האספלט הריק רימה: מרדכי חיימוביץ חוזר לכביש 12
הכל נראה פרוץ כל כך, זמין כל כך, קל כל כך. הסיפור כאן הוא על גבול פרוע ובלתי נשלט, 230 ק"מ לכאורה מנומנמים אבל למעשה פראיים ונשכנים. חודש וחצי אחרי שסייר לאורך גבולות ישראל בעקבות אירועי הנכבה והנכסה, מרדכי חיימוביץ חוזר לכביש 12 עם הרבה שאלות וגם כמה תובנות
סיני של אחרי ההפיכה – יומן מסע
על המסך, מעל תא ביקורת הגבולות, האזהרה הייתה חדה מזו של הסלקטורית: "לאחרונה הוחרפו מאוד איומי הטרור, בעיקר חטיפה, נגד ישראלים בסיני". אבל השלט בפרוזדור המוביל לצד המצרי התעקש לאחל: "בון וויאז".
יצאנו לחצר, שמענו את הד קולותינו. שוטר אחד משמים ושום תמונה של הראיס. לא במדים, לא מנפנף אל המוניו, לא כלום. פולחן אישיות סטליניסטי נעלם ברגע. "וואלכ דמוקרטיה", אמר בעברית הנהג שחיכה לנו בוואן טויוטה, "רוצה לדבר - מדבר".
לוואן שלנו הצטרף איש עם מבט נמס, חיוך תינוקי ואקדח שני קנים על המותניים. זה השוטר שהיה איתנו, לפי ההוראה שהייתה אז בסיני: ישראלים ואמריקאים - רק עם ליווי. ליווי צמוד מאוד, יש לומר. השוטר התנחל בווריד. על רוב בקשותינו השיב "ממנוע" (אסור) והסתמס כל הזמן עם שולחיו.
סיני התגלתה כעולם הדממה. לא אותה דממה פואטית מסרטו המיתולוגי של ז'אק קוסטו. כפרי רפאים, מחנות קמפינג עזובים. אפילו הים בקושי זז. ושקט שלא ממש הרגיע. לא מועקה כבדה, אבל ציפייה דרוכה. רמזור צהוב, מהסוג שמזהיר מפני כביש משובש, הבהב בעקשנות בשולי המוח. הנוכחות המצרית, חשבתי אז, הביאה בעבר ביטחון מסוים. נכון שזה נראה רעוע ולא אמין, אבל ידעת שאם יקרה משהו יש לאן לפנות. הפעם חרשת את האספלט המחורר, הרגשת חופשי, אבל לא לגמרי לבד. "מביטים בך, מכוונים אליך", מישהו מדווח למישהו: "הם יצאו מראס א-שטן, הם בדרך לנואיבה", אלה היו התחושות
אם המהפכה הביאה שינוי כלשהו - הוא ניכר בדרכים. המשטרה המצרית הייתה לפאטה מורגנה. את תחנות הבודקה אייש שוטר אחד מוקף בדואים. וגם הוא - "אהלן" חפוז ויאללה, תן גז. ואם אנחנו נעים באין מפריע, מי עוד? בימי מובארק היו מפרקים לנו את האוטו בבדיקות לפני הכניסה לשארם. הפעם לא נדרשנו להציג אפילו דרכון.
שארם א-שייח" שמרה עדיין על ברק קוסמופוליטי. מלונות כסופיטל, מריוט והילטון עדיין היו פתוחים, אבל רוסים, גרמנים, צרפתים - כולם הלכו. רק הבדואים הרגישו שהנה ההיסטוריה הולכת לקראתם. הנה, עכשיו יוכלו להיות יותר בדואים. יוכלו לחרוש את ההרים בלי שאיש יערבב להם את הצ'אי. וגם הפרנסה תחזור אינשאללה. עם הישראלים בראש. "איך תעשו פסח בלי סיני?" שאל אותי אחד בחוף פרדייז.
אלא שהאופטימיות הבדואית לא הייתה מידבקת. שמעתי ולא הוקל לי. הריק הגדול היה מזמין מדי. מחכה שמישהו יכבוש אותו. חמאס? ג'יהאד? אל-קאעידה? ייתכן שהטעות הייתה שישראל ומצרים לא הגיעו כבר אז להבנות לגבי סיני. אותן תגבורות מצריות שנכנסו לפני כשבועיים בהסכמת ישראל היו צריכות להישלח כבר בפברואר. דווקא לפני שסיני מתקבעת כמקפצת טרור לישראל.
לא הרבה זמן אחר כך הבינו בצה"ל שאת מחיר השקט היחסי בגזרת עזה עלול לשלם הגבול הדרומי. הדברים נאמרו לי במסגרת כתבה על הגבולות לאחר צעדות הנכבה והנכסה.
ביקורת גבולות: ישראל ערוכה לעוד יום נכסה?
בשיחות קמוטות מצח הודגש שטרור מהגבול המערבי יכול להיות די אטרקטיבי למבצעיו. בהנחה שהמחבלים ייצאו מעזה, התקפה בגזרה הדרומית תטשטש את בסיס המוצא שלהם. וגם הנסיגה לא תהיה בעייתית. צה"ל הרי לא ירדוף אחריהם למצרים, שחתומה על הסכם שלום עם ישראל. ההערכה הזאת של חמאס התבדתה, ובכל זאת הרווח כולו שלו. שלושת החיילים המצרים שנהרגו במרדף שיסו את ישראל ומצרים זו בזו.
בהזדמנות הזאת, כמה שורות לפרשנים שמתפלפלים אם חמאס אחראי לירי או לא, אם הפיגוע בדרך לאילת יצא באישורו או לא. בעזה, הסבירו לי הבכירים ביותר בגבול הרצועה, יש בעל בית אחד. קוראים לו חמאס והוא לא עובד בשביל אף אחד. כשרצה שתהיה הפגנה ביום הנכבה - הייתה הפגנה ביום הנכבה. כשלא רצה ביום הנכסה - לא הייתה ביום הנכסה.
אבל לא רק פוליטיקה גבוהה. חמאס שולט גם בחיי היום-יום. כך למשל, הוא דורש להנמיך את המוזיקה בשמחות בימי הבגרויות כדי לא להפריע לתלמידים להתכונן. אז חמאס יכול לומר שהוא לא אחראי לירי, וישראל יכולה כאילו להאמין כדי לא להסלים את ההתכתשות. אבל האמת אחרת.
בחודש וחצי שחלפו מאז פרסום כתבת הגבולות שאלתי את עצמי אם לא הייתי במהלכה עד לאפקט המטוטלת. מטוטלת שעפה למסלול חד כיווני ונתקעה בו. האם אחרי טראומת הנכבה לא הוקדשו יותר מדי מאמצים ותשומת לב למנוע הפגנות בגבול? האם הקצאת המשאבים לא באה על חשבון ההכנות למלחמה בטרור, ההיערכות לאינתיפאדה השלישית?
ממה שנראה עכשיו, לא הייתה כאן הזנחה בגלל תסמונת הנכבה, אבל יש בעיות אחרות. הראשונה שבהן היא הפרטנר שמעבר לגבול. המצרים עסוקים כיום במה שקורה אצלם בבית. משפט מובארק, היערכות לקראת הבחירות בחודש הבא. הירדנים, לעומתם, מבינים שמפיגוע באזור אילת גם הם יכולים להפסיד. טרור הוא טרור הוא טרור. אילת משליכה על עקבה, הערבה על פטרה. למר יוהנסון מסטוקהולם לא ישנה אם הטרוריסטים יתקפו בצד זה של הגבול או בצד ההוא. לגביו כל אותה רצועה דרומית תהיה רצועת "אל געת".
הבעיה השנייה היא השטח עצמו. נסענו באותו כביש 12. האספלט הריק רימה והגז נלחץ. למרבה המזל הגיח, לא יודע מאיפה, אותו שוטר שהחזיר אותנו לגובה הכביש. הגבול הזה עוקר ממך כל תחושת סכנה. אתה נוסע בנוף תנ"כי, עמוק בתוך ה"נו מאנ'ז לאנד". אפשר להבין כל כך את היורדים לאילת ששילמו בחייהם כי רצו לנסוע בתוך ההוד. לא בכביש הערבה המדכדך. אבל למות בכביש 12, שבו אתה מרגיש הכי רחוק מהמוות? כשהתנ"ך כבר בגבך מקדמת אותך אילת. אתה במרחק נשימה מהנירוונה. אוויר נופשוני ממלא את חלל היונדאי. מה פתאום שתשלח מבטים עצבניים אל מראת הצד?
ברור לי שהייתה מה שנקרא "התרעה ממוקדת", אבל מה לכל הרוחות יכול להיות ממוקד באזור הזה? חשוב לי לדעת מה נאמר בה, באותה התרעה ממוקדת. "הם יעלו מהתהום החמישית שלפני מפקדת האוגדה?" "הם ישתלשלו מהפסגה שמול הרי אדום?" הכל נראה פרוץ כל כך, זמין כל כך, קל כל כך. איך כל זה לא קרה קודם?
הסיפור כאן הוא על גבול פרוע ובלתי נשלט, 230 ק"מ לכאורה מנומנמים אבל למעשה פראיים ונשכנים. קשה לסגור אותם כמעט כמו שקשה לסגור את הרוח. והבדואים מבינים משהו ברוח. בהברחותיהם הם חוצים בסערה את הגבול, מתנייעים על כביש 12 למרות כל המחסומים שראיתי.
כביש 12, אגב, חביב לא רק עליהם. הרוחות המדבריות מביאות גם את המסתננים, כל נדכאי העולם מאריתריאה ומסודן. 14 אלף איש גנבו אשתקד את הגבול. השנה מתכוונים לרדת ל-50 אחוז מזה ובשנה הבאה לסגור לגמרי.
זה לא שלא נרשמות הצלחות. יש ירידה בהברחת סיגריות וסמים. הברחת נערות ליווי פשוט נמחקה בגלל אי כדאיות כלכלית. כמו בציוויליזציה גם בפרונטיר, הכסף מדבר. לאחר שהבנות היו עוברות, הייתה נפתחת המתנה לדולרים של היבואן מתל אביב. לפעמים הגיעו ולפעמים לא. משתלם הרבה יותר לגבות 3,000 דולר מהסודני, לומר לו: "לך לכיוון האורות, שם ישראל", ושלום. יש מבריחים שסוגרים קופה של 60 אלף דולר בלילה. הגדר שמוקמת עכשיו, בקצב די מטורף כפי שראיתי, התחילה בגלל העניינים האלה. ואז התברר עד כמה הגבול המערבי פרוץ גם לטרור.
מבצע "שעון חול" הותנע לפני שמונה חודשים, די בקטן. בהתחלה תקצבו ל-90 קילומטר, אבל עד סוף השנה מתכוונים להעמיד 100 קילומטר ולפרוס את התקצוב ל-240. עכשיו ברור לכולם שהזמן בשעון החול אוזל והולך. בקטעים רבים ראיתי כבר גדר עומדת. חמישה מטרים גובה, עם "תלתליות" - קונצרטינות - בשלוש שכבות לפניה. כבר עתה ברור שישיגו בכמה חודשים את התכנון. אבל אין זאת השעה להשתבח, זאת השעה לאיזה אריק שרון שיכה על מכסה המנוע ויגיד: "תלכו לעבוד!"
ולא שהסוסים עצלים והפרשים נרפים. אחד מבני שיחי אמר לי: "התחלנו בשיא המהירות ולאט-לאט נגביר את הקצב". ובאמת, בשבע בערב עדיין ראיתי טרקטורים שנגסו בהר. אז נעשתה העבודה בשישה ראשים, אני בטוח שעכשיו היא תיעשה ביותר. דחיפות העבודה מזמנת ליהוקים ביזאריים. קבלן בדואי שבני חמולתו ינסו קרוב לוודאי להבריח למרות הגדר; שלושה מג'נין שהגדר שהם מקימים אמורה למנוע חדירת מחבלים פלסטינים; ופועל אריתריאי שלא הגיע בפרויקט "תגלית" ומקים את מה שיעצור את אחיו שבדרך.
כל החיבורים האלה העלו שאלה שמתחדדת עכשיו, דווקא בימי הטרור האלה: האם למרות כל הוראות הביטחון החדשות והמחמירות תישמר האבחנה בין פליטים למחבלים? אז נאמר לי שלצד הסדנאות שצה"ל עושה לחייליו כדי שיעמדו במה שכונה "מניפולציות רגשיות", ההוראה היא חד משמעית: להכניס נשים וילדים. "חשוב למנוע חדירת זרים, אבל חשוב יותר למנוע מוות של ילד ב-40 מעלות חום". רצוי שזה יישאר כך. שלא תדבק בצה"ל הנחישות הברוטלית של החיילים בצד המצרי.
מילה על החיילים בצד המצרי. הגענו לגבול המערבי כמה ימים לאחר סיור בציר קוניטרה-מג'דל שמס. שם ברור מי האויב. בדיוק כשהיינו שם שמונה אוטובוסים התקרבו לגבול והאזור התחיל לרטוט כסלולרי במיוט. בדרום ההתנהלות מול המצרים מחויכת משהו, אפילו חברית. אתה רואה אותם במגדלי השמירה, מנופפים, צועקים "שלום". כחום היום תופסים תנומה כשרגליהם משתלשלות החוצה. פעם אפילו ניגש אחד מהם כדי לקבל מאיתנו בקבוק מים. לך תבין שלפעמים, ולא מדעת, מאחורי החיוכים המצריים מסתתרים הסכינים הפלסטיניים.
sofash@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם