כך ניתן היה למנוע את האונס של א' ממשרד התיירות
בסופ"ש בזמן מעריב: עדויות על סטיותיו המיניות של משה קצב היו ידועות כבר בשנות השמונים, אך הנפגעות סירבו לדבר. השאלה היא מה היה קורה אם הן היו מספרות את סיפורן כבר אז? וגם: כל הכותרות שיעשו את סוף השבוע במקומוני מעריב
קבענו במסעדת "מורדוך" בשוק מחנה יהודה, לא רחוק ממשרד התחבורה, ששכן אז במרכז כלל. כרמון, אישה נאה במיוחד, סיפרה לי שם על מה שמעולל לה השר קצב במשרד התחבורה.
עבר הרבה זמן מאז, אבל אני זוכר שהיא דיברה על עצמה בגוף שני נוכח. מכיוון שלא נענתה לקצב, ששלף את איבר מינו מולה וביקש ממנה לשתף איתו פעולה, הוא החל להתנכל לה. "אתה יודע מה הם עושים?", שאלה אותי כרמון, "מוחקים אותך מסיורים, מעבירים אותך לחדר קטן, מוציאים אותך מהמכונית של השר. אתה לא מאמין".
האמת? לא הופתעתי. ידעתי לא מעט על מה שקורה בלשכותיו השונות של קצב. עשר שנים קודם לכן דיברה איתי ע', שעבדה במשרד השיכון כאשר קצב היה סגן שר הבינוי והשיכון של השר דוד לוי.
היא סיפרה לי על שיטות החיזור הנלוזות של קצב, שחזרו על עצמן לאורך השנים. "לא נרדמתי בלילה, שכבתי ליד אשתי וחשבתי עלייך", הייתה מנטרת הפיתוי הקבועה. ע' ממשרד השיכון לא סבלה, ככל הידוע, מהטרדה פיזית של קצב. אולי הוא עדיין לא העיז לפרוץ אז את כל הגבולות.
>> א' ממשרד התחבורה נחשפת ומדברת
>> גילה קצב הגישה בקשת חנינה לבעלה
בהמשך הפך קצב לשר העבודה והרווחה. האינפורמציה שזרמה אליי מדי יום מהלשכה שלו לא השאירה הרבה מקום לדמיון. לא יכולתי לעשות הרבה עם זה ברמה העיתונאית.
המדליפים סירבו להיחשף, והפקידות לא שיתפו פעולה מתוך חשש, או משום שביקשו לקיים באמת את מערכת היחסים הזאת עם השר שלהן, אי אפשר לדעת. קצב עצמו ידע להכחיש כל קשר למעשים שיוחסו לו. הוא הזמין אותי לשיחות פעם או פעמיים, והעמיד כדרכו פני מסכן, שיריביו הפוליטיים טופלים עליו עלילות.
במהלך הפגישה ניסיתי לשכנע את כרמון שתרשה לי לפרסם את סיפורה. היא סירבה בכל תוקף. כרמון הייתה אז אישה צעירה אחרי לידה, והיא לא רצתה לגרום מבוכה לבני משפחתה. היא גם חששה מקצב ומהחברים שלו. זה, אגב, החשש העיקרי של בחורות שנופלות קרבן לאונס או להטרדות מיניות של בכירים.
הן פוחדות עד מוות מהבוס, מהקשרים שלו, מהחברים שלו ומהיכולת שלו לגרום להן נזק בכל תחנה שיגיעו אליה אי פעם. המשפט שאני שומע מהן או מסביבתן של הבנות קבוע: "השתגעת? הבן אדם הזה יכול להעלים אנשים", הן אומרות.
כרמון התעקשה לא להיחשף. לא יכולתי לעשות עם הסיפור העצוב שלה כלום, ידיי היו כבולות. אילו כתבתי את קורותיה בלשכה, היא לא הייתה מגבה אותי והייתי עומד מול תביעת דיבה שהיה מגיש נגדי קצב, קרוב לוודאי.
לאורך השנים ניסיתי לעשות את מה שיכולתי. פעם אחת תבעתי מהמשטרה, במאמר נואש ב"מעריב", לחקור ביוזמתה את מה שקורה בלשכת הנשיא. קצב, בתגובה, פנה לחברו, מו"ל העיתון יעקב נמרודי, ותבע לפטר אותי. עורך העיתון אמנון דנקנר התייצב לצדי במקרה הזה ועצר את המזימה.
לימים, במסיבת עיתונאים שקיים קצב בקריית מלאכי, הוא נופף במאמר הזה, והוסיף לו עוד סיפורי מעשיות. הוא קרא לי "מקארתיסט". התקוממתי אז נגד הדברים שאמר וסולקתי מהאולם.
כרמון שמרה את הסוד הנורא אצלה במשך קרוב ל-20 שנה. מדי פעם נפגשנו באירועים חברתיים ומקצועיים. כרמון הייתה בהמשך הדרך יועצת התקשורת של אריאל שרון, של בנימין נתניהו ואחרים.
א' מבית הנשיא פרצה את הדרך, אבל אילולא העדות המסייעת של כרמון ב"מעריב" ולאחר מכן במשטרה לא היה קורה דבר וחצי דבר. העדות של כרמון הצביעה על שיטה. לימים המשטרה קראה גם לי להעיד, וסיפרתי סוף-סוף את מה שידעתי ולא יכולתי לצערי לפרסם.
כרמון עצמה חזרה על הדברים גם בעדות שנתנה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, שם הועמד קצב לדין באשמת אונס של צעירה אחרת, א' ממשרד התיירות. השופטים האמינו לכל מילה של הנאנסת, של כרמון ושל העדות האחרות ושלחו את הנשיא לשעבר לשבע שנות מאסר. השבוע החליטה כרמון להסיר את הצללית שהסתירה תמיד את פניה ולהיחשף במלוא דמותה המרשימה בערוץ 2.
>> משה קצב נכנס למעשיהו: "מוציאים היום אדם להורג"
פעמים רבות יצא לי לחשוב מה היה קורה אילו הייתי מסתכן ומפרסם את מה שידעתי כבר בשנות השמונים. לאן הדברים היו מתגלגלים? האם הייתי צריך לקחת סיכון? האם העורכים היו לוקחים סיכון ונותנים לי יד? נראה שלא.
האם הייתי צריך לשכנע עדות נוספות לדבר ולא להתבצר בשתיקתן? מי יודע. מה שבטוח, אילו מעשיו של קצב היו נחשפים ב-1990, הוא לא היה מצליח לאנוס את א' ממשרד התיירות ב-1999, ולא היה מתעלל בעובדות נוספות שלו, שכמה מהן נכנסו לכתב האישום וכמה מהן לא, אבל כולן מחייכות היום בסיפוק אחרי שהצדק נעשה.
הטור יפורסם מחר (ו') בזמן ירושלים
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם