ביקורת גבולות: ישראל ערוכה לעוד יום נכבה?
מרדכי חיימוביץ ויוסי אלוני סיירו לאורך קו הגבול הבינ"ל של ישראל ופגשו את האנשים שנהנים מהשקט הזמני, אבל כבר נערכים לפרוץ הסערה
האם עכשיו ראשיתו של סיבוב חדש? האוויר במעבר מצטופף. משבי השרב הופכים כיוון. משיממון ואפאתיה לדריכות נשלטת. המושג האמורפי "מתיחות בגבול“ מקבל מהות ברגע. במגרש החנייה אגזוז ואגוז. לוחמי הסיירת הצפונית מזנקים מטיולית, שני "אבירים,“ שלושה האמרים ועוד אחד שקוראים לו "דויד." כשמגנים חודורוביים לברכיהם הם נראים ככדורגלנים שהוקפצו מבלומפילד.
מלאנד קרוזרים לבנים מקפצים כחולי הכומתות של האו“ם. האו“מניק במגדל יוצא מהבוטקה להשקיף אל סוריה. מעבר הגבול מרוקן מאזרחים. השער לצד הסורי נסגר מיד. בלי שהוזמנו, אנחנו נקלעים ל“נוהל אירוע.“ מלחציים סמויות שמנסות להדק לתוכן התרחשות, להכיל אותה, שלא תזלוג ותעבור כל גבול. אלו שעות קפיציות שבהן לא ברור מה מתבשל במחבת הסורית.
האוטובוסים נעים, עוצרים, לאן בעצם מועדים הגלגלים? מהעובדה שהלכו להביא ארוחת צהריים לכוחות, אנחנו מבינים שזה סיפור שייקח שעות. מהשטח מפונים אנשי "קומץ“ שחופרים תעלות מיגון לאורך הגבול. הסיפור שלהם הוא תמצית ביזאר ההישרדות. דרוזים מהגולן, שהם אזרחים עובדי צה“ל שמקימים ביצורים נוכח פני המדינה שבה חיים בני משפחתם. כשהקפה של קומץ רותח על הגזייה, מכשירי הקשר כבר לא. "כנראה מטיילים,“ אני שומע קודקוד מדווח, "ייתכן שבאו לאיזה טקס זיכרון. שני אוטובוסים התחילו להתקפל. כשיתקפלו כולם - נתקפל גם אנחנו.“ מתקפלים.
שעת ערביים. אור דבש עוטף עוד יום בחייו של גולן עצבני. ההשערה היא שביום הנכבה נהרגו כארבעה סורים וכעשרה לבנונים. ביום הנכסה נהרגו כעשרים סורים. לא ברור כמה ממוקשים, מירי או מסיבות אחרות. אבל הסתערויות התיל השאירו בליל עכור. אוויר עיסתי קשה לפענוח. האפר הוולקני שעלה בתוניסיה ועבר את כיכר תחריר, משבש עכשיו את סוריה. הטענה כי אסד עורר את המהומות בגבול כדי שיוכל לטבוח בשקט באזרחיו, נחשבת אמת סבירה. אלא שכל עוד יטולטל גורלו של הרוצח רך הדיבור, יטולטל הגבול עם סוריה.
צה“ל, זאת ההתרשמות, למד מהר. לאחר יום הנכבה, פיקוד הצפון הגיע מוכן ליום הנכסה. גם העתיד, לפחות במובן הזה, נראה די ברור. הפגנות המוניות במג‘דל שאמס או בקוניטרה שוב לא יפתיעו את הכוחות. "זרעי קיץ“ היא היערכות מטכ“לית לסמ“פים ומעלה. במסגרתה
משתתפים
התחושה מהשטח היא שיש הירתמות. מערכות האזנה בגולן, כך נראה, קולטות רחשי רצון טוב ממתחם הקריה והממשלה. רחשים של תקווה נשמעים גם בגבול לבנון, חמש שנים לאחר המלחמה השנייה. אתה נוסע בגבול וזה נראה נורמלי. חיים בצד הזה. חיים בצד ההוא. צריך לומר את הדברים. בעיקר לאחר הארטילריה שטיווחה את אולמרט על עצם צאתו למלחמה. מובן שכל מה שנאמר וייאמר הוא תוצאת התרשמות חפוזה. אבל ראיתי גדרות בלי חיזבאללה. רק פעם אחת פגשנו תמונה של נסראללה וגם היא דהתה להפליא. תמונת הדרום הייתה אחרת. לא גילינו פיגורה כאסד שמעוניינת לזעזע את הגזרה בצעדות המונים.
הפגנת יום הנכבה ליד ארז לא חזרה על עצמה ביום הנכסה. ייתכן שזה משום שבעזה יש כרגע בעל בית. קוראים לו חמאס. והוא לא עובד בשביל אף אחד. לא בשביל סוריה, לא בשביל איראן. ובשלב הזה של חייו, מצעדי שרשרת אל הגבול לא מתאימים לו. לצד התחושה שההיערכות לבלימת ההפגנות לא פוגעת בהתכוננות למלחמה, יש גם תחושה מטרידה יותר מכך שהמטוטלת עפה חזק מדי ורחוק מדי. שעוסקים עד צוואר בהפגנות גדר על חשבון התכוננות לאינתיפאדה שלישית, למשל.
הגדר בגבול מצרים נועדה לעצור סודנים, אריתראים ומבריחים בדואים. והיא צומחת כתירס בשדה באיווה. כמעט בן לילה. שצף קצף של תיל וחיישנים. מקדימים את הלו“ז, מזרזים תקציבים, סוגרים מהר ובטוח. את מחיר השקט היחסי עם עזה משלם הגבול המערבי. בשלושת חודשים שחלפו, כך נאמר, עלה האיום הפח"עי. פיגוע מכאן יכול להיות אטרקטיבי לזוממיו.
בהנחה שהמחבלים באים מעזה, התקפה בגזרה הזאת תטשטש את בסיס המוצא. גם צה“ל, סביר להניח, לא ינהל אחריהם מצוד במצרים שחתומה על הסכם עם ישראל. ואחרי הכל, ביקורת הגבולות להלן לא סיפקה תשובות מוחלטות. רק השאלות נהיו מנומקות יותר. בניגוד לנו, לדרך הייתה אג‘נדה משלה. יותר משהובילה לגדר, הובילה אל היושבים על הגדר: עיסאם ממג‘דל שאמס, יוסוף ממעבר קוניטרה, אילת בצופר, קובי בשדרות, מיכה בנתיב העשרה והליצן האיטלקי "פימפה,“ שהוא בכלל מורה שהגיע להצחיק את הילדים בעזה.
זאת עונת הדובדבנים. אדומים, צהובים, אדומים-צהובים. בירידה ממג'דל שאמס, בעיבורי מסעדה - הדוכנים צפופים. במטעים נובטים קטפנים לרגע. משלמים בכניסה ומשחררים את העץ ממועקת השפע. אתה נוסע באדום, חושב איזה מסכנים הדובדבנים שסמליותם המתוקה, הנוטפת, הופקעה מהם. את השיר הצובט "עונת הדובדבנים" כתב ז‘אן בפטיסט קלמנט לזכר אחות שנטבחה בקומונה הפריזאית. את הסרט "עונת הדובדבנים“ על המלחמה בלבנון עשה חיים בוזגלו בדיוק לפני 20 שנה. האם הצפון מביים עכשיו את הדובדבנים בסרט מלחמה חדש?
במעבר קוניטרה עוצרים אותנו שניים. סרג‘נט מדינה מהפיליפינים וסרג‘נט אוונט מהודו. משרתים בכוח האו“ם. לפני כמה ימים התחולל אירוע מרעיש בחייהם. ביקור ראשון בתל אביב. הים, המסעדות, הבנות. משהו. את סרג‘נט מדינה ריגשו במיוחד בנות מולדתו הפיליפיניות. בדרכו האו"מניקית, הארקטית משהו, מנסה מדינה לגמד את אירועי יום הנכבה. כמעט בכל יום יש איזו קבוצה שמגיעה. "צועקת את הצעקות שלה וחוזרת.“ נכון שבאותו יום היו יותר אנשים. אבל מדינה וחבריו לא יכלו לעשות הרבה. הם הרי פה רק כדי לדווח. בנקודה הזאת ובנימוס צחקקני משליך אותנו מדינה מעל פניו. אין לו אישור לדבר "ואת הציטוטים היותר טובים תצטרך לחפש במקום אחר.“
קילומטר בערך בין המקום שבו עמדתי עם הסרג‘נטים ובין אחמדיה ואל-מדריה. אלו הנקודות הסוריות הקרובות לגבול, משם כנראה יצאו לפחות חלק מהמפגינים. רוב הכפ- ריים הם שיעים וסונים. בקוניטרה החדשה, מדינת אל-בעת' בשמה הרשמי, חיים עלאווים בני העדה השלטת. ביום הנכסה צעדו מכאן ומכאן כ5,000- בני אדם בשני מוקדים לגדר. האחד לכיוון מבנה עם גג אדום המכונה "הפגודה,“ האחר לכיוון המעבר עצמו. מי שניסה לעבור או עבר, טופל על פי נוהל מעצר חשוד כולל כריזה בנוסח: "אתם קרבים לשטח ישראל, הגדר היא קו הגבול, מי שחוצה מסתכן בנפשו.“ התעלמות מהכריזה ומהירי באוויר גררה ירי צלפים מהרגליים ומטה. לפחות חמישה בקבוקי תבערה נזרקו אל הכוחות מקלע מיוחד.
כשהבינו המפגינים שלא יצליחו לפרוץ, הגיעו למחסום הסורי. ממנו נעו לעמדת האו“ם. האו“ם התפנה בתיאום עם צה“ל. 80 מטר מהגדר נמשכו תלתליות (קונצרטינות) שעדיין נראות ליד דגל הצלב האדום. זה היה קו הבלימה של הצועדים. כאן עצרו, צעקו, הניפו דגלים, יידו אבנים שלא סיכנו את הכוחות. לצדם עמדו כמה חיילים סורים, פסיביים לחלוטין. האירוע שהתחיל בבוקר נמשך כעשר שעות. איש לא הצליח לחצות את הגדר. שלושה שנתקעו בה נמשכו פנימה והוחזרו לסוריה בדרך אחרת. להבדיל מיום הנכבה, לא נוצר שום מגע פיזי.
האם אפשר לסכם את יום הנכסה כהצלחה? צה"ל, אין ספק, עמד במשימתו. המשימה הייתה לוודא שאיש לא יעבור את הגבול - ואיש לא עבר את הגבול. יחסית לכמות האנשים ולטווחים הקצרים, מספר הנפגעים היה סביר. עימות שבו אלפים צועדים אל גדר לא יכול מטבעו להסתיים באפס נפגעים. בצה"ל מאמינים כי ההצלחה היחסית הושגה עקב יעילות המכשולים, התובנות שלאחר יום הנכבה ואיפוק המפקדים בשטח.
האם הטיפול באירועי יום הנכסה ימנע את הישנותם? ייתכן שהחיבור בין נכבה לנכסה יצר איזו הרתעה. יום השלושים לנכבה, למשל, עבר בשקט. אבל הנחת העבודה בגולן היא שעוד יהיו מצעדים כאלה. לפחות אחד. ואם לא יהיו כלל - תהיה זאת הפתעה. שאלה אחרת היא מה יקרה אם במקום 5,000 יצעדו אל הגדר עשרת אלפים. למפקדים בשטח כנראה ברור שיוכלו לבלום גם 20 ו30- אלף צועדים. ואם במקום כל המספרים הדרמטיים האלה יצעדו אל הגדר 200 נשים וילדים? מבחינת צה"ל זה יהיה אירוע אחר לגמרי.
אחת השאלות המרכזיות תהיה אם לרשות החיילים יעמוד מרחב הכלה. אפשרות לספוג את העלבון, להניח למפגינים להתקדם כמה מאות מטרים ולמנוע בכך תמונות רעות. אם האפשרות הזאת לא תעמוד לרשותם יופעל כנראה נשק לא קטלני: גז, פצצות סירחון ופצצות עשן למיניהן. בשום אופן, כך ברור כבר עכשיו, לא יהיה ירי לעבר נשים וילדים. האם זה יעזור? הרי פציעת ילד, אפילו משריטה בגדר, תאדים מיד את מסכי העולם. לאיש אין ספק שזאת מלחמה על התקשורת ולקראתה מנסים לבנות היערכות מתאימה. ביום הנכסה, למשל, צורפו לכוחות כתבים וצלמי שטח שהביאו תמונות לא מפוברקות כדי להימנע מפרובוקציות.
עד כמה יהיו מוכנים האנשים בצד ההוא להיות חומר הבעירה בפרובוקציות של אסד? דיווחים משם מספרים על התמרמרות גוברת והולכת. לרוב הכפריים ממש לא מתחשק לעלות על מוקש או להיפגע מצלף, אפילו לא בעקב רגל שמאל. אלא שהמצב עלול להסתבך עוד יותר אם המהומות בסוריה יימשכו ואל גבול ישראל יגיעו פליטים כמו שקרה בטורקיה. מה תעשה ישראל אם הצבא הסורי ינסה להחזיר אותם בכוח? בישראל רואים בבואם של הפליטים לגדר תרחיש סביר והוא נצפה עוד לפני יום הנכבה. בתדריכים שכבר גובשו נקבע שלא יתירו לפליטים להיכנס לאדמת ישראל. אבל יינתנו עזרה וכל סיוע הומניטרי. הבאים ישוכנו במובלעות שהן "לא ישראל", אך ניתן להתנחל בהן. ויש מקומות רבים כאלה באזור.
אבל ההערכות, כמובן, אינה רק בתחום ההומניטרי. הגולן רואה סדרי כוחות שלא היו כמותם. גם מבחינת רמה. השקעות אדירות בהעמדת מכשולים טובים יותר. בין השאר עומדים למסד מכשול מסוים שמוגדר כבלתי עביר לחלוטין. התחושה בשטח היא שכל מה שצריך מיד מגיע. לצד כל המאמץ הזה ייעשה כמובן הכל כדי שהחיים האזרחיים יתנהלו בביטחון ובשקט.
כשמדובר בחיים אזרחיים עולה שאלת הדרוזים. עמדתם בנכבה ובנכסה הפתיעה את כוחות הביטחון. עד אז היחסים איתם נחשבו ענייניים וקורקטיים. המערכת סייעה בחקלאות, בחילופי סטודנטים, בעבודת השייחים. מה שקרה ב15- במאי (יום הנכבה) וב5- ביוני (יום הנכסה) נחשב ל"התנהגות חמורה נוכח פני האויב". אמנם מדובר במעטים, אבל אלה מעשים שהמערכת אינה מתכוונת להחליק. אין בעיה עם הפגנות בכיכר, הנפת דגלים, קריאת סיסמאות, אבל הגלישה לאלימות היא סיפור אחר. ביום שבו הייתי בגולן, 20 דרוזים ממג‘דל שאמס היו עדיין עצורים.
למרות הקשר והתלות בישראל, האפשרות שהגולן יוחזר מחייבת את הדרוזים להפנות מבט חושש לסוריה. התחושה העמוקה היא שעליהם להתייצב תמיד למבחני נאמנות תקופתיים. מי מהם עושה יותר למען דמשק? מי מביע בצורה נועזת יותר את שאט הנפש? והמצב הזה לפעמים מסבך את החיים.
עימאד, בן 31 אב לשניים, מדלג בין הטרפזים בקרקס הגולן. לא מתכחש לקשר עם סוריה, אך מרגיש תלוי בישראל. הוא לא רוצה לומר לי איפה הוא גר, אבל מבטיח שנולד ברמה. שעולמו המנטלי מתנהל בעברית. "על כל מילה בערבית, אני אומר לך 20 בעברית".
נפגשנו במעבר קוניטרה. עימאד וחבריו הדרוזים מהגולן חפרו תעלות בגבול ופונו כשהתחילה הכוננות. כשעמד איתם התעלם ממני. כשהתיישבתי בצד, התגנב אליי. "אני מהשטח הכבוש". הציג את עצמו. שמונה כלים שלו עובדים באילת. הוא עצמו השתתף בהקמת מאגרי המים בגולן. נכון שזה בשביל ישראלים, אבל מה לעשות שהוא חייב לעבוד? ואם לא הוא, מישהו אחר יעשה את העבודה. "ואני יודע שבצד השני יודעים עליי".
איך?
"הטלוויזיה הסורית צילמה את הכלים שלנו. מספרים. הכל. חוץ מזה יש שטינקרים. חסרים
שטינקרים?"
אבא של עימאד הוא איש דתי. לפני זמן עבר לביקור בסוריה. "הדבר הראשון זה שהמוחבראת תפסו אותו. הוציאו מגירות עם תיקים. 'אתה ככה, הבן שלך ככה' יודעים על כל אחד מאיתנו."
ומה יקרה אם יחזרו?
"עזוב, פה יש כוח. לא אומר, גם שם יש כוח. אבל פה יש יותר. פה יש גם אמריקה, אל תשכח".
גם אחרי 44 שנות היכרות, מבחינתו של אחמד מבוקעתה ישראל היא חשודה תמידית. "בגדתם בכיף באנטואן לאחד, למה שלא תעשו את זה לנו? ככה בצ‘יק עזבתם אותו, למה שלא תעזבו אותנו."? אנחנו נפגשים במצפה קוניטרה. אחמד הוא מורה שזוקף לזכותו את האישור לדרוזים לעבור לסוריה.
פעם, כשאולמרט ביקר בכיתה שלו, מחה על איסור הביקורים. שר המסחר והתעשייה דאז הציע שיכתוב מכתב, הקומבינה התקמבנה ואחמד היה בקבוצה הראשונה שחצתה את הגבול. עכשיו החופש הגדול ובמקום להרביץ מתמטיקה בתלמידיו, הוא מוכר דובדבנים, שמן זית ודבש ענבים.
"טוב מאוד להריון", הוא מפתה את אורי, שדחוס בחולצת "בארסה" ואת אשתו התאילנדית סופינדה. "בצד שמאל זה קוניטרה", מסביר אורי באנגלית לסופינדה שאיתה התחתן "לאחר שהתייאשתי מכל הישראליות.“
המשפחה בבנגקוק תקבל את סופינדה על רקע העיר ההרוסה ואולי גם דבש ענבים שטוב מאוד להריון. לאחר שסגר את העסקה עם אורי בוער לאחמד לחזור לפוליטיקה. "יש שלום בינינו ובין סוריה, רק אתם באמצע מפריעים. באותו היום זרקו גז מדמיע על השייח'ים וזה מעצבן, יא זלמה. השייח'ים שלנו יותר מהאלופים שלכם". אחמד מצמיד אצבע לרקתו להסביר כמה חסרי הבנה אנחנו. "אנשים לא יודעים מה אנחנו מסוגלים. ובכלל מה זה דרוזי מהשורש שלו".
אל המצפה מגיעה חבורה מנצרת חמושה בשקיות דובדבנים. המכוניות חונות, הדלתות פתוחות ובטייפ איברהים סביחאת משמיע זמירות לחתן. "הממזרים שלהם", מנדב סובחי ניתוח מאוחר ליום הנכבה, "מתגעגעים למולדת שלהם".
ביום שבו השתגעה מג'דל שאמס, היה עיסאם על הגדר; "בפעם הראשונה (יום הנכבה) הפילו את הגדר בצד ההוא, חתכו את הגדר אצלנו, התפזרו בכפר. בפעם השנייה (יום הנכסה) קפצו לתעלה עם קאטרים, ניסו לחתוך את הקונצרטינה. היס"מים ירו טונות גז מדמיע", הוא מספר.
באותו יום, אלפים פרצו את הגדר תוך דקות, מקצתם המשיכו לכיוון מג‘דל שאמס. 17 חיילי צה"ל מצאו עצמם מול המון שהשליך ברזלים, אבנים ובלוקים. בשלב הזה אושר לחיילים ירי לרגליים. תוך שעתיים התייצב המצב והרוב הוחזרו לסוריה.
לרגלי מכלים ריקים, שיירים של קונצרטינה. מולי גבעת הצעקות. אפופה סגריריות אירופית והילה אבודה. הפלאפון והאינטרנט חמסו מהגבעה את מעמדה ככלי תקשורת. על ראשה עמדת או"ם, לצדה דגל סורי מתנפנף ברוח הקרה. מעבר לגדר באגר של צה“ל מנסה לפלס לעצמו דרך, טראסת מסתור לצלפים, האמר נוסע באורות דלוקים. אתה מביט בסימנים ולא יודע איך לפרש אותם. האם הם אפילוג העימות ההוא או פרולוג העימות הבא?
עיסאם, שעובד בחברה ישראלית, מנסה לגמד את יום הנכבה. מספר שרוב התושבים יצאו בו בכלל לעבודה. עכשיו המצב רגוע והוא מקווה שכך גם יישאר. "פעם אחת באו - בסדר. הראיתם את הפואנטה שלכם. כל הכבוד. פעם שנייה - מילא. הראיתם שאתם מחויבים. אבל די. לא רוצים להיות בילעין שכל יום שישי יש משהו. פלסטין זה לא כאן. לא פה המפתח למולדת".
עם מפתח של "שיבה" מוכסף על דש הז‘קט, מקבל אותנו סלמן פאחר א-דין במשרדו. סניף ארגון זכויות האדם "אל-מרסד" (תצפית) שוכן ליד בנק הפועלים. פאחר א-דין, מרקסיסט על פי הגדרתו, מאמין באחוות פועלים חוצת גבולות. בראש השנה של 73' חצה את הגבול לסוריה לדווח "על ריכוזי כוחות ישראליים בגולן.“ מה שמוכיח לטענתו שישראל לא הופתעה במלחמת כיפור אלא תכננה אותה.
בעוון זה ישב חמש שנים שבעקבותיהן באו עוד שנתיים. 14 מעצרים בסך הכל. בתקווה שאולי מרגל יודע על מרגל, באה אליו פעם סופי, הבת של אלי כהן, אבל לאחר לילה ארוך יצאה רק עם ביקורת ששמעה ממנו על "זחיחות הדעת" של המוסד. לאחר שנים של בנייה ו"ישיבה," העברית שלו מרופדת במילים כמו "זחיחות דעת".
מבוני הארץ פאחר א-דין. "גם את המזח באשדוד איפה שמת רפול." לפני כמה חודשים איבד את בנו בתאונת דרכים ותרם את איבריו. ביום הנכבה היה על הגדר. בהתחלה ראה גוש אדם, אחר כך הגוש קיבל פנים. "הראשון שעבר אמר לי: 'אני מתרשיחא', (מעלות תרשיחא), השני אמר: 'אני מיאחוק' (חקוק).
מה הרגשת אליהם?
"לא יודע איך להסביר. בעיקר חיבה וסולידריות."
היית משכן מישהו מהם אצלך בבית?
"ברצון. אבל קודם כל זה שאלה של אמצעים. אם יש לי או אין לי".
מי שבאמת רוצה לפתוח את הבית, לא מחכה לאמצעים.
"אז אני כן, מוכן. כל מי שמתארח אצלי - מתארח. אני לא מחטט."
ואם יבואו כל הזמן לא תהיו בילעין ?2
"לא רק שאהיה מבסוט אם נהיה בילעין. אני מאלה שמתכננים מאבק לא אלים. אנחנו מקימים סדנאות גם בגדה המערבית בחסות מרטין לותר קינג ג'וניור. גם לחיילים הצעתי לא להיות אלימים. פשוט ללכת למכוניות ולדווח. זאת העבודה שלהם."
לא נכון. לחייל יש משימה להגן על הגבול.
"טעות. זה לא גבול המדינה, זה גבול הקולוניאליזם".
פאחר א-דין: "אהיה מבסוט אם נהיה ביליעין 2, אנו מתכננים מאבק" צילום: יוסי אלוני
אתה מנסה לשכנע את הפלסטינים שבכל זאת לא יבואו? שלא תהיה שפיכות דמים?
"מהיום הראשון צעקנו להם בכל הרמקולים שלא יעברו. אבל זה לא עזר.“
אני שואל אם עכשיו אתה עושה איזו מניעה?
"לא. מכיוון שאין לי אחריות עליהם. לו הייתי אחראי, הייתי חס על חייהם."
אתה מאמין שבעצם אין להם ברירה כי אסד שלח אותם?
"יכול להיות שנתן לישראלים לטעום איך זה כשאין סדר בגבול. ייתכן שהמסר שלו הוא: 'אם אתם רוצים גולן שקט - כדאי לכם שאשאר בשלטון.'"
מהכלבו של קיבוץ אורטל יוצאות שתי חברות. השיחה שהן שקועות בה נוגעת למוקשים. באזור הירכיים. כל כך קשה להיפטר מהקילוגרמים שטמונים שם. ארבע אחרי הצהריים. לא שדרות האזדרכת אבל תינוקות לומדים ללכת. ברחבה מאחורי הכלבו עדי, יסמין ומורן יושבות עם הקטנים שלהן. גוני, שוהם וליאור. מין שלווה ולא עושים שום דבר. שלושתן משעל הסמוכה. מספרות שבימי ההפגנות לא נתנו לדרוזים לבוא לעבוד במטעים ובבניין.
"והחיים חזרו למסלולם,"? אני שואל, "מעולם לא יצאו ממנו," משיבה מורן, ילידת שעל. כששני בקבוקי גולדסטאר ריקים בידיו מצטרף אליהן גדי. "הקטע במג‘דל שאמס,"? הוא מתפלא, "מי בכלל זוכר אותו?".
הגבול עם לבנון מפתיע אותך. השלטים "גבול לפניך“ שליד מטולה כמעט נטועים בין עצי התפוח. מאחורי העצים משמים לו שדה של קוצים וחלודה. לא רק השערים, התריסים והברזים החלידו. גם התקוות. "הגדר הטובה" הייתה ראשיתה של אופטימיות זהירה. סמל לשכנות בחיתוליה. אני עומד ליד שני תרנים שבורים שעליהם התנופפו זה לצד זה דגלי ישראל ולבנון. דגל כחול-לבן אחד בכל זאת מחזיק מעמד. מתחתיו רשת הסוואה שאיבדה צבע ומתחתיה שרידי עמדה.
אתה מביט ממנה ישר לקרביים של הכפר קילה. הכל נראה כל כך זמין. הדגלים הדהויים של חיזבאללה, תמונה של נסראללה, קריאת המואזין. מתחת לרגליים שביל טשטוש ומאחוריו הכביש של קילה. משדר חיים לגמרי נורמליים. משאית הבטון. מכונית האו“ם. ההסעה מבית הספר. אתה כמעט שומע את שיחות הקבינה. אבל הרעה נפתחת מכיוון לא צפוי.
16 צנחנים בשלושה האמרים ודיפנדר עוצרים לידנו. מה אנחנו מחפשים בשטח צבאי סגור? הם מ.202- הגדוד שלי. אלא ש45- שנה עברו מאז. אני מספר את זה נפעם לסג"מ, אבל הוא רק עונה ב"וואללה" קצר. "אולי קצת מים סבא'לה."? מטפלים בנו בנחישות וברגישות. לוקחים תעודות זהות, מציעים עוד מים. המ"פ מודיע שהוא בדרך. "לא לשחרר אותם," הוא מורה לסג"מ. אבל השמש הקטלנית והחמלה על חייל קשיש ממיסים את הדיסטאנס של המ"פ. נזכר שבגיל ארבע הצטלם ליד אותם שני דגלים.
"ותראה אותם עכשיו," הוא נאנח, "כשהגעתי לכאן שוב, ביקשתי מאמא שתמצא לי את התמונה ההיא." אחד הנהגים צועק אליי: "בוא אבא'לה חכה איתי בצל." לא רוצה להגיד איך קוראים לו, אבל הוא מהכפר עין קניה שבגולן. "אפילו שעצרנו אותך ניתן לך הכנסת אורחים." אבל אז מכשיר הקשר הורה לשחרר אותנו.
כביש הצפון הישן לוקח אל אביבים. שתיים בצהרים והגבול נח. אבל התחושה היא שתמיד מישהו מביט בך. ברוב המקרים זה גם נכון. ההליכה על הגבול מכווצת את הפנימיות. כופה קיום שפוף יותר. ייתכן שזאת גם הזדמנות לבדוק את גבולות עצמך. לעבור או לא לעבור? הקרבה לגדר מניבה ניצנים של פחד ואקסטזה. הנה אתה מתחכך באסור. אולי בכל זאת יקרה משהו, אולי תתניע סיפור גדול יותר, אולי תהיה חלק ממנו.
מגובה 900 מטר מרון א-ראס מביט לאביבים בצלחת. במלחמת לבנון השנייה נכבש הכפר השיעי בקרב גבורה של סיירת צנחנים ואגוז. חמישה חיילים נהרגו. על פי דיווחים לבנוניים, ביום הנכבה נהרגו כאן שישה מפגינים. עכשיו מתנפנפים שם ארבעה דגלים. אחד, גדול במיוחד, הוא דגל פלסטיני. לצדו מסגד שכיפתו מוזהבת. אומרים שאיראן הקימה אותו. כשהמסגד ממש מימין, אנחנו שוברים שמאלה למטעי הקיווי של אביבים. מבין העצים, כשמקל בידו, מגיח יצחק ביטון. ביום הנכבה עלה למטע התפוחים. "ראיתי אותם יורדים עליך, ככה כמו זרם אחד גדול. מרימים דגלים, צועקים.“ איש לא צעיר ביטון. "בן 70 ושישה חודשים.“ ועדיין עושה שישי שרבי לבד במטע כדי לפתוח את קו המים.
לא מפחד?
"אין שום פחד. את החבלנים אני ראיתי כל החיים. שום פחד".
כשהגיע בגיל 17 מקזבלנקה, כבר היה נשוי לעליזה. מאז הוא משחק מחבואים עם המוות. "ספר כזה", הוא מרחיק את כפות ידיו זו מזו, "אני יכול לכתוב על המוות." פעם הלך בכביש, ראה קופסה מציצה מהאספלט ולקח אותה לרב"ש (רכז ביטחון שוטף.( "משוגע," אמר לו ההוא, "זה מוקש 36 חלקים. אם היה מתפוצץ היה גומר אותך."כשעבד במושב רמות נפתלי סגרו עליו מחבלים שרצו להניח מטען. "ואז הוא התפוצץ להם בידיים וארבעה נהרגו."
איך אתה מסביר את המזל הזה?
"יש לי אמונה אחת. 'איש תמים וצדיק' אמרו עליי."
סבל גדול .
"אני בוכה ביום ובלילה. זריקות, כדורי הרגעה, עד היום אני מטופל בבית חולים בצפת."
מצטער שגם אתה לא ברחת אז?
"ומי היה נותן אוכל לתרנגולות שלי."?
מכביש הצפון עולה הגבול לעראב אל-עראמשה. ההרים, התהומות, הסלעים המזדקרים. כולם ראויים לקלישאה "עוצר נשימה." מהמקום שבו אנחנו עומדים רואים את הגדר מתפתלת בתוך התהום. אף מכונית אינה נוסעת. אין איומים, רק חיישנים. שנים שהקו הזה נשאר כמות שהוא.
לא רחוק ממנו פוגשים גברת עם עזים. הרועה הקטנה מהגיא לבושה שחורים ומאוד עוינת. לא רוצה לומר את שמה ומעולם לא שמעה על לבנון. "איפה אני גרה,"? היא לועגת לנו, "בכל זה אני גרה," היא פורשת ידיים להרים סביב. ודי, נמאס לה מהשאלות שלנו. עוד אחת והיא קוראת למשטרה. עזבנו את הצפון בדהרה.
"אנחנו חיים בחממה" אומר איש החממה. אילת טל מצופר אוהב את חייו בערבה התיכונה. "טוב פה. המצב בסדר. חוץ מזה שהממשלה מציקה עם העובדים הזרים."
זה גבול סמוי מעין. עביר ולא מורגש. ייתכן שרוח ההבנה והפיוס בין רבין לחוסיין מרחפת על גבול ישראל-ירדן. ובכל זאת מתכוונים לחזק אותו. בעיקר מפני מבריחים. בביקור בגדר הגבול עם מצרים נשמע נתניהו אומר: "כשהטרקטורים יגמרו כאן שימשיכו לגבול ירדן." עם זה, יש לומר שעוד אף פעם לא הבטיחו תקציב למטרה הזאת.
תעלת הימים, מפנטזים בערבה, לו הייתה מוקמת יכלה להוות מכשול מסוים. ברור שכרגע ריאלי יותר להסתפק בגדר. אם תוקם יהיה אפשר גם לסלק את המוקשים מהערבה. אין ספק שרמת שיתוף הפעולה בין ישראל לירדן גבוהה מזו שעם מצרים. המצרים עסוקים כיום יותר עם עצמם. הירדנים מבינים שאירוע בעקבה או בפטרה יכול להיות חמור לגביהם, כמו אירוע באילת. מכאן האינטרס לשמור הרבה יותר חזק. ברור שגם העובדה שהיישובים שלהם לא סמוכים לגבול תורמת ליציבות. הכפרים הקרובים ביותר הם פיפי וסאפי ובינם ובין ישראל יש שטח צבאי סגור. ואם כל כך רחוק ואין תקשורת למה להם לבוא?
בנקודות שישראל וירדן מתכרבלות זו בתוך זו העסק, כך נראה, עובד. אחת הנקודות האלה היא המושב צופר. 1,200 דונם מאדמות צופר נמצאים בשטח ירדן. אבל על פי הסכם שלום, החקלאים הישראלים ממשיכים לעבד אותם. בעוד שמונה שנים אמור ההסכם לפקוע, אבל נראה שיחודש. לאילת טל, שנולד ביום שחרור אילת, יש במובלעת עשרה דונם חממות פלפל. "הכל מתנהל טוב עם הירדנים. ממש אין בעיות".
סא"ל (מיל') אילת טל הוא טייס פלאח. גם לאחר שחצה את גיל 50 התעקש להטיס את האף15- שלו. במלחמת יום כיפור שירת בטייסת פנטומים ברמת דוד. בוקר אחד, כשישב במטוסו עם מנוע עובד, עבר מפקד הבסיס זוריק לב ז"ל ולחץ יד לכל טייס. "כאילו שעמדנו לפני טיסת המוות." אחר כך פיקד על טייסת כפיר בעציון ובעובדה. במשך שנים, עד שהבירוקרטיה אכלה אותו, החזיק את "פונדק מואה" בערבה. עכשיו הוא חי מחקלאות ומטיסות ריסוס וכיבוי. בהן גם השריפה בכרמל.
בשלוש אחר הצהריים הטמפרטורה מגיעה ל33- מעלות. התאילנדים חוזרים מצהריים ואילת לוקח אותנו למובלעת. חיילי החטיבה המרחבית מאיישים את הבוטקה בצד שלנו. עוצרים. חיילת רושמת את פרטי הרכב. האמר על דרך הפטרולים, עמודי גבול בלתי נראים בתוך הוואדי. חולפים בהנפת יד ליד העמדה עם שני חיילים ירדנים. את העץ שליד הבוטקה שלהם, החבר'ה מצופר עוזרים לגדל.
אילת מחווה שלא כדאי לשחק עם הירדנים. אחד מחברי המושב התרועע פעם עם חייל שלהם. לאחר ביקורים הדדיים החליטו לטייל יחד בירדן. האיש נעצר ושוחרר רק לאחר שנחקר שלושה ימים.
"חוויה לא נעימה, אני מבטיח לך."
וברמה החקלאית יש קשר?
"לאורך השנים היו כמה חקלאים שניסו לעשות איתם מיזמים משותפים. אבל מדובר בתרבות אחרת וזה לא החזיק מעמד."
מה זאת אומרת תרבות אחרת?
"הם מחפשים בעיקר את השיתוף פעולה. רוצים ללמוד מאיתנו ואחר כך לומר: ’שלום ותודה רבה'".
החממות של טל עוברות עכשיו סניטציה כדי להתחיל גידול על אדמה נקייה. תאילנדים עמלנים בשלוש שכבות בגדים התרוצצו בהן. אחרים עשו סולם מארגזי הפלסטיק ופרשו יריעה על גג חממה. הערב ירד, אבל החום נשאר. שמענו את המים במנוע עושים קולות של פינג‘ן, הבטנו אל הרי אדום. אילת אמר שאין סיכוי שיגיעו פליטים מהאופק.
בריכת טורקיז מול עזה. מצלצלים בשער הווילה להשתכשך בבלתי ייאמן. האם אנחנו על סף האלפיון העליון בשדרות? מצלצלים שוב עד שמגיעה ילדה בבגד חוף אדום. הולכת לשאול את אמא אם לקבל אותנו. חוזרת. מצטערת, אמא ישנה. הסירוב לארח משמח אותי משום מה. סוף סוף גם שדרות מקבלת מניירות של קיסריה. בעלי וילות אמיתיים, זה ידוע, לא מכניסים אורחים באמצע השלאף שטונדה.
בשדרות אושרה לפני כחודש הקמת שכונת יוקרה על גבעה מול בית חנון שממנה נורו רוב הקסאמים. 96 מגרשים לווילות בסגנון "בנה ביתך." הפיתוח יעלה כ300- אלף שקל, הקרקע תינתן חינם במסגרת ההטבות ליישובי עוטף עזה. "זה היה טירוף,“ אומר לי קובי הרוש, רכז הביטחון של שדרות, "על כל מגרש היו ארבעה מתמודדים."
הרוש יודע משהו על מגרשים, על בתים ועל אחוזות. 28 שנה הייתה אמו כוכבה מנהלת משק הבית בחוות השקמים. הרוש עצמו היה במשך 14 שנה הנהג של אריק שרון. "להיות איתו זה היה הבית ספר הכי גדול בחיים שלי."
הוא בטוח שיהיה עוד סיבוב. "קשה יותר מקודמיו." ביום שבו נסגרה הכתבה אכן נחתו שלוש רקטות על עוטף עזה. בתגובה תקף חיל האוויר מנהרת הברחה בצפון הרצועה. אין ספק שהמנהרות מטרידות מאוד גם את הכוחות בשטח. כמעט בתזזית, אפשר לומר, מחפשים מנהרות, מנסים לשבש אותן.
אחת הבעיות הגדולות היא שבידי הצבא פתרונות משולבים ומסובכים שלא בדיוק מספקים מענה. הפלסטינים משלמים מחיר משלהם. אחת לשבוע-שבועיים סופגים הרוגים מקריסת תקרות. אבל אין ספק שהמקצוענות שלהם חסרת תקדים. אינספור דיונים כבר עסקו במפגש עם האויב בצד הישראלי, דרך עיסוק מודיעיני והנדסי בכל הרמות והאמת שהרבה לא זז.
קובי הרוש משתתף בדיונים שמנסים לדמות סיטואציות כמו במג'דל שאמס. "זה נראה לי סצנריו שאני לא רוצה אפילו לחשוב עליו."
עד כדי כך מפחיד?
"זה די יכניס אותנו לחוסר אונים. מה תעשה? תירה באנשים? תרים נשק על חפים מפשע? זה פשוט תסריט שאני מנסה לדחוק הצידה".
אז מה נשאר לעשות?
"אני יודע שהצבא מוכן גם לאפשרות הזאת. כזה קרה במחסום ארז זה טופל כמו שצריך".
כשהתחילה המהומה ליד מחסום ארז היה צלם ערוץ 2 מיכה שמילוביץ' (38) בכתבה באשדוד. ממושבו, נתיב העשרה, צלצלו שמהומה בדרך והוא טס לגבעה שעליה אנחנו עומדים. שמילוביץ,' מ"פ הנדסה במיל', הוא איש חם ומצולק. בזיכרונו חרות לעד הבאגר שהרס את גן הילדים שלו כשפונה עם הוריו מחבל ימית. "גם פה אנחנו אוכלים פצמ"רים, אבל נולדתי במושב ואמות במושב."
ההתנתקות הייתה כמעט בלתי נסבלת מבחינתו. בהתחלה ביקש מקולגה שיחליף אותו בצילום. בסוף החליט בכל זאת להיכנס. "בגלל תמונת אותו הגן הייתי חייב לחפש את התיקון שלי." אבל באחת הכל חזר אליו. הוא נקלע לסלון של אישה שישבה בדד עם ילדיה, בכה איתה ובסוף הרשה לעצמו רק טיפ אחד: "תעשי הכל שלמקום החדש תעברי לפחות עם שלושה-ארבעה חברים." זה מה שעזר להוריו ולו לבנות חיים חדשים. 75 אחוז מהחברים בנתיב העשרה שנחרבה המשיכו לחדשה.
מאז ההתנתקות נתיב העשרה הוא היישוב הכי קרוב לגבול. משהו כמו 50 מטר בין בתיו הדרומיים לגדר המערכת. באותו יום נכבה מיכה הרים את מצלמתו ולא הוריד עד תשע בערב. ראה את ההתקהלות, את הצלפים שהיו פרושים בכמה עמדות. ההוראה לצלפים, אני למד, הייתה ירי אל כף הרגל. העניין הוא לא רק בהוראה, אלא מה נגרם לחייל שחונך לכוון נשק במלחמה ועכשיו הוא נאלץ לכוון לאזרח אלים אך לא חמוש.
הצבא, כך מעריכים, משתדל שלחייל יהיה כמה שפחות מגע עם אזרחים. במפגשים מהסוג הזה מנסים לערב כמה שיותר מג"ב, משטרה ויס"מ. החיילים נקראים להבין שאמנם מתאמנים לקראת הדבר הגדול, אבל בדרך יש כמה שלבים. ומכל מקום גם הירי הזה הוא הגנה על הגבולות מול רשות עוינת.
ביום הנכבה ניסו בדרום ללכת על ירי כמה שיותר מבוקר. להרחיק את הצלף מעצם ההחלטה לפתוח באש. לא היה צלף שירה על דעת עצמו. המח“ט ישב בחמ“ל, הביט דרך מצלמות עם הגדלה אדירה על המפגינים ממערב. כשזיהה מישהו ששלהב את ההפגנה, או התקרב מדי לגדר, פקד "אש“ על המג“ד שפקד על הצלף. במטח ראשון כמה מפגינים נפגעו ברגליים.
ההמון עצר והתמקם מאחורי שתי בטונדות. שם התנהלה ההפגנה כשמדי פעם משתתפיה מנסים להתקדם וסופגים ירי. בין המפגינים היה גם מחבל ובדיעבד התברר שהוא נפגע. השאר המשיכו לנהל את ההפגנה מאחורי הבטונדות. אגב, כל אותו היום ותוך כדי האירוע, מעבר ארז נשאר פתוח.
עד כמה אתה חושש שההפגנות ההמוניות באזור שלך יהפכו למשהו קבוע?
שמילוביץ:' "אני לא חושש מ40- אלף פלסטינים שיעלו על החומה. הם ניסו ביום הנכבה, אבל יש פה מח"ט עם ביצים שלא נתן להם."
אז ממה אתה חושש?
"מחדירה ליישוב. כשיש אירוע אני רץ לצלם ואשתי רחלי לוקחת את האקדח שלי ומתנהלת עם שלושת הילדים.“
זה לא קצת חיים במצור?
"המוח האנושי מסתגל לכל. הילדים שלי מתנדנדים על נדנדה, קופצים על טרמפולינה וב‘צבע אדום‘ רצים הביתה.“
שלוש גדרות מקיפות את המושב. כאן ובכל מקום גבולי אחר, הן מכתיבות לא רק כללי זהירות, גם דפוסי חשיבה. והחשיבה מתבטאת בשפה שלפעמים מעוותת את המקור. "חישוף,“ למשל, הוא מושג של רופאי שיניים שרוצים לחשוף שורש. אבל במילון הגבולי הכוונה לניקוי השטח לפני הגדר כדי שהצלפים ייטיבו לראות.
אתה שומע "תלתלית“ וחושב על תלתלי זהב תינוקיים. "רואָה יורָה“ אינה גברת עם פה קטלני בסגנון סילבי קשת. זאת מערכת נשלטת מרחוק שיורה בכל מי שנכנס לתחום 300 מטר שבין הגדר לרצועה. "אזור הריגה,“ קוראים לתחום הזה.
ביציאה מהמושב הגדר צבועה בירוק ותכלת. "שנרגיש כאילו אין חומה,“ אומר מיכה. עוברים ליד מגדל מים שהושכב משום שהיה נ“צ לצלפים הפלסטינים. מביטים דרומה. אל חורבות ניסנית ב“אזור ההריגה.“ פלסטינים מקבלים מדי פעם אישור ומתייצבים עם עגלה וחמור לשלות ברזלים מהחורבות.
מפוני ניסנית באים לגבעה הזאת?
"לא, זה כואב מדי.“
מאחורי ניסנית המגדלים של בית להייה. כשערפאת הגיע לרצועה הקים אותם עבור קציניו. אחר כך, מחשש לצליפות מהקומות העליונות, הורה צה“ל לפנות אותם. עכשיו אלה בנייני רפאים.
אנחנו נפרדים ממיכה שמילוביץ,‘ נוסעים בארץ ההתראות, מוצאים את צה“ל שוב בעקבותינו. מבין השיחים מגיח אבישי. עץ של גולני מתנוסס על הדסקית המוסווית שלו. "אתם בשטח צבאי סגור, לא שמתם לב.“? מורידים אותנו מהדרך. שני לנדרוברים סוגרים עלינו מקדימה ומאחורה. שוב לוקחים תעודות. שוב מעוכבים. שוב סמ“פ מגיע. מאיים שבפעם הבאה ימסור אותנו למשטרה. מה היינו עושים לו היינו חוטפים טיל או כדור של צלף? ולא, הוא ממש לא צריך גלעד שליט חדש.
איום החטיפה מאוד משמעותי כאן. מקרה שליט נחשב לאירוע מכונן. לא שלא היו אירועים אחרים. די להזכיר את פיצוץ מנהרת הנפץ בפתח מוצב אורחן לפני כשבע שנים. אבל כולם נשכחו. גלעד שליט חי בזיכרון. באמצעותו קל יותר למפקדים להטמיע באנשים את החשד, את הזהירות. התראות עדיין מתקבלות, אבל בזמן האחרון פחות.
עד כמה דומיננטי חלקו של החמאס בסיפור הזה? חמאס הוא בעל הבית לאחר שהגיע להבנה עם הארגונים האחרים. עדות לכך הן מסיבות העיתונאים כשנציגי כל הארגונים ליד שולחן אחד. לא בטוח אם האחדות תחזיק, אבל כרגע חמאס מפגין שליטה טובה בגזרתו. בשטח מדברים על צבא מקצועי עם גופי מודיעין מרשימים.
האם כפי שהלכו בסוריה לגדר בהוראת אסד, בעזה הולכים בהוראת חמאס? ההנחה היא שאם חמאס לא יאשר, או לפחות יקרוץ, זה לא יקרה. כשהחמאס החליט שלא תהיה הפגנה ביום הנכסה - לא הייתה הפגנה ביום הנכסה. האם ברמת מגעי הגבול מנצלת ישראל את העובדה שיש כתובת בעזה? התשובה היא שלכאורה לא, אבל מעשית כן. ועוד איך כן.
הדוגמה הבולטת ביותר היא במעברים. הנציג הפלסטיני הרשמי מקבל אמנם משכורת מהרשות, אבל הוא בובה של איש חמאס. גורמים ישראלים לא הצליחו מעולם לסגור לאלתר משהו עם הנציג הרשמי. "אברר ואחזור אליך,“ הייתה תמיד התשובה.
אבל בסופו של דבר לשני הצדדים יש אינטרס שהמעברים יעבדו. ולפעמים החיבור בין האינטרסים נותן תוצאה הזויה. במקביל ל“שרוול“ במעבר ארז אני רואה עכשיו טרקטור פלסטיני עובד בשטח. עושה "חישוף“ לטובת מי? לטובת שדה הראייה של חיילי צה“ל במגדל שמעליו. ומי שומר על הטרקטור? טנק של צה“ל שמוודא שייעשה חישוף כהלכתו ולא משהו אחר.
לטענת ישראל אין מצוקה בעזה. עד כדי כך שראש מינהלת המעברים בכרם שלום מקטר שאין די הזמנות של הפלסטינים. לא מכבר אושרו כמאה פרויקטים של ביוב, מזבלה, בתי ספר ומרפאות במימון האיחוד האירופי וגרמניה. "כך שאין מחסור,“ אמר פעם גורם שבקיא בנעשה בעזה, "אבל כללית לא נעים לחיות שם.“
עד כמה לא נעים אני שומע מנהגי המוניות המשועממים במעבר ארז. יוסף מרהט: "מנכ"ל קוקה קולה שיצא משם אמר לי, ’כאילו יצאתי מבית סוהר.‘ ביקש שאקח אותו למסעדות, לים, שרף המון כסף".
חסן מרהט: "מספרים על החמאס לא קונה נכסים, רק מחביא הכסף".
יוסף: "יא זלמה, יש להם מכוניות לא חלמו עליהם.“ חסן: "בחייאת אאולאדי, כל אחד עם שלוש נשים. אומרים מתחתנים עם הנשים של השאהידים. זה מצווה.“ יוסף: "אלה מתחתנים ואלה מסכנים. הם והילדים שלהם".
"פימפה" הליצן הוא משט הומניטרי של איש אחד. לפימפה קוראים בכלל מרקו והוא מורה ממילאנו שבחופש בא לו לקטוף חיוכים. עם מזוודה קטנה ובה אף שיכורים אדום, כובע ירוק עם פני כלב ומכנסיים רחבים משובצים, ינסה פימפה לעשות שמח בעזה. ב-35 שנותיו כבר הספיק להצחיק במצרים ובניגריה.
אתה איש טוב.
"זה פשוט. באיטליה אני עובד עם ילדים, אז גם בעזה".
איך המצב שם?
"לא טוב. הייתי בדצמבר וכל יום נפלה פצצה. עכשיו מעבר רפיח פתוח וזה יותר טוב".
איך הילדים?
"שמחים. בוקר אחד נפלה פצצה, אבל הם הלכו לבית ספר. באיטליה ילדים לא היו הולכים ללמוד אחרי פצצה".
ואתה לא מפחד ללכת לעזה?
"לו היו לי ילדים לא הייתי הולך. מסוכן שם בעזה".
מסוכן גם בכביש מצפה רמון-אילת. האספלט הריק מרמה ואתה לוחץ. לפני צומת שיזפון שוטר עוצר את הפורד פוקוס על מהירות. כביש ,12 שעליו אנחנו נוסעים, חביב על הזרים והמבריחים. המחסומים צפופים בהתאם. בשנה שעברה כ14- אלף איש גנבו את הגבול.
הכוונה השנה לרדת עד 50 אחוז ובשנה הבאה לסגור את הגבול לגמרי. נרשמה גם ירידה בהברחת סיגריות וסמים בעיקר בידי הבדואים. הברחת נערות ליווי נמחקה כליל בגלל אי כדאיות כלכלית וסיכון. את הנערות היה צורך להעביר בגבול ולהמתין לדולרים של היבואן בתל אביב. הרבה יותר משתלם לקרב פליט מאריתריאה אל הגבול, לומר לו, 'לך לכיוון האורות, שם זה ישראל' ולגבות ממנו על המקום 3,000 דולר. יש מבריחים, כך סופר לי, שעושים 60 אלף דולר בלילה.
שטף המסתננים הזה הוכיח כמה הגבול המערבי פרוץ ועכשיו עובדים בטירוף על סגירתו. מבצע "שעון חול“ התחיל לפני שבעה חודשים. בהתחלה תקצבו ל-90 קילומטר, אבל עד סוף השנה מתכוונים להעמיד מאה קילומטר גדר ולפרוש את התקצוב ל-240. כבר עתה ברור שמשיגים בכמה חודשים טובים את התכנון. הכוונה היא לתת גז, או כמו שנאמר: התחלנו בשיא המהירות ולאט לאט נגביר את הקצב. העבודה נעשית כעת בשישה ראשים והכוונה לעבור לתשעה.
השעה שבע בערב והטרקטורים עדיין עובדים. נוגסים את ההר. הולכים איתו ראש בראש. בקטעים רבים הגדר כבר עומדת. חמישה מטרים גובה עם תלתליות בשלוש שכבות לפניה.
אנחנו עוצרים אצל שלושה פועלים שנחים ליד הגדר. הם מג‘נין. מנסים להתניע דיבור חברי: "עובדים לאט לאט.“ אלא שדיבורם קופא כשלידנו נוחת הקבלן הבדואי שלהם. העובדה שבדואי בונה גדר מזכירה אסיר שמתכנן את אזיקיו. כל הסיכויים שמישהו מהחמולה שלו עבר או יעבור בלילה חשוך את המכשול שבהקמתו הוא משתתף עכשיו. והאיש מסתתר מאחורי משקפיים כהים ומטלטל גוף שאין מתווכחים איתו. פוקד על אלוני למחוק את הצילומים ומסלק אותנו מהפועלים שלו. "עושים בלגן אתם והתמונות שלכם".
כשהשלט משתלשל מצווארו מפעיל דני מנוף שמוריד מהמשאית מעברי פח כסופים. הם יושתלו בגדר לטובת הכלבים, השועלים, העכברים והנחשים שימשיכו כנראה להתנהל בשני העולמות. "זה לא כמו כל עבודה,“ הוא מהדק את כובע הקאובוי לראשו, "אתה מאמין שזה יעצור את ההברחות ושאילת תהיה יותר לבנה.“
יותר לבנה?
"מתי היית פעם אחרונה באילת? אני כבר שלושה חודשים שם וכל הזמן העיר נהיית שחורה יותר. כל בוקר עוד קבוצה שחורה מחכה שיאספו אותה מהגדר".
אתה לא מרגיש איזו חמלה לאנשים האלה?
"אבל המדינה שלנו כל כך קטנה. לא צריכה לדאוג לעצמה במקום לפליטים?"
שני עוזרים יש לדני. מרואן הסודני ועלי האריתראי. לא רק שהם מבצרים את הגבול שבעצמם גנבו. בעקיפין הם גם מונעים מעבר מאחיהם שבדרך. ולא שהם לא חושבים על זה, אבל אלה חוקי הקיום. מרואן הגיע ממצרים לפני שנה וחצי ויש לו עברית לגמרי לא רעה. בהזדמנות הזאת הוא רוצה להודות לאלוהים שהמצרים לא שמו לב אליו. "כי הם יורים חבל על הזמן.“ אלה שלא נהרגים מגיעים פצועים לגדר.
מבסוט בישראל?
"איזה מבסוט? עוד חודשיים אני צריך ללכת".
האם זאת הולכת להיות גדר הדמעות? הם מגיעים כמעט כל בוקר. כלומר אלה שלא נורו בצד המצרי. מחכים בהשלמה פטאלית לאיסוף הגואל. אלה מפגשים מהסוג שחיילי צה“ל לא הוכשרו לקראתם. בסדנאות שנבנות עכשיו בשיתוף חיל החינוך ינסו לתת מענה. ייעשו סימולציות שידמו את המצבים הסוחטים האלה. החניכים יחולקו לשתי קבוצות שאחת תשחק את החיילים והאחרת את האפריקאים. המשתתפים יתורגלו בהתמודדות עם מה שמוגדר "מניפולציות רגשיות,“ עם ילדים ואמהות. אבל עוד לפני כל אלה ההוראה החד משמעית היא להכניס נשים וילדים. אף שהמשימה היא מניעת חדירה של זרים, חשוב יותר למנוע מוות של ילד ב-40 מעלות חום.
כשהטמפרטורה בסביבות 40, מגיע אלינו וואליד. חייל מצרי במגדל הגבול בהר חזקיהו. כל היום הוא שם למעלה ועורו מטוגן. צמא מאוד. "נגמרו המים בוואדי", הוא מצביע למטה לכיוון הצריף שלו. בקבוק מים ממותקים בטעם אפרסק מחליף ידיים דרך גדר התיל. נקשר פטפוט רצוץ בערבית. ואליד בן 25. גר בקהיר. כשיגמור את השירות הוא מתכנן להתחתן. כן, תקופה חדשה עכשיו אחרי שהלך מובארק. "אנחנו ואתם תחת אותם שמים. כולנו אנשים. צריכים להבין זה את זה".
אתה מרחם על אלה שבאים?
"אני? אם נופל לי לידיים פליט סודני, אני מיד שולח אותו למקום שבא ממנו".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם