על חורבות בית בושת מנדטורי: הבר החדש של שאנן סטריט
שאנן סטריט ואלי מזרחי פתחו טאפאס בר על חורבות "קזינו דה פריז" המיתולוגי במרכז ירושלים. פעם כל הילדות הרעות בעיר הגיעו למועדון, ששימש גם בית בושת, לחגוג עם החיילים הבריטים. היום ההפקרות נעלמה, אבל מי שרוצה לנשנש בקטנה ולשתות בגדול ימצא שם בית חם
בחודש האחרון הצטרף מקום נוסף לחגיגה: "קזינו דה פריז". הוא שייך לשתי אושיות ירושלמיות - אלי מזרחי מ"קפה מזרחי", האיש שכמעט הביא במו ידיו לפריחה המדוברת של השוק, ושאנן סטריט מ"הדג נחש". אחרי שבשוק נוסתה כמעט כל זווית קולינרית אפשרית - מגורמה מקומי ב"מחניודה", דרך ההברקה הצעירה של "פסטה בסטה" ודגים מטוגנים ועד לפאב הקומונה "5 במאי" - השניים פתחו בר חדש בחצר של השוק הגרוזיני המשופץ.
הבחירה במקום נבעה לא רק מהשיפוץ, שעשה את החצר נעימה יותר, ולא כדי להגדיר מתחם חדש - אם להשתמש במונח המאוס - שעדיין לא גילו אותו, אלא גם מהרקע ההיסטורי של המקום.
כמו כל סיפור טוב, צריך להתחיל אותו מההתחלה. "הכרנו לפני כמה שנים בבית קפה, אבל ההיכרות לא הייתה מעמיקה", מגולל מזרחי את סיפור המעשה. "כשפתחתי את 'צחקו', שאנן הגיע באחד הימים הראשונים עם 'הדג נחש'. לא ידעתי מי הם. הם ישבו לארוחה, הוצאתי להם צ'ייסרים, ישבנו יחד. למרות הפרש הגילים שנינו הרגשנו כאילו אנחנו חברים שנים. עכשיו זה כמובן הרבה מעבר לזה, אבל לפתוח מקום יחד? לא הוא תכנן ולא אני תכננתי".
הרעיון להקים בר נרקם כבר לפני כמה שנים טובות, אבל לקח זמן עד שהוא יצא לפועל. "לפני כמה שנים פגשתי מדריך תיירים בשוק. הוא סיפר לי על מקום שפעל כאן בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת – 'קזינו דה פריז'", מספר סטריט כשחיוך ממזרי על פניו. "זה היה מועדון ריקודים, בית זונות, וקצינים בריטים היו מגיעים אליו לרקוד עם הילדות הרעות של ירושלים, היהודיות והערביות. אז יש היום עוד כמה ילדים רעים בעיר. החלטתי להחזיר עטרה ליושנה".
בשלב הזה מזרחי ממשיך את הסיפור: "לפני שלוש שנים שאנן שאל אותי אם שמעתי על המקום, אחרי שאף אחד לא ידע לעזור לו. כאנתרופולוג של השוק הכרתי אותו כמובן, ואז הוא הציע שנפתח בר יחד. בדיוק סגרתי את 'צחקו', הייתי במצב די מכוסח ורציתי להתרכז בבית קפה, אבל הרעיון קסם לי, אז התחלנו לחפש מקום".
סטריט: "לא היה לי חשוב לפתוח בדיוק באותו מקום היסטורי - שתי דלתות ליד, או בסמטה לשם, גם בסדר".
למרות ההתלהבות השניים פשוט לא הצליחו למצוא מקום מתאים, והם החליטו להניח לעניין. "אמרתי לעצמי שאם זה יגיע, זה יגיע", מסכם מזרחי.
השניים הניחו בצד את הרעיון, אבל הגורל היה חזק מהם. "לפני כמה חודשים הגיע אליי הבעלים של המקום, ואמר לי שהוא רוצה להשכיר אותו", מספר מזרחי. "אני ידוע בשוק כמי שמביא שוכרים טובים למקומות טובים. אבל הוא לא רצה שאביא לו שוכרים, הוא אמר לי, 'אני רוצה אותך'. ואז נפל לי האסימון – 'קזינו דה פריז'".
המבנה, בן שלוש קומות, היה שייך למשפחה שעסקה בייבוא. המקום שימש בחלקו מחסן וחלקו בזאר כלים - "מפות, נרגילות, כל דבר שאפשר לייבא מסין", מספר מזרחי. השניים הלכו לראות את המקום, ומצאו אותו במצב נוראי. המרצפות היפות בקומת הקרקע נעקרו, רצפת הבטון הייתה עמוסה בקרטונים והלכלוך שלט מסביב. זה לא הרתיע אותם: "ברגע שנכנסנו הבנתי שאני לא אוציא אותו משם, לא משנה מה יהיו התנאים", אומר סטריט. ואכן, החוזה נחתם.
התצפית מהמרפסת של מלון "קזינו דה פריז" הייתה אז סוד שמור של מדריכי תיירים. תוך כדי דילוג מעל ערימות זבל הם עלו עם המטיילים במדרגות לגג הצופה על השוק הפתוח. בדרך הם סיפרו לתיירים על העבר המפואר של המקום, ששרידים ממנו ניכרו בציורי קיר דהויים
המייקאובר כלל הגבהה של מפלס רחוב מחנה יהודה בחצי מטר, עד לגובה השוק הגרוזיני המשופץ. האריחים המצוירים על הרצפה נלקחו מהקומה שלמעלה, וממרצפות מקוריות של מלון פאלאס. השטח הקטן יחסית - 60 מ"ר בקומת הקרקע - תוכנן היטב כדי לנצל כל סנטימטר. ספסל העץ וכיסאות הבר לידו למשל היו רעיון של אחת מבנותיו של מזרחי.
"היא חזרה מפורטוגל וראתה בר קטן על הרחוב. לא היה מקום לשולחנות על המדרכה, אז שמו ספסל ארוך והחזיקו את הכוסות ביד", מספר מזרחי. "אם צריך שמפניירה שמים מתחת לרגליים, ואם רוצים לנשנש מניחים את הטאפאס על כיסא מתקפל".
כדי להעניק ליושבים במקום תחושת מרחב נהרסו חלק מהקירות הפונים לחצר השוק הגרוזיני. סטריט כל כך אהב את הקירות החשופים והמצולקים מקידוחים, שחלקם עדיין עוטרו בדיבלים, שהוא רצה להשאיר אותם כך. הקבלן כמעט התעלף, והם התפשרו על חצי-חצי: חצי קיר טויח ונצבע בירוק כהה והחלק העליון נותר חשוף, כעדות אילמת לגלגולים הקודמים של המקום.
"סליחה על הפלצנות", מתנצל סטריט, "אבל זה הרעיון של המקום, שישן וחדש מתכתבים". באותה רוח הבר יושב על תומך קירות הגבס המקורי של המבנה, מתקן עשוי מעץ. בכל פרט במקום הושקעה מחשבה - לרבות המנורות וצלחות החרסינה הצבעוניות שמעטרות את הקירות, שנקנו מסוחר עתיקות.
כל הפרטים האלה מתחברים לבר שיש בו אווירה רגועה ובוגרת יותר מהרבה פאבים אחרים בעיר. "נתנו לו אופי כאילו הוא עומד כאן מאז ימי המנדט", אומר מזרחי באהבה גלויה, "כאילו הוא לא נסגר מעולם".
סטריט מוסיף כי "מעבר לחיבור של משהו נוסטלגי, רצינו לפתוח בר. כשהתחלנו לחשוב על הקונספט של הבר ידענו שאנחנו לא רוצים פיק-אפ או דאנס בר, אלא מקום שיהיה לנו כיף בו - בלי מוזיקה רועשת ובלי בוטנים, בייגלה, זיתים ושטויות אחרות של פאבים, אלא דברים טובים לנשנש. בדרך כלל כשיושבים בפאב ומסתכלים על התפריט בוחרים בסוף סטייק, כי זה יותר מסעדה. אנחנו רוצים מקום שלא צריך לפחד לבוא אליו גם אם אתה מעל גיל 30, 40, 50. האוזניים לא יתפוצצו, ויש יותר מגולדסטאר בחבית - מקום מאיר פנים לכל הז'אנרים".
את ההצלחות של השניים כולם מכירים: סטריט מוביל את "הדג נחש" כבר 11 שנה, הקים את "פסטיבל בשקל" ומביע את דעותיו בטור שבועי - בהתחלה ב"טיים-אאוט" ירושלים וכיום באתר מאקו. מזרחי הוא אחת הדמויות המוכרות במחנה יהודה. הוא הביא את בשורת האספרסו לשוק, וכאמור בעצם המציא אותו מחדש.
אבל למרות ההישגים המרשימים, שניהם כבר נכוו מעולם הבילויים האכזרי בעיר. ברזומה של סטריט רשומים המקומות המנוחים "גותהאם" ו"רזניק", אבל אף שהם נסגרו זה לא מרתיע אותו מלנסות בפעם השלישית. "נכנסתי לפונדק 'הדוב' בחיפה, ומישהו שאל אותי: 'לא היה לך בר פעם?'. אמרתי לו שהיו לי שניים, אז הוא אמר לי, 'נו, אז אתה חולה במחלה'. צודק, אני באמת חולה".
מזרחי מצדו פתח בעבר את "צחקו" בשוק העיראקי. הוא הציע שם מטבח ישראל עונתי המבוסס על מוצרי שוק טריים ותפריט מתחלף מדי יום, הרבה לפני שכל שף מתחיל למד לשנן את המנטרה השחוקה "מסעדת שוק". אבל המסעדה סגרה את שעריה אחרי תקופה קצרה יחסית. "'צחקו' הקדימה את זמנה, אבל אני שמח שהיה מי שהרים את הכפפה אחריי", אומר מזרחי בעניין הנקודה הכואבת. "אין ספק שהיא תרמה להתפתחות של השוק. למרות שיצאתי משם בשן ועין, אם זה עשה משהו טוב לשוק ואחרים אני שמח".
להרפתקה החדשה הם לא נכנסים לבד: נועם ריזי וקבוצת "אדום", "לבן" ו"קולוני" מלווים את תהליך ההקמה וגם שותפים במקום החדש, אבל הניהול הפעיל הופקד בידי מזרחי. "הם יועצים מצוינים ויש להם הרבה ניסיון. אני שמח להיעזר בהם", הוא אומר.
ריזי מצדו מפרגן למקום החדש: "נכנסנו לזה כי אנחנו מזהים את הפוטנציאל של הבר. אלי ושאנן חברים טובים, וכל אחד תורם מה שהוא יכול. לרוב אין לנו נטייה להיות שותפים שקטים, אבל במקרה הזה החיבור הוא קודם כול בגלל החיבור האנושי והאהבה לאנשים האלה". מזרחי מסכם את המשיכה שלו למקומות בילוי בעיר באומרו "ירושלים היא מין אתגר קבוע בשבילי, בתור תושב שלא מצליח לפצח אותה. דורות לפניי נכשלו בזה, אבל אני עדיין נהנה מהאתגר מדי יום".
החיבור בין שני טיפוסים ירושלמים ידועים כסטריט ומזרחי נראה טבעי מצד אחד, אבל מצד אחר אלה שני אנשים שמגיעים מכיוונים שונים בתכלית. השאלה הגדולה היא איך למזרחי יש כוח לחיי לילה בגיל 60, ולסטריט העסוק - זמן לטפל בבר. מזרחי צוחק מהשאל: "אני כבר לא קורא לזה חיי לילה, אלא אירוח", הוא מסביר. "בגלל שאני אוהב אנשים ואוהב לארח אותם, זה נותן לי אנרגיות לארח אנשים גם בשעות שלא מקובלות לגילי".
מבחינת סטריט הבר נפתח בתקופה הכי בוערת של השנה, חופשת הקיץ עמוסת ההופעות. חלוקת העבודה בין השניים, הקובעת כי מזרחי הוא המנהל של המקום, בוודאי מקלה עליו, אבל הגישה של סטריט היא שמוצאים זמן למה שחשוב. "לפעמים אתה לא ממש עסוק ולא עושה עם עצמך כלום, ולפעמים אתה עסוק מאוד ועושה הכול", אומר סטריט. "בשבוע שעבר באתי מהופעה ב-2:00 בלילה. למחרת התבטלה הופעה (בגלל הפיגוע בדרום - י"פ) אז באתי לשבת לשעה-שעתיים, לסדר את המוזיקה".
חוץ מהמוזיקה, סטריט גאה בקוקטיילים שהמציא: "המצאתי 40-30 קוקטיילי בית", הוא מספר. "קוקטיילים זה קטע ישראלי פחות, זה אמריקאי יותר, אבל מה שמגניב זה להתאים את הקוקטייל למקום - לא 'סקס והעיר הגדולה', אלא קוקטייל שמתאים לשוק". בין הקוקטיילים אפשר למצוא את קוקטייל המלך אגריפס, המורכב מקאווה, נגיעת ערק פיירוז, סוכר ואגוז מלך. קוקטייל השוק הגרוזיני הוא סוג של מוחיטו מקומי עם צ'צ'ה במקום רום, וקוקטייל המושבה הגרמנית מיועד לרציניים ומכיל ויינשטפן עם שוט ייגר והפתעה בצד. "קוקטייל יכול להיות יצירת אמנות, וכשקושרים אותו למקום זה מעלה אותו למעמד של גיבור תרבות", מנמק סטריט.
בגזרת הנשנושים מגישים במקום טאפאסים קרים, והמטבח פשוט בתכלית. "אין סירים, אין מחבתות, לא רוצה לבשל לאף אחד", אומר מזרחי, הבשלן בין השניים, "אבל אני קונה את הדברים הכי טובים שיש". אם מישהו לא אכל אף פעם את ב"קפה מזרחי", נגלה לו שהוא יכול להסיר דאגה מלבו: פלטות של דגים מעושנים וכבושים, בשרים מעושנים בתוספת ירקות משומרים וחמוצים ילכו כאן יד ביד עם דרינק טוב. מזרחי מוסיף בחיוך: "זה מקום לאכול בקטנה ולשתות בגדולה".
מי שמעיף מבט זריז בתפריט יופתע למצוא בפלטת הנקניקים פרושוטו. אל חשש - או לחלקנו, אל תתלהבו יותר מדיי - מדובר בפרושוטו כשר, כמו יתר המוצרים במקום, המגיע מ"לבקוביץ' שרקוטרי" בשוק הנמל. אמנם תעודת כשרות אין כאן, אבל המוצרים עצמם כשרים.
"לאלי היה חשוב שהמקום יתאים לאופי של השכונה, ואין לי בעיה עם זה", אומר סטריט. "כאדם פרטי אין לי בעיה לאכול לא כשר אבל זה בר שכונתי, גם למי שגר כאן". סטריט עצמו הוא אחד מתושבי השכונה, והוא גר בסביבות השוק משנת 1995. "מבחינתי", הוא מוסיף, "כמו שפעם באו ל'קפה דה פריז' כולם - קצינים בריטים, יהודיות וערבים - גם היום אני פותח מקום שכולם מוזמנים אליו. בשבוע שעבר ישבו כאן חרדים, בנים-בנות. זה מקום שפתוח לכולם".
כשמדברים עם השניים על בר חדש בשוק, אי אפשר להתעלם מהשינויים שהוא עבר בשנים האחרונות. כמי שהתחיל את השינויים מזרחי חושב שזה עושה רק טוב לשוק, כל עוד הוא שומר על אופיו כמקום שמוכר אוכל טרי. הוא מדגיש שעל אף תחושת הירושלמים שהשוק משנה את פניו, המקומות החדשים מהווים בסך הכול חמישה אחוזים מכלל העסקים במחנה יהודה. "השוק זה המקום עם הכי הרבה ווייבס בארץ", מספר סטריט. "עצם הקיום של חנויות בגדים ומעצבים הוא עדות לאוכלוסייה המגוונת בעיר וזה משמח אותי, אני מאמין במגוון".
יש עוד מה לחדש בשוק?
מזרחי: "תמיד יש מה לחדש. יש הרבה מה להחיות את חיי הלילה כאן. כשהתחלתי להתעסק בשוק לפני 11 שנה הוא היה במצב קשה. שליש מהחנויות היו סגורות ושליש התחלפו כל הזמן. רק מה שסופרמרקט לא היה יכול להחליף - קצבים, דגים, תבלינים – שרד כאן. אני מין יועץ קטן, כל מי שרוצה לפתוח משהו בשוק בא לדבר איתי. אני דואג שכל מה שנכנס לכאן יתאים לאזור. אנחנו, העסקים החדשים, רק נלווים למה שקורה פה. חשוב לי לשמור על האיכות של המוצרים. האוכל שנמצא בשוק הוא הכי איכותי בארץ, המגוון שיש כאן היה חלק מהשוק מאז ומעולם".
ומה חסר בשוק?
"חנות לגראס רפואי", עונה סטריט מיד, "זה מה שחסר. זה יסגור את כל הפינות".
מזרחי: "חנות מותגים לצעירים - בגדים, מתנות קטנות, זה יעבוד מצוין".
אתה לא מתכוון ל"קסטרו" וכאלה, נכון?
"כן, גם 'קסטרו' וכאלה. תגידי לי באיזה מדרחוב בעולם אין חנויות מותגים. הרעיון שיש משהו שלא יכול להיות בשוק לא נכון. הקטע של שוק זה כל דבר כלכלי שיכול להרים את מה שמסביב. זה מזכיר את מה שאילן גרוסי עשה עם 'צ'אקרה' בשלומציון המלכה. יש אנשים שיש להם כריזמה למשוך אחרים. השוק נהיה אבן שואבת, אנשים מתעניינים ומגיעים לכאן. הכניסה של המותגים מבטאת חוסן כלכלי, ומעידה שהשוק הוא מקום חשוב. יש קדמה בעולם וצריך לקבל אותה, אי אפשר להישאר מאחור.
"כשהתחילו להתפתח הסופרמרקטים, זה פגע בשוק. היה קשה להגיע לכאן, אין משלוחים ולא מקבלים כרטיסי אשראי. צריך למשוך גם את הצעירים להגיע למרות שאין חנייה, וצריך לסחוב את כל השקיות ביד בלי עגלה. כשפתחו את 'ארומה' המקומונים התנפלו על העניין - איך יכול להיות שתהיה 'ארומה' בשוק? אבל הם לא היו פותחים סניף אם זה לא היה שווה. השוק כלכלי ומזמין. כל העסקים החדשים התמקמו בסמטאות שהיו סגורות, כי היה זול שם. הבנות מהבוטיק ברחוב האגוז - לפני שהן הגיעו, היו שם רק בית כנסת וספר. כשפתחנו את 'קפה מזרחי' הסמטה הייתה בית קברות, ובינתיים היא התעוררה לחיים".
התקופה האחרונה הייתה קצת מדכדכת לשתייני העיר: "מיה בר" נסגר זמנית, "סטארדאסט" נסגר לצמיתותועמיחי כ"ץ נפטר. לאור זאת, מקום חדש מהסוג הזה מעורר תקווה. אבל סטריט לא מתחבר לקיטורים הירושלמיים: "אנשים אומרים לי: 'כל הכבוד שאתה גר בירושלים'", הוא אומר. "אני לא מרגיש איזה כבוד. אני עושה מה שטוב לי, ואם לא יהיה לי טוב אני אעזוב. אני חושב שהתקופה האחרונה בעיר דווקא נחמדה. התת-מודע הקולקטיבי השתנה, אנשים יותר מבסוטים מלפני שנתיים-שלוש. בירושלים איפה שאתה לא הופך מוצאים מסגד, בית כנסת, קבר, אבל אנשים עשו פה חיים, ואני מרגיש חלק מירושלים של האנשים שעושים פה חיים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם