודה חקלאית במרחק של נסיעה קצרה, ובאופן כללי המקום הזה עדיין לא מימש את הפוטנציאל שבו. הוא צריך את המכינה לא פחות משהיא צריכה אותו, ואם צריכים אותנו - אנחנו שם".
את שם המכינה, "אשר רוח בו", לקח וולף מפסוקי ההכתרה של יהושע בן נון בספר במדבר, וכשחיפש דמות להנציח אותה בשם המכינה הוא בחר ברמטכ"ל לשעבר רפאל איתן. "החיבור לרפול מתחיל קודם כל בדמותו האישית. הוא היה גיבור ואיש צבא, ואנחנו מכינה קדם-צבאית. רפול היה מתנדב במשך עשרות שנים אצל ילדים בסיכון, וגם את זה אנחנו עושים. הוא היה חקלאי ואנחנו עוסקים בחקלאות. ומעל הכל, הוא האמין בהעצמה של חבר'ה מהפריפריה והקים להם את מסגרת 'נערי רפול'. הוא אולי לא היה דמות מחנכת, אבל הוא כן היה דמות משפיעה. חוץ מהיותו ציוני וערכי הוא גם היה ישר, צנוע, והתעסק בעיקר ולא בשולי".
לאחר שכבר מצא חניכים ושם למכינה, היה על וולף לחפש מקום פיזי לשכן בו את המסגרת החדשה, וכמובן מימון להפעלתה השוטפת. המועצה המקומית של מצפה רמון סייעה לו להשיג תרומות אך לא הייתה מסוגלת לתקצב את המכינה. המדינה דרשה ממנו להשיג סכום של מיליון שקלים וחצי כדי לקבל הכרה שתאפשר לו מימון, אבל וולף הצליח להשיג רק מחצית הסכום. וכך הוא מצא את עצמו מקים מכינה שמתבססת על תרומות בלבד, כשאפילו משכורת הוא לא יכול לקחת. בינתיים הוציא לדבריו 120 אלף שקלים מחסכונותיו על המקום, והוא ממשיך לאסוף ציוד שתורמים לו אנשים.
למרות הקשיים הכלכליים, וולף לא חשב לרגע לסגור. גם עכשיו, כשהוא נערך לקליטת המחזור השני, שגודלו עתיד להיות כפול מהראשון, אין לו שום כוונה לעצור. "אני פשוט יודע שאין מישהו אחר שיעשה את זה. אם אני לא אסגור לבחור מסוים את התיקים הפליליים, הוא יישאר ברחוב, ואם הוא לא יתגייס לצה"ל זו תהיה טרגדיה של החברה הישראלית. אתה יודע מה זה חניך שלא דיבר אף פעם עם קצין ופתאום קצין חונך אותו בניווטים והוא זה שמחזיק את המפה?
"אתה יודע מה זה לראות חניכים עומדים עם אפוד לוחם ליד לוח ומסבירים לך תרשים של קרב אחרי יומיים של תרגילי מחלקה? אתה יודע מה זה לראות ילד שיש לו תיק על אלימות נגד קשישים ועכשיו הוא מתנדב בבית הקשיש במצפה רמון? אתה יודע מה זה לראות קבוצת נערים שאחרי שבועיים של עבודה חקלאית קשה עוזרת לחקלאי מהמושב כמהין שהעובדים התאילנדים ברחו לו, ועובדת אצלו עוד ארבעה ימים כדי שהמשק שלו לא יקרוס?"
וולף מעיד על עצמו שהוא טיפוס טוטאלי, תכונה שמשתקפת גם בקורות חייו. הוא נולד לפני 37 שנים להורים שהגיעו למצפה רמון בסוף שנות ה-60. אביו היה מנהל סניף עמידר באזור, והגיע לנגב "כי בן גוריון אמר לבוא". אמו הייתה מורה במשך ארבעים שנה בדימונה ובמצפה רמון, ובמשך כמה שנים גם ניהלה בתי ספר במדינות ברית המועצות לשעבר. וולף למד במסגרות המקומיות עד סוף התיכון, התגייס להנדסה קרבית ויצא לקצונה. זמן קצר לאחר שסיים קורס קצינים הוא נקרא לפקד ביחידת אגוז של גולני, שהוקמה באותה תקופה.
לאחר השחרור יצא לטיול של שנתיים בארה"ב, בסקנדינביה ובאיי הבהאמה, ועבד במשך שנה כמאבטח בגרמניה. שם הוא הכיר את וונדה, צעירה גרמנייה, סטודנטית למדעי היהדות באוניברסיטת ברלין. כבן לניצול שואה הקשר עם וונדה לא היה קל לעיכול להוריו, ובכל זאת הרומן נמשך. בשנת 2000 הם הגיעו יחד לארץ ללימודים באוניברסיטה העברית בירושלים. "התחלנו את השנה הראשונה, ואז פרצה האינתיפאדה השנייה. וונדה הייתה בשוק רציני. השיא היה אחרי שמחבל התפוצץ לא הרחק מהבית שלנו. וונדה אמרה שהיא לא יכולה יותר להיות בירושלים, והאמת היא שגם העניין הכלכלי שבר אותנו. אז ירדנו דרומה לבאר שבע, להמשיך את הלימודים באוניברסיטת בן גוריון".
כשהקשר הזוגי התהדק עוד יותר והחלו דיבורים על חתונה, לוולף היה ברור מה צריך לקרות. "כבן לעם היהודי מפריע לי שיהודי מתחתן עם מי שאינה יהודייה, ולכן היה לי ברור שוונדה צריכה להתגייר". את רוב תהליך הגיור, שהיה ידידותי מאוד לדבריו, הם עברו אצל רבני "בית מוריה" בבאר שבע. התהליך הושלם אצל הרב חיים דרוקמן. "במשך שנה הלכנו לשיעורים והסתובבתי עם כיפה בכיס. מאוד נהנינו מהתקופה הזאת והתחברנו גם לרבנים של 'בית מוריה' וגם לרב דרוקמן באופן אישי. מי שטוען שהוא סבל מהתהליך הזה כנראה בא אליו סגור ועם הרבה אנטגוניזם. בשבילנו זה היה כיף, ועד היום אנחנו הולכים לבית הכנסת ביום שישי ועושים קידוש".
במקביל ללימודיו החל וולף לעבוד כמדריך בעמותת "אחריי!" הפועלת בקרב בני נוער ומעודדת אותם לשירות צבאי משמעותי ולמעורבות חברתית. ההדרכה בשכונה בבאר שבע הפגישה אותו לראשונה עם אוכלוסייה חלשה. הוא התקדם בתפקיד, וכיהן כרכז מחוז דרום בעמותה וכסמנכ"ל. כשסיים את לימודיו בחינוך ובמדעי המדינה הוא רצה לנהל בית ספר, אבל חשב שקודם עליו להכיר קצת את תחום הניהול והשיווק. כך התגלגל למלונאות. במשך שנתיים עבד במלון דן באשקלון, אבל אז פרצה מלחמת לבנון השנייה וגרמה לו לשנות את התוכניות.
"הדברים שחוויתי במלחמה טלטלו אותי והעירו אותי. בדיוק הייתי אמור להתמנות למנהל משאבי אנוש במלון, אבל התקשרתי למנכ"ל ואמרתי לו שאני מתפטר, כי התחומים שחשוב לעסוק בהם הם ביטחון וחינוך. הוא חשב שאני בטראומה, ושזה יעבור לי".
אבל זה לא עבר לו. וולף עזב את המלון, וחודש וחצי לאחר המלחמה החל לנהל הוסטל לנוער בסיכון בבאר שבע. הוא לא שרד שם זמן רב, ועזב אחרי שנה. "לא אהבתי את המקום ולא התחברתי לצוות. אני אדם טוטאלי, והשקעתי שם את כל כולי, אז המשפחה שלי כמעט קרסה".
והיום אתה משקיע את כולך במכינה.
"פה יש יותר סיפוק ותחושה של שליחות. שם הייתה תחושה של חוסר תקנה. יש מחקר שאומר שרק עשרים אחוזים מבני הנוער בהוסטלים הללו חוזרים למוטב. כאן אני יכול להשפיע הרבה יותר. זה אמנם בא לא פעם על חשבון המשפחה, אבל זה מקום עם תקווה לשינוי".
מההוסטל עבר וולף לעמותת "אופנים" שפועלת לקידום ילדים בפריפריה באמצעות תוכניות העשרה שמתקיימות במעבדות ניידות. במשך כשנה הוא היה אחראי על חמישה אוטובוסים שהוסבו למעבדות ועברו בכל יום בשלושה יישובים שונים בדרום כדי לקיים פעילויות העשרה לילדים. במקביל החלו הוא ואשתו בתהליכי הכשרה לשליחות של הסוכנות בארה"ב. כשסיימו את התהליכים שודכו לקהילה, התפטרו מעבודותיהם ונערכו לטיסה. אבל אז פרץ המשבר הכלכלי הגדול בארה"ב, והשליחות בוטלה בשל בעיות מימון.
"נשארתי בלי עבודה, ואז, משמיים, קיבלתי שיחת טלפון מחבר שהיה המנהל החינוכי במכינה בשדה בוקר, והציע לי לבוא להחליף אותו". וולף נענה לקריאה, עבר עם המשפחה למדרשת בן גוריון ובמשך שלוש שנים עבד במכינה. את המקום הוא עזב לא רק בגלל ההחלטה להקים מכינה לנוער. "החבר'ה שם מדהימים, אבל הם מדברים ומברברים את עצמם לדעת ולא יוצא מזה כלום. אני גם יודע לדבר, אבל במטרה לעשות מעשים, ושם רק דיברו. הבדיחה הכי גדולה היא שמשרד החינוך ומשרד הביטחון מתגאים בכך שרבים מבוגרי המכינות הללו הופכים לקצינים. הם מציגים נתון של שלושים אחוז קצונה, ושוכחים שמדובר בנוער מובחר. אם רק שלושים אחוז מהנוער הזה יוצאים לקצונה - זה כישלון".
מכינת "אשר רוח בו" שוכנת בבניין שדירותיו שימשו עד לפני כשנה לאירוח מטיילים. וולף שכר במקור את כל הבניין למשך שנתיים, אבל המסלול של חניכי המכינה שלו נמשך שבעה חודשים. כדי לא לשלם לחינם על דירות ריקות בחמשת החודשים שנותרו עד להגעת המחזור הבא, החליט וולף להשכיר אותן למטיילים בסכום של 150 שקל ללילה.
"האמת היא שאת המחיר קבעתי בהתחלה כסוג של התרסה. בפסח בא לכאן חבר שלי וסיפר לי שהוא לא הצליח למצוא באזור צימר לאירוח. אמרתי לו שיש מקומות שמשכירים אוהלים, אז הוא ענה שהם דורשים 300 שקלים לאוהל. אמרתי לו, 'אני אתן לך פה דירה בחצי מחיר'. באותו ערב העליתי הודעה בפייסבוק שכדי לאפשר לאנשים ליהנות ולטייל בזול, ועל הדרך גם לתרום למכינה, אני משכיר דירה ב-120 שקל ללילה. בתוך זמן קצר היו לזה עשרות אלפי שיתופים. הוצפתי במאות פניות והוזמנתי לתוכנית הבוקר של רשת.
"אחרי כמה ימים שניקיתי את הדירות עם אמא שלי ועם המזכירה של המכינה, הבנתי שאני צריך לקחת מנקה בתשלום, והעליתי את המחיר ל-150 שקל. בימים הראשונים היו לי 500 שיחות ביום, ולא עשיתי שום דבר חוץ מלענות לטלפונים של מטיילים. נכנסתי לפגישה של ארבעים דקות עם עורך דין של העמותה, וכשיצאתי היו לי 31 הודעות קוליות ו-40 מסרונים. גם עכשיו, בשעה האחרונה, קיבלתי כבר 27 הודעות. יולי ואוגוסט כבר מלאים לגמרי".
בימים הקרובים וולף צריך לסגור את ההרשמה למחזור השני של המכינה כדי לתאם עם הצבא את דחיית השירות הצבאי של החניכים מגיוס אוגוסט לגיוס מרץ. 92 תיכוניסטים נרשמו למחזור הזה. בתום שלב הראיונות והגיבוש נשארו 32. בין לבין וולף מתרוצץ בין הדירות כדי לוודא שהן מוכנות לאירוח של משפחות נוספות.
המשימה הגדולה שמחכה לו בקיץ הזה היא גיוס תרומות לשנה הבאה. בחודש יוני הוא עומד לטוס לארה"ב, בשאיפה לחזור עם סכומים נאים שאולי יאפשרו לו להתחיל לקחת משכורת. עד עכשיו כבר היו כמה גופים שתרמו כספים למכינה - כמו בנק הפועלים, הקרן לידידות וקרן גלנקור - וגופים שתרמו ציוד כמו חברת הוט וקרביץ, אבל לקראת הרחבתה של המכינה וולף זקוק ליותר.
"חבר שלי מהמילואים חיבר אותי לחוזר בתשובה שגר בבלגיה. נסעתי לשם, ישנתי אצלו, ובמשך חמישה ימים גייסתי מחרדים שעובדים בבורסת היהלומים 82 אלף שקל. עוד חודש וגם הייתי חוזר בתשובה בגלל האווירה היהודית שם".
הצוות של המכינה כלל השנה שלושה מדריכים חברתיים, מזכירה, עובדת סוציאלית וכמה מרצים חיצוניים. חלק מהצוות סיים את עבודתו עם תום שמונת החודשים, ועתה וולף צריך לבנות צוות חדש ומורחב לשנה הבאה.
הרבה משימות מחכות לו בחודשים הקרובים, אך הוא מסרב להתרגש ומעדיף לדבר על הטווח הארוך. "אני בז לאנשים שמסתכלים רק לטווח הקצר. זה מתחיל בחניכים שמתייחסים רק ל'כאן ועכשיו', וממשיך לפעמים גם בצוות. בשבוע הראשון של המכינה נאלצתי לשבת על רמקול של רדיו כי עדיין לא היו לנו כיסאות. אמרתי לחניכים שישבו על מחצלות, כי מה שחשוב הוא השיעור.
"אמרתי להם: תסתכלו קדימה ותחשבו איזה דבר מדהים אנחנו מקימים פה. עכשיו אנחנו מתגלחים על עצמנו, אבל בשנה הבאה נפיק לקחים ויהיו פה שלושים חניכים, ממש מחלקה, ובעוד שלוש שנים תהיה לנו פה פלוגה, ונפתח סניף נוסף של המכינה בערבה".
למה דווקא בערבה?
"כי תל אביב היא פריפריה מבחינתי. אני חושב שזה עוול לגדל שם ילדים. זו ארץ האפשרויות המוגבלות, כי אתה מעצים שם דברים קיימים ולא מקוריים. אין לך מרחב מחיה ועוצמה רוחנית כמו שיש בנגב. בתל אביב מעתיקים את הדברים שקיימים בניו יורק ובפריז, והכל פלסטיק, שטחיות והתעסקות בחומר. פה, במדבר, דווקא כשאין דברים מסביב, אתה מתעסק במהות".
sofash@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם