ראשי » מקומי » ירושליםגלוש ב - nrg מעריב מהסלולר

תכירו: ליאור דיין, תייר פולני בירושלים

רגע לפני יום ירושלים, ליאור דיין שוב התחפש לתייר פולני, והצטרף לטיול מאורגן לתיירים בבירה. בדרך הוא פגש אנגלי מיואש, גמל אומלל, נוכלים בשלל גוונים והודים שמטמינים פתקים בכותל, ובעיקר הבין סוף-סוף למה סבא משה היה נראה כל כך תשוש בתמונה המפורסמת ההיא, ליד שער האריות

בזמן שאנחנו עוזבים את תל אביב ועולים על נתיבי איילון, המדריכה שלנו, ליאת, לוקחת את המיקרופון שבקדמת המיניבוס ואומרת משפט שאי אפשר ממש לתרגם אותו, ועל כן יש להביא אותו בשפת המקור: "Jerusalem is a city to pray, Tel Aviv is a city to play".

>>> נדודי שינה ברמאללה: ליאור דיין במסע אל עיר המוניות
 
כל הנוכחים במיניבוס צוחקים. באותו הזמן לא ידעתי את זה, אבל זו תהיה הפעם האחרונה שאראה אותם צוחקים. הרבה דברים יעברו עלינו כקבוצה: נהיה בשלל מקומות, חלקם חשוכים, חלקם מוארים, חלקם מוצלים, חלקם חשופים, בחלקם נקבל כוסות קפה שחור בכניסה, בחלקם ניאלץ לחבוש כיפות מקרטון ובחלקם נסתכן במכת חום פוטנציאלית; נעכל יחד כמויות גדולות של מידע; נתלבט יחד מה לקנות בחנות מזכרות משונה שהדלת שלה ננעלת אוטומטית אחרי שאתה נכנס אליה;

נעמוד מול נופים עוצרי נשימה; נתאכזב יחד לגלות שהחדר שבו ערך ישו את "הסעודה האחרונה" הוא חדר עם סקס אפיל של מחסן קירור, נתפלא לראות מכונה שמוכרת פחית קולה אחת ב-12 שקלים; ובשלב כלשהו אפילו נזכה לראות חרדי עם מצלמה מקצועית וחצובה "מאבד את זה"; אבל לצחוק יחד - זה יקרה רק פעם אחת, בתחילת היום, מיד אחרי משפט שאם חושבים עליו לעומק הוא לא באמת כזה מצחיק.

מעבר לכך שהמשפט הזה גרם לצחקוק הקבוצתי היחיד שלנו, היה בו גם משהו שהדגים באופן מושלם את הגישה הממלכתית שעוטים כל התיירים הנכנסים לירושלים. הרי בעצם מה שהמשפט הזה אומר הוא די פשוט: רבותיי, אנחנו עוזבים עכשיו את תל אביב ועוד מעט נכנסים לירושלים, אז נא להשאיר את רוח השטות מאחור ולתרגל רצינות. למעשה, אני חושב שרק הירושלמים מרשים לעצמם להתייחס לירושלים בקלילות. כל שאר האנשים, ברגע שמזדמן להם להגיע לירושלים, מיד עולים להם בראש שלל הכינויים הגרנדיוזיים של העיר הזו, והם מפתחים תסמונת ייחודית שבמהלכה הם הופכים לרציניים בצורה מוגזמת. במקרה שאתה ישראלי, פעמים רבות התסמונת כוללת גם מנת יתר של פטריוטיזם.
חוץ ממני נמצאים במיניבוס עוד תשעה אנשים. בניגוד אליי כולם תושבי חוץ, למרות שגם אני, לפחות מבחינתם, תושב חוץ.

אל הסיור הזה אני עולה בזהות של "פרנץ ראדק", בעל חנות צילום בפאתי קרקוב שחוטא בכתיבת בלוג ייחודי שבמסגרתו הוא נודד סביב העולם ומצטרף לסיורים מאורגנים.

רק אם אצטרף לטיול הזה בתור פרנץ ראדק הפולני, כך הנחתי, אוכל באמת לחדור ללב לבה של תעשיית הסיורים המאורגנים, ורק כך אוכל לקבל הצצה אמיתית על איך שירושלים נראית מבעד לעיניהם של מאות אלפי התיירים שפוקדים אותה מדי שנה. הרי אם אצטרף בתור עיתונאי ישראלי ממעריב לא אוכל ללכוד את דעתם הכנה של תושבי החוץ על עיר הקודש, וברור גם שבמקרה כזה אנשי הסיור המאורגן יידרכו וייתנו מצג שווא שאיננו אמיתי. היה לי ברור שכדי להביא מסמך אותנטי עליי להתחפש שוב לפרנץ ראדק, לשנות את שפתי לאנגלית ולהירשם לסיור היומי לירושלים של "טיולי מצדה" (בשיתוף United Tours).

הבעיה הראשונה עם הזהות הזו מתגלה מהר מאוד - חמש דקות אחרי שאני יורד מהמיניבוס עם כולם בתחנה הראשונה שלנו במסע היומי: נקודת התצפית של הר הזיתים. חמושים בשלל מצלמות דיגיטליות מתוצרת יפנית ומוטיבציה לכבוש את ה"הולי סיטי" באמצעות עדשות רחבות, מגה-פיקסלים ומנגנון זיהוי פנים אוטומטי, יורדים אחיי לסיור מהמיניבוס ונוגעים באדמת הקודש בפעם הראשונה. גם אני יורד איתם מהרכב בידיעה ברורה שהמשחק החל וכעת עליי להתחיל במלאכת טוויית הקשרים החברתיים ובניית האמון. בזמן שאני לא ממש מתרגש מהנוף הנגלה לפניי, אחיי לסיור מתקתקים תמונות כמו היו נתונים בעיצומו של התקף מאני. גם אני נכנס לתפקיד ומצלם עם המכשיר הנייד שלי את העיר, תוך כדי שאני מסתיר את חוסר העניין שלי במעשה.

ברגע הנכון, כשאני מזהה הפוגה קלה במרוץ ההנצחה אצל אחד מאחיי לסיור, אני ניגש אליו, מציג את עצמי ופוצח בסמול טוק. מהר מאוד אני חש שמתפתחת בינינו ידידות אמת, ידידות של סיירים. קוראים לו מניש והוא מגיע לכאן כל הדרך מהודו, שם הוא עובד כברוקר באחד הבנקים הגדולים. גם הוא מתעניין בתחום העיסוק שלי במולדתי פולין, ואני מספר לו על חנות הצילום שבבעלותי, ואז זה קורה: "תגיד משהו", הוא אומר לי, "סתם ככה, מעניין אותי להבין: איך יכול להיות שיש לך חנות צילום ואתה מצלם עם האייפון?"
 

הלב צונח לי. איך יכולתי לא לחשוב על הפרט הזה? כל כך הרבה השקעתי בזהות הבדויה שלי. לפחות חצי לילה ישבתי אתמול מול ויקיפדיה, ועברתי פעם אחר פעם על הערך "פולין" רק כדי שלא אתפס לא מוכן. אפילו כשהעבירו במיניבוס את דף הפרטים וביקשנו מאיתנו למלא את השם שלנו, ארץ המוצא וכתובת המייל, עברתי בתשומת לב מיוחדת על הרשימה, וכשראיתי שיש זוג צ'כים על הסיפון ציינתי לעצמי שלא משנה מה - עליי להתרחק מהם ולא לפתח איתם שום דיאלוג.

הצ'כים, בתור שכנים של הפולנים, יוכלו בקלות לזהות שהמבטא שלי איננו פולני. אין ספק שלקחתי את העסק הזה במקצועיות ראויה. אבל מה זה חשוב כמה מידע על פולין שיננתי אתמול בלילה, ומה זה בכלל משנה שאני מתרחק משכנים גאוגרפיים של ארץ המוצא הבדויה שלי, אם אני לא מבחין שיש בעייתיות מסוימת בכך שאני מצלם עם האייפון 4 הישן שלי בזמן שלכאורה יש לי חנות צילום "הכי משוכללת וגם הכי יפה בקרקוב, כל כך יפה שהכלבים שעוברים לידה לא נעים להם להשתין עליה", כפי שהצהרתי בפני מניש? כמה אידיוט אני יכול להיות?

"לא, נראה לי שלא הבנת אותי נכון", ניסיתי לצאת מהבוץ, "זו חנות לצילום מסמכים, לא לצילום תמונות" (באנגלית זה נשמע טיפה יותר טוב: "No, I meant photocopy shop, not photo shop").

המזל הגדול הוא שבשלב זה ניגש אליי אחד מאותם רוכלים-נוכלים שליאת המדריכה הזהירה אותנו קודם מפניהם.

"תתעלמו מהם, הם מוכרים דברים במחירים מופקרים. אל תגידו להם מילה ואל תתעניינו במה שיש להם להציע לכם, אחרת הם לא יעזבו אתכם", ככה היא אמרה שנייה לפני שירדנו. אלא שבאותו הרגע מאוד התאים לי שמישהו יתחיל לדבר איתי ויוריד ממני את ההודי החטטן, אז ברגע שהוא ניגש אליי והציע לי לראות את הספר העבה שהבטיח בכריכתו "תמונות מדהימות של ירושלים", אמרתי לו שאשמח לראות במה מדובר. מה אני אגיד לכם? ספר מחורבן כזה לא ראיתי הרבה זמן.

אבל האמת היא שיצא שדילגתי על האירוע המכונן ביותר בכל הסיור: טקס הדבקת המדבקות של הטיול המאורגן. איזה רגע זה היה. בלתי נשכח. כל אחד מהסיירים יורד מהמיניבוס בהר הזיתים והמדריכה מדביקה לחולצה שלו מדבקה אדומה עם שם חברת הטיולים ומספר הטלפון שלה ("ככה שאם תלכו לאיבוד תדעו לאן להתקשר"). עצם זה שהאירוע המכונן הזה מתרחש בירושלים רק מחזק את הדמיון המדהים שיש לו בעיניי לטקס הענקת הכומתות בגבעת התחמושת לחיילי חטיבת הצנחנים.
 

אלא שאני חושד שמעבר לממד הטקסי, ומעבר לכך שהמדבקה אמורה לשמש אותך במקרה שתלך לאיבוד, מסתתר גם מעשה נבזי למדי שנעשה על חשבון התיירים. אני חושד שהמדבקה הזו משמשת גם כסוג של פרסומת, ושכל העונד אותה הופך בעצם לשלט פרסומת מהלך לחברת התיירות. כשאני מבחין בכך שלא רק לאנשים מהקבוצה שלנו יש מדבקה כזו, אלא גם לאנשים מקבוצות אחרות, אני מבין שנקלעתי לעולם מלוכלך, רווי אינטרסים סמויים ופרסומות ניידות. מאותו הרגע אני מתחיל לשחק עם עצמי משחק סודי: מציאת אנשים מקבוצות אחרות שסומנו גם הם במדבקה (או בתג) עם שם החברה, ורשימת שם החברה בפנקס.

מעניין אותי מאוד לבדוק את היקף התופעה. המשחק עצמו, אגב, מגיע בהשראת המדריכה ליאת, שמספרת לנו שיש אנשים רבים שהתחביב שלהם הוא לצלם את הכובעים השונים של האנשים שמסתובבים בירושלים, במיוחד בעיר העתיקה. מתברר כי מאחר שהאוכלוסייה בעיר הזו כל כך מגוונת, כך היא מספרת לנו, היא הופכת לסוג של מופע כובעים: החרדים היהודים עם הכובעים שלהם, המשתנים מחסידות לחסידות, אנשי הנצרות על כל פלגיה שידועים בכובעים הססגוניים שלהם, והמוסלמים עם הכאפיות השונות והתרבושים. כמו שהצלמים אוספים כובעים כך אני אאסוף מדבקות, החלטתי.

כבר ביציאה מהר הזיתים יש לי שלושה שמות בפנקס: Travel Style ,Petra Tours ו-Ritz Tours. בנוסף אני רושם לעצמי בפנקס לציין בכתבה את הגמל המסכן שהוכה שוב ושוב בידי הבעלים שלו, שעמד בכניסה לשטח התצפית של הר הזיתים והציע במבטא ערבי להצטלם עם הגמל החבול תמורת כמה שקלים, ולעשות עליו סיבוב קצר תמורת עוד כמה שקלים. ההתאכזרות לחיות בשם התיירות במדינת ישראל, אני חייב להגיד, היא תופעה דוחה ובזויה, ואני אומר שאם דברים כאלו נעשים כאן אז צריך לסגור את התיירות ולא לפתוח אותה - עד שיימצא פתרון שימנע ממקרים כאלו להתרחש תחת התירוץ של "אטרקציה מקומית".

עוד באותו נושא: אני שמאלני גאה, משמע אני "הומני, נאור וכל החרטה הזה", כמו שכמה ימנים כבר אמרו לי בעבר, אבל בכל זאת אני לא יכול להתאפק מלקבוע שהיחס של האוכלוסייה הערבית לבעלי חיים רקוב מהיסוד ויש לעקור אותו בכל האמצעים. לא מפתיע אותי בכלל שבמקום שבו מכים גמלים עם מקל מפלסטיק קשיח צומחים מחבלים מתאבדים, ובטח ובטח שלא מפתיע אותי שבמקום שבו גוררים כלבים ברחובות כשהם קשורים למכונית נוסעות (חפשו בגוגל: "תושב הכפר סמיע קשר כלב לרכב") קושרים גם אנשים באותה דרך וגוררים אותם בנסיעה בכיכרות ברמאללה, בבגדד וכו'.

העצירה הבאה אחרי הר הזיתים היא בחנות מזכרות משונה, שכשאתה נכנס אליה הדלת נטרקת אחריך וננעלת. כדי לפתוח אותה אחר כך אתה צריך ללחוץ על לחצן מיוחד שיכול להיות מוגדר כ"לחצן סודי". אולם זה לא הדבר היחיד שמשונה כאן. מה שעוד יותר מוזר הוא עצם העובדה שהמיניבוס עוצר לנו במקום שאין בו מגוון חנויות אלא רק החנות הזו, ושבתוך החנות אפשר למצוא בערך את אותם מוצרים שהציעו אותם רוכלים-נוכלים מהר הזיתים, שליאת המדריכה הזהירה אותנו בצורה כל כך נחרצת מפניהם, ושנדמה שגם המחירים בחנות הזו "מופקרים" באותה מידה.
 

כל העניין הזה מציג באור שונה את הגישה התוקפנית שלה כלפי הרוכלים-נוכלים של הר הזיתים, ובמיוחד את ההצהרה שלה, שנשלחה לחלל המיניבוס במסגרת נאום הנאצה נגד הרוכלים: "אין צורך לקנות כאן, מאוחר יותר נעצור במקום בטוח לקניית מזכרות" - ככה, במילים הללו היא השתמשה.

היופי בחנות הזאת הוא שבונים שם על כל האופציות: כמו שיש צלבים קטנים מעץ ותמונות ממוסגרות של לידת ישו, יש גם מגני דוד מעץ בכל הגדלים ושלטים מעוטרים עם מילים בערבית. בין אם אתה מוסלמי, נוצרי או יהודי - תוכל למצוא שם משהו בשבילך. זה הקונספט של החנות, שמתכתב עם הקונספט של ירושלים עצמה, שאפשר להגדיר אותו בביטוי: "המזנון פתוח לכולם, בואו בהמוניכם". ירושלים היא מעין מועדון סגור שפתוח לכולם, זה הקונספט.

"לא משנה מאיזו דת אתה", אומרת ליאת כשאנחנו עושים את דרכנו אל התחנה הבאה. "בכל פינה בירושלים תוכל למצוא משהו שמדבר אליך ללב. ירושלים היא עיר רב-דתית". מיד אחרי שהיא אומרת את זה, בתזמון מושלם כאילו הייתה זו אתנתחתא קומית שנשלחה משמים, מתגלה לימיננו בחלונות המיניבוס גן סאקר, והיא מתחילה לספר על כך שלעתים, כשיורד שלג בירושלים, הגן מתמלא בשלג ומכל הארץ באים לכאן כדי לעשות סקי.

שני האוסטרים שיושבים בספסל לפניי נראים קצת המומים. "היא לא רצינית, נכון?" אומר האוסטרי לבת זוגו כששניהם מביטים על המדרון המזערי של גן סאקר, "היא לא מתכוונת ברצינות שמישהו עושה כאן סקי, נכון? כי זה פשוט נשמע כמו בדיחה גרועה. אפילו הגמל הזה (הוא מוציא מהשקית את הגמל הקטן מעץ שרכש קודם בחנות) לא יוכל לעשות סקי על הרבעגבעה הזאת".

ואני במושב מאחור לא יודע אם להיעלב או לצחוק.

התחנה הבאה היא המרכזית והחשובה מכולן. זוהי התחנה שהתכנסנו כאן היום למענה: העיר העתיקה. המדריכה מודיעה לכולם לפני הירידה שמכאן אנחנו יוצאים בעצם להליכה של שלוש שעות בערך, ויש להצטייד בכמות גדולה של מים ובכסף מזומן שחשוב שיהיה למקרה שמישהו ירצה לרכוש משהו.
 

איך שאנחנו נכנסים בחומות העיר משער יפו ניצבת לפנינו חנות להמרת כספים שמברכת אותנו לשלום. בחנות יש גם מכשיר כספומט ואני צועד לעברו למטרות משיכה. אני שם לב שיחד איתי צועדים שני ההולנדים הצעירים (נער בן 19 ונערה בת 18 שהגיעו ארצה למטרות ליקוק הדדי במיניבוסים)מהסיור, וכשאני מתייצב מול הכספומט הם מתייצבים בקו אנכי ממני, מול דלפק החלפת הכספים, וממירים כסף זר למטבע מקומי. לפתע אנחנו רואים את הקבוצה מתחילה לצעוד בלעדינו ואנחנו מבינים שאין לנו זמן מיותר ויש להעלות הילוך ומיד. אני מבצע את פעולת המשיכה במה שיכולה להיחשב "משיכת הכספים המהירה בתולדות ירושלים" ומכניס את השטרות לארנק.

הנער ההולנדי שולח אליי מבט משתומם ושואל: "תגיד, איך ידעת על מה ללחוץ?" ואני פתאום מבין איזו טעות עשיתי: משכתי כסף באמצעות תפריט ההקשה בעברית, והנער הזה, שבטוח לא ידע את אנה פרנק, ראה זאת והחליט לצלוב אותי כאן ועכשיו. האם העם היהודי לא סבל מספיק? האם לא למדנו מטעויות העבר שאין מתעללים ביהודים בעיר העתיקה? האם גשר המיתרים ופרויקט הולילנד לא הספיקו כדי להעביר את המסר שמותר לנו לעשות כרצוננו בירושלים, אפילו אם התוצאה מכוערת, ואין זה ראוי להעיר לנו על כך?

"ניחשתי", אני אומר במבטא הכי פולני שאני מסוגל לייצר ובורח לכיוון הקבוצה. גל האנטישמיות ששוטף את אירופה בשנים האחרונות הוא פשוט בלתי נסבל, אני מציין בפני עצמי.

אנחנו מתחילים לטפל בעיר העתיקה ברובע הנוצרי. ליאת המדריכה מסבירה הרבה דברים על ההיסטוריה הנוצרית של העיר העתיקה, ואני בטוח שהם מאוד מעניינים והייתי מאוד שמח להצליח לשמוע אותם. כפי שאני רואה זאת, הבעיה המרכזית של סיורים מאורגנים בעיר העתיקה היא הריכוז הגבוה של קבוצות מאורגנות שמשוטטות במקום עם מדריכים שמפטפטים ללא הפסקה בכל שפה אפשרית - מה שיוצר מצב של רעש רקע קבוע שמונע ממך את היכולת לשמוע באופן רציף את מה שהמדריך שלך אומר. היחידים שנראה שמצליחים לזכות במידע המבוקש הם אלו שהולכים עם מין אוזניות הדרכה פרטיות שמגנות עליהם מהטרור הווקאלי של העיר העתיקה.

הבעיה השנייה היא כושר גופני. שמתי לב שכל המדריכים נמצאים בכושר שאפשר להגדירו "מעל הממוצע" (האמת שזה לא פלא, לאור העובדה שכל יום הם מטיילים קילומטרים רבים ברגל) ושהם ממהרים לעבור מנקודת הסבר לנקודת הסבר במהירות גבוהה למדי, מה שיוצר קושי להדביק את הקצב שלהם, ותמיד איכשהו הם מתחילים בהסבר לפני שאתה מצליח להספיק להגיע.

במקרה של ליאת אני חש שזה אפילו חמור יותר, עד כדי כך שאני שוקל להתלונן בפני האיגוד הארצי לאתלטיקה על כך שאיננה ממלאת את ייעודה כאצנית, ובמקום לעמוד על פודיומים בכל רחבי תבל ולהביא כבוד בינלאומי למדינתנו היא מתעסקת עם שטויות כמו הדרכת תיירי חוץ בירושלים.

אני יודע שאני הולך להשתמש במשפט שיישמע קצת יומרני, אולם אני חייב להכריז על כך: כעת אני יודע איך הרגיש ישו כשעבר את הוויה דולורוזה. אחרי שרדפתי אחרי הקבוצה לכל אורך מסלול המוות של המושיע הנוצרי (בכיוון הפוך: מהסוף להתחלה, מהרובע הנוצרי למוסלמי) אני בטוח שטעמתי מסבלו, ואני יודע להגיד איך בדיוק הוא חש: הוא חש חרא. אני לא יודע באיזה חודש בדיוק הוא נצלב, אך אם היה זה ביום שרבי של סוף אפריל אני יכול להבטיח לכם ש"חרא" היא המילה שהכי מתארת את מכלול תחושותיו לגבי העניין.

בכלל, אני חושב שצריך לשים אזהרה בכניסה לעיר העתיקה: לא מותאם למעשנים כבדים ולבעלי כושר גופני פגום. ואולי אפילו עוד הערה: יש להצטייד בפרמדיק אישי ובצוואה תקפה חתומה בידי עו"ד.

אחרי שיצאנו מהרובע הנוצרי הגענו לשער האריות. המדריכה התחילה לספר על תולדות ההתקוממות הישראלית בעיר העתיקה, ופתאום הבנתי למה סבי נראה כל כך תשוש בתמונה המפורסמת שלו עם עוזי נרקיס ויצחק רבין בכניסה לשער שאני ניצב מולו עכשיו. הדרך פשוט הרגה אותו. והוא עוד עשה את זה בנעליים צבאיות, השם ירחם.

אבל זה לא רק זה. הרבה דברים אחרים פתאום התבהרו לי בראש בעקבות המסע המפרך בעיר העתיקה. למשל, פתאום הבנתי למה פרס רצה לחלק את ירושלים. היה לו החזון להבין שאם אי אפשר להיכנס לעיר העתיקה עם רכב יש למצוא פתרון ראוי, כמו למשל חלוקת העיר ויצירת מציאות שבה סיורים מאורגנים בעיר לא יוכלו להיות כל כך ארוכים - פשוט כי מעתה יהיה להם טווח הליכה מוגבל, שזה בלי ספק פתרון ראוי ביותר. למעשה, אם אנחנו מחפשים דיוק היסטורי יש לציין שהסטיקרים ההם של "פרס יחלק את ירושלים" לא היו נכונים מספיק. מה שהיה צריך להיות כתוב בהם זה: "פרס יקצר את ירושלים".

הדבר הטוב היחיד שנתן לי הסיור בעיר העתיקה הוא ההיכרות עם ג'וזף, בריטי בן 63, שבדיוק כמוני הוא "סייר בודד": רק שנינו הגענו לסיור לבדנו. ותנו לי להגיד לכם ש"סייר בודד" הוא לא סתם ביטוי בן שתי מילים; זה מצב צבירה נפשי שמתחיל הרבה לפני תחילת הסיור המאורגן ונגמר הרבה אחרי סיום המסלול.
 

החיבור ביני לג'וזף מתרחש על רקע אירוע ביזארי למדי, שבמהלכו אנחנו נעמדים מול רחבת הכותל המערבי מול ליאת המדריכה שפוצחת בהסבר מקיף על המקום שאנו נמצאים בו. לידנו עומד חרדי עם חצובה ומצלמה מקצועית (האמת, זו הפעם הראשונה שאני רואה חרדי חובב צילום) שמקשיב בחצי אוזן להסבר של ליאת. הוא איננו מרוצה ממה שהוא שומע, ולפתע הוא מנופף בידיו בשיגעון מוחלט וצועק משהו על כך שמה שהיא אומרת לנו איננו נכון.

לטענתו היא טועה כשהיא אומרת שלא ברור היכן בדיוק ממוקם "קודש הקודשים", אבל יותר מזה, הרגיז אותו לשמוע ממנה שהכותל המערבי הוא הקיר היחיד ששרד מבית המקדש. לטענתו זה לא הקיר היחיד ששרד. אני לא ממש מתרגש מהמחזה. כישראלי אני רגיל כבר לחזות בסצנות אמוציונליות ובהתפרצויות על רקע דתי, אך שאר חברי הקבוצה נראים קצת אחוזי הלם.

בנקודה זו ג'וזף ניגש אליי ואומר לי משהו על כך שאנשים כמוהו הם הסיבה שירושלים היא העיר עם ההיסטוריה האלימה ביותר בעולם. אני מסכים איתו במאה אחוז, ומאותו הרגע גם אני וגם הוא מתחברים יחד ומרגישים קצת פחות סיירים בודדים בעיר הפראית הזו.

ג'וזף גר במנצ'סטר ואשתו נפטרה לפני שנתיים. מאז הוא מטייל בעולם באופן קבוע. לכאן הוא מגיע אחרי שנתיים של טיול, שבמהלכו ביקר כבר באוסטרליה, הוואי, טורקיה, יוון ועוד כמה ארצות שפרחו מזיכרוני כעת. אני שואל אותו אם הוא עושה את זה כי הוא ואשתו אהבו טיולים. "לא", הוא משיב לי, "אני עושה את זה כי היא שנאה טיולים ועכשיו אני יכול לטייל". בנימה קצת יותר רצינית הוא מודה בפניי שאובססיית הסיורים שלו היא דרך למלא את החור שנפער בחייו מאז שאשתו נפטרה.

למרות שג'וזף עצמו נוצרי, הוא מוציא מהכיס פתק ומודיע לי שהוא רוצה לטמון אותו בכותל. "זה פתק שאמא של אשתי ביקשה שאטמין בשבילה בכותל". אני מודה שיש בזה משהו מרגש. במיוחד ריגש אותי לראות אותו שם את הפתק בין האבנים, עוצם עיניים, נשען על הכותל וממלמל כמה מילים חרישיות לעצמו. כשאני אומר לו שזה מעניין שלמרות שהוא נוצרי הוא מרגיש שהוא יכול "להשתמש" במתקן יהודי כמו הכותל, הוא אומר לי משהו שאני חושב שיש להביאו בשפת המקור: "You know, it's all the same fellow up there".

למרות שאני עצמי לא תכננתי להטמין שום פתק בכותל (מעולם בחיי לא הטמנתי פתק בכותל), פתאום אני מבין שאם ג'וזף יכול גם אני יכול, ואני לוקח דף ועט וכותב הקדמה: "אלוהים היקר, למרות שאינני מאמין בקיומך, לאחרונה, עם כל יום שעובר בחיי, אני מבין יותר שאסור לי לפסול שום דבר, ושעליי לקחת את כל האפשרויות בחשבון, ולכן אני כותב לך את הפתק הזה". אחרי ההקדמה אני כותב את המסר שלי לבוס הגדול בשמים ומטמין בין אבני הכותל.
 

להפתעתי אני מבחין שאפילו מניש ההודי (שמגדיר את עצמו כ"הינדו") ואשתו ניגשים לכותל ומטמינים פתק. קיר של בקשות הוא כנראה קונספט מוצלח עד כדי כך שהוא חוצה יבשות ודתות. אלא שאי אפשר לכתוב על יום מאורגן בירושלים בלי להתייחס להיותה חבית חומר נפץ. אי אפשר להתעלם מכך שבשל היותה מוקד של שלוש הדתות המונותאיסטיות היא הפכה לעיר הכי גמישה בהיסטוריה האנושית - שכן היא עוברת מיד ליד, משלטון לשלטון, באופן סיסטמתי וכרוני כבר אלפי שנים. העיר הזו היא אנתולוגיה של הרס.

בהמשך היום הכל פתאום יתנקז לרגע אחד שבו אני אלך עם שאר חברי הקבוצה ברובע המוסלמי, ופתאום תחלוף על פניי משמאל חבורה של עשרים אנשים בבגדים לבנים, כל אחד מהם מחזיק צלב ביד, והם שרים משהו שנשמע כמו תפילה בלטינית; מימין אוכל לראות חנות שמוכרת לי חולצה עם הכיתוב: "UZI DOES IT" פלוס איור של הרובה הישראלי; בחנות אחריה אוכל לראות חולצה עם דיוקנו של הראיס ערפאת עומדת למכירה; מיד אחר כך תחלוף מולי חבורה של חמש נשים ממג"ב עם רובים מקוצרים ומחסנית "בהכנס"; ואחריהן יגיעו שלושה ילדים ערבים רכובים על אופניים חבוטים - מסוג הילדים הערבים שגזעני מדינת ישראל אוהבים להגדיר כ"מחבלים פוטנציאליים לעתיד".

באותו הרגע הבנתי כמה רגישה וכמה שבירה המציאות הירושלמית. אבל ג'וזף הבריטי הגדיר את זה הרבה יותר טוב ממני בארבע מילים בלעז: "It's a dangerous blend", הוא אמר.

אחרי העיר העתיקה אנחנו אוכלים ארוחת צהריים (במסעדה שהיחס בין איכותה לבין מחירה מוציא למילה "שערורייה" שם רע), ומשם אנחנו ממשיכים ליד ושם - המוזיאון החינמי הגדול בארץ, מה שהופך אותו ללוקיישן אהוב מאוד על מארגני הסיורים.
 

אחרי יד ושם אנחנו נכנסים למיניבוס לנסיעה האחרונה שלנו יחד. יש משהו עצוב בנסיעה הזאת, שכן במהלך היום הספקתי להיקשר לאחיי הסיירים, ועצם הידיעה שאנו דוהרים בקצב של 100 קמ"ש לכיוון סוף הידידות שלנו היא לא דבר פשוט מבחינתי.

במהלך הנסיעה הזו ג'וזף מספר לי על הילד שלו, שהוא בן גילי, ועל אשתו שאמורה ללדת את ילדם המשותף הראשון בעוד ארבעה שבועות, ועל כל שאר הסיורים שערך בשנתיים האחרונות ברחבי עולם. בשלב כלשהו גם מניש ההודי מצטרף לשיחה, ואני מגלה שהסיור המאורגן של היום הוא בעצם השני ברצף שלו. רק אתמול היה בסיור מאורגן בים המלח ומצדה.

אתה לא מרגיש שיש משהו קצת פלסטי ומלאכותי בטיולים מאורגנים? אני שואל אותו. "זה די פשוט", אומר מניש. "הסיבה שאני מעדיף לטייל בקבוצות מאורגנות היא כי לדעתי זו הדרך הכי הגיונית ללמוד ולהכיר את המקום שבו אתה מטייל. מי שרוצה ללמוד על ההיסטוריה של המקום שהוא מטייל בו בצורה המהירה והאפקטיבית ביותר - הכי הגיוני שייבחר באופציה של סיור מאורגן".

שעה אחר כך אנחנו ברחוב הירקון בתל אביב, והמיניבוס עוצר בבתי המלון השונים. גוז'ף יורד בקרלטון, ושנייה לפני שהוא שם את התיק שלו על הגב הוא אומר לי: "פרנץ, אני אתגעגע אלייך".

"גם אני, שמור על עצמך", אני אומר והוא יורד, נעלם אל תוך בועת התיירות והמלונאות. המיניבוס ממשיך לנסוע לכיוון המלון הפיקטיבי שבו אני שוכן (הגראנד ביץ' בשדרות נורדאו), ואני גונב בינתיים הצצה בפנקס שלי. אני רואה שנוספו עוד ארבעה שמות לאוסף המדבקות שלי:  Zion Tour&Travel ,Tour Huans ,Gate1 Travel ו-Tours Dolphin.

משום מה אני מרגיש סיפוק רב לנוכח הרשימה הזאת; אני מרגיש שעשיתי משהו משמעותי היום, ואני יורד מהמיניבוס בתחושה טובה למרות שהיום הזה, בואו נגיד ככה, הוא לא יום שהייתי חוזר עליו בשנית בשום פנים ואופן, לא משנה באילו נסיבות.

רגע, פתאום אני שם לב שבכלל לא ציינתי מדוע החלטתי דווקא עכשיו לנדוד ירושלימה בסיור מאורגן. זה היה לרגל יום ירושלים ה-46 הנחגג בכ"ח באייר, שיחול השנה ב-8 במאי - ביום רביעי הקרוב.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום ירושלים-

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...