פרידה מ"סטארדאסט", המוסד הירושלמי האגדי
"סטארדאסט", אחד הפאבים האגדיים שפעלו בירושלים, סגר את הברז. הוא שרד את האינתיפאדה, שרהל'ה שרון הנעימה בו זמירות והתקיימה בו קומונה שיתופית, בלי הבדלים בין מלצר לשתיין. "כל מי שהיה שם יזכור את המקום תמיד, ומי שלא, לא יבין לעולם", סופד אחד הבעלים
אירוע חד-פעמי שקיבץ את המשפחה האיכותית, במקרה זה לערב אחד אחרון של שתייה. למחרת המקום גולח, כי כל אחד רצה מזכרת: זה לקח כוס, ההוא לקח תמונה ואפילו האותיות משלט הכניסה התחלקו בין העובדים. "ה'סטארדאסט' הפך לאבק כוכבים", ספדה מרי פרבר, הבעלים (בדמי מפתח) של הכוך הקטן.
לכתוב כתבת פרידה מה"סטארדאסט" זו משימה קשה. כך גם אמר בתמציתיות חגי שטרנהיים, ממנהלי המקום, שסירב לנדב סיפורים. "ה'סטארדאסט' הוא מוסד אהוב שהתקיים בלבבות של הרבה אנשים, וגם ימשיך להתקיים", אמר. "כל מי שהיה שם יזכור את המקום תמיד, ומי שלא, לא יבין לעולם". קשה להוסיף על אמירה נכונה כזו. יש כל כך הרבה סיפורים וזיכרונות מהמקום הזה, שקשה להחליט מהיכן להתחיל. זה היה אחד המקומות הכי מיוחדים בעיר הזו, "סוג של כסית ירושלמי", כפי שהגדיר איש ערוץ הספורט יונתן כהן, והוא סגר את שעריו השבוע. אי אפשר לתת לזה לעבור בשתיקה.
אז כמו בשבעה, הלכנו לדבר עם המשפחה הקרובה, להעלות זיכרונות ולספר סיפורים. פרבר, אישה מרשימה עם תלתלים שחורים, היא בעלת המקום בדמי מפתח משנת 1974. המקום עבר כמה גלגולים לפני שהפך ל"סטארדאסט". בהתחלה היה שם ה"צ'וקלט סופ", "משהו שהגישו לאמריקאים עם שוקולד", מתארת פרבר. אחריו הגיעה תקופת "הכובען המטורף".
"גרסה מודרנית ל'פינק' האגדי", אומר אבי גולדברגר, האיש שעמד מאחורי ה"סטארדאסט" כל השנים. "באותה תקופה ירושלים הייתה עדיין מרכז התקשורת הארצית, כשהיו רק הערוץ הראשון ורשות השידור, וכל מיני דוד ויצטומים ישבו במקום". אחרי שהוא נסגר פרבר פתחה במקום פאב, וכשהבת שלה חזרה מסן פרנסיסקו ובידיה פוסטר מקורי ענק של דיוויד בואי משנות השבעים, הוא קיבל את השם "סטארדאסט".
אבל הקפיצה המשמעותית של המקום הייתה בשנת 1998, כששלושה חבר'ה צעירים בגילי 23-22 התחילו לנהל אותו. "כש'הכובען המטורף' עבר למקום של ה'דיוואן' מרי החליטה לפתוח פאב ופתחה את ה'סטארדאסט'. אחרי שנתיים מקרטעות היא נתנה לבת שלה דנה לנהל את המקום", מספר גולדברגר.
"דנה היא בת גילי וחברה טובה, ואני וכל החבר'ה באנו לעזור לה. כשדנה החליטה שהגיע הזמן ללמוד מקצוע אמיתי ולא לנהל שיכוריאדה היא פנתה אליי שאנהל את העניין, אז הכנסתי את רועי (בר טור - י"פ), ורועי הכניס את חגי".
"התחלתי כמו כולם, בתור לקוח", מספר בר טור, "אבי אז ניהל את המקום, ומתוך עניין משותף במוזיקה התיידדנו, והוא הציע לי לעבוד. זו הייתה תקופת הפריחה של מרכז העיר - הכול
"היינו שיכורים 24/7, נשארים לשתות כל הלילה עד 8:00 בבוקר, הולכים לישון עד 16:00, קמים לפתוח את המקום ונשארים וחוזר חלילה. אחרי תקופה מסוימת הבנתי שאני חייב לברוח, אחרת אני גומר בקבוצה של אלכוהוליסטים אנונימיים והכבד לא ישרוד.
"היו לי מחשבות על לימודים בחו"ל וכבר היה כרטיס טיסה, ואז מרי התקשרה והציעה לי לנהל את המקום. עשיתי חושבים; לא יכולתי לתת למקום להתחרבן, כי זה היה המקום היחיד מבחינתי לשבת בו. בעיר היו אז שניים-שלושה פאבים אמיתיים, וכל השאר היו משתנות תיירותיות מהסוג הכי שפל שיש. אז אחרי התלבטויות החלטתי לקחת את המקום. זו הייתה טעות חיי; יכולתי להיות היום מהנדס בתעשייה האווירית".
מהר מאוד הפך ה"סטארדאסט" למעין קומונה של חברים, סלון ציבורי שאפשר לשים בו איזה מוזיקה שרוצים, לפתוח את הטלוויזיה לראות משחק או לתלות תמונה מגניבה שמצאת. "לא היה הבדל בין לקוח למלצר. זו הייתה מין קומונה שיתופית שכולם מרגישים חלק ממנה, שיש בה מטרה משותפת ליהנות", נזכר גולדברגר בשנים הראשונות.
"האווירה הייתה כל כך שכונתית עד שכמו במכולת, הייתה מחברת שבה היו 'רושמים' משקאות. לאט~לאט המקום התבסס והרחיב את המעגלים. כשקיבלתי את המקום לידיים התחלתי להשקיע בו. נתתי את הנשמה, תליתי תמונות חדשות, הבאנו די.ג'יים וכל הזמן הוא התפתח עוד קצת ועוד קצת. נעמה קוברסקי ושרה ברקאי היו מהקבועות הראשונות שלנו.
"יום אחד נעמה הגיעה לבד; ביום הזה הבנתי שמשהו טוב קורה פה. כשבחורה מגיעה לפאב, מרגישה נוח לשבת לבד על הבר, אף אחד לא מציק לה ולא חושב שהיא מחפשת והיא כמו כל אחד מהחבר'ה, מהקהילה, זה אומר שזה משהו אמיתי, בלי הסליז".
האינתיפאדה שפרצה קצת אחרי כניסת המילניום השפיעה על אופי המקום. מפני שהיה קטן ועלות התפעול שלו זולה יחסית, הוא שרד את המשבר שיצרה האינתיפאדה גם כשכל העסקים ברחוב נסגרו. "בתקופה הזו נוצרה דינמיקה מיוחדת. אלה היו ימים אינטנסיביים במדינה בכל מקרה, ועם האלכוהול נוצרה מזה בפאב קהילה יפה מאוד של אנשים שבאים ארבע עד שבע פעמים בשבוע", מספר גולדברגר. באותה תקופה הכול נסגר, היה לנו רק את עצמנו. העיר הייתה ריקה, אוטובוסים עפו באוויר, ואנחנו אלה שנשארנו ונאחזנו זה בזה".
זה אולי נשמע דרמטי, אבל ה"סטארדאסט" היה בעיקר כיף. זה התחיל מהתקלוטים הראשונים במקום. "לא הרבה אנשים יודעים את זה, כי היום בכל מקום יש תקליטן, אבל ב~1997 זו הייתה הפעם הראשונה שזה קרה בפאב, וזה היה קונספט מהפכני", נזכר גולדברגר.
"בימים שלפני המוזיקה במחשב זה באמת לא היה מובן מאליו. שאנן סטריט, עוד הרבה לפני 'הדג נחש', תיקלט כל מוצאי שבת היפ~הופ. גיל אהרונסון ניגן בימי רביעי רוק בריטי אלטרנטיבי. היו גם הופעות של 'סרטן השד', סגול 59, דני בן ישראל, כוכב להקות צבאיות משנות השישים שגילה את החשיש ואת הפסיכדליה ושל צ'רלי מגירה, ש~300 איש מילאו את הרחוב בהופעה שלו".
השילוב בין הסגנונות המוזיקליים נשמע הזוי, אבל זה עבד. "פעם אי אפשר היה להוריד מוזיקה באינטרנט, ולהשיג מוזיקה טובה לא היה קל", מסביר בר טור. "היה צמא למוזיקה מעניינת, וכל אחד הביא איזה מוזיקה שהוא השיג".
לא רק המוזיקה הייתה חדשנית. לנסות להסביר למישהו שלא היה ב"סטארדאסט" מה היה כל כך חדשני בו, זה בערך כמו להסביר לילד שרואה היום את "אווטאר" מה היה חדשני באפקטים של "מסע בין כוכבים". כל מיני דברים שהם חלק מההוויה הירושלמית היום, כמו מסיבות רגאיי בשישי בצהריים, תערוכות אמנות בחלל הפאב ובזאר בגדי יד שנייה התחילו ב"סטארדאסט". טרנד המסיבות העבריות למשל היה שטיק של בר טור.
"בתקופה הזו היה לי עניין במוזיקה ישראלית משנות השישים", הוא מספר, "זה התחיל בצורה מחתרתית, ולאט~לאט נוצרה קהילה נאמנה מאוד ומחוברת למוזיקה, שהגיעה גם מחוץ לעיר בשביל השטות הזו. אחר כך זה קיבל מימדים די דוחים: זה התחיל מביט ופסיכודליה ונגמר בשרה'לה שרון וסחף את כל הארץ".
אחד הדברים המפתיעים לגבי ה"סטארדאסט" - למי שלא ביקר בו מעולם – הוא גודלו: 29 מ"ר בלבד. אבל זה בדיוק היה כל הקסם. "המקום היה כל כך קטן, שגם אם מישהו רצה לשבת לבד בצד הוא לא היה יכול, הכול היה מעורבב", אומר גולדברגר. "יכלו להיות שמונה כוסות על השולחן, אף אחד לא יודע מה של מי וזה גם לא משנה - גם ככה היה רק גולדסטאר.
במקום הקטן הזה יכולנו ליצור בלי חשבון. אם חגי רצה להקרין סרט היפים ישראלי משנת 1973, מספיק שבאו עשרה אנשים וזה היה מלא. אם יורם ועקנין, בעל מספרה בקריית יובל שגדל על מוזיקת גל חדש ומוזיקה גותית אפלה רוצה לעשות ערב כזה, הוא מביא 20 חברים ומתקלט. זה יצר חממה ליצירה שלא מחויבת בדין וחשבון לטעם הקהל הרחב, ולכן האופי של ה'סטארדאסט' היה אלטרנטיבי ושל אנדרדוג".
חלק בלתי נפרד מהאנדרדוגיות של ה"סטארדאסט" היה קשור לנטייתו הספורטיבית - במשך שנים הפאב הקטן היה הבית של אוהדי קבוצת הכדורגל האדומה בעיר. זה התחיל מאוהדים צעירים של הפועל ירושלים בכדורגל, ביניהם יונתן כהן וגיא לרר, בני דור שכבר גדל על ערוץ הספורט ועל הליגה האנגלית ורצה שגם בירושלים יהיה פאב קבוצתי שאפשר לשבת בו אחרי משחקים.
הם סימנו את המקום עם צעיף אדום מעל הבר וכל כך הרגישו בבית עד שהחתימו על עצומה - "שכללה שבעה לקוחות", מדגיש גולדברגר - לצביעת הקירות הכחולים באדום. זו הייתה החותמת הסופית: כל הישג של הפועל, גם בכדורסל, ושל ליברפול הפכו לחגיגות המוניות. הפועל ירושלים אפילו העניקה גביע יול"ב קאפ מוקטן למקום, והוא הוצב כקמע מעל הבר.
ה"סטארדאסט" היה מזוהה עם הפועל כל כך עד שב-1998, בעת משחקה של האויבת הגדולה בית"ר מול גלזגו ריינג'רס, שני אוטובוסים של אוהדים סקוטים הגיעו ל"סטארדאסט" היישר משדה התעופה כדי לשתות לפני המשחק בפאב של היריבה. "הם גמרו את כל החביות, שתו כל דבר שהיה בבר, כולל המשקאות הכחולים ששמים בקוקטיילים", מספר בהערכה גולדברגר.
"הספקנו לרוץ לקנות בירות בקיוסק ליד לפני שהם חזרו לסיבוב שני אחרי המשחק. אף אחד לא שבר את שיאי השתייה שלהם". מיותר לציין שהסיכוי לצפות במשחק של מכבי במקום שאף לאפס, גם אם המאוכזבים נדדו ל"זוליס" השכן. האג'נדה של אנשי ה"סטארדאסט" הייתה שהעקרונות קודמים לכסף. מכבי הופיעה על המסך רק בקלאסיקו לעניים של הכדורסל הישראלי, או בשמו המקומי: הפועל נגד כוחות הרשע.
הגסיסה של ה"סטארדאסט" הייתה אטית, אבל ברור שהשינוי שעבר רחוב ריבלין בשנים האחרונות היה גורם קריטי למשבר. "כשאני הכרתי את ה'סטארדאסט' הרחוב היה פסטורלי. בקומות השניות גרו דיירים ותיקים של השכונה", מספר גולדברגר.
"היו חנויות של מזכרות לתיירים, כל מיני פריטי עץ של קקדו, צלבים של ישו. היו שני פאבים שקטים לתיירים: 'הסנדק' ו'הטברן', קצת כמו גרסה מודרנית של העיר העתיקה". גולדברגר מצביע על כמה גורמים שהפכו את הרחוב למפלצת הילדים השיכורים שהוא היום:
האינתיפאדה בתחילת שנות האלפיים הובילה לסגירת כל החנויות ברחוב ולצניחת מחירי השכירות; מגרש הרוסים, שבשנות התשעים התרכזו בו המועדונים, הערסים והדקירות, נהרס; הקרבה למתחם ממילא העלתה את מחירי השכירות ברחוב שלומציון, והמקום הפנוי הכי זול עבור הדאנס~ברים הפך להיות מדרחוב נחלת שבעה.
"זה חיובי לעיר וטוב שיש את זה", אומר גולדברגר, "וטוב שלקהל הזה יש מקומות, אבל מבחינת ה'סטארדאסט', שהיה מהגוורדיה הוותיקה של הרחוב, זה השפיע על האווירה". פרבר קצת יותר קיצונית ממנו: "הרחוב השתנה - ולא לטובה", היא חורצת.
"נפתחו פאבים עם נרגילות, סתם עמך, כל מיני בני נוער, ילדים מ'תגלית'. ברגע שהרחוב נהיה כזה, הלך חשק. יש רעש נוראי ברחוב, היו מכות, הגיעה משטרה. די מסוכן כאן, נהיה כבר בלתי אפשרי. נהיה מן שוק כזה עד שהמקום שלי, ה'סטארדאסט', לא משתלב בו כבר".
לפני שנה גולדברגר, שטרנהיים ובר טור הרגישו שהם רוצים להתמקד במקומות החדשים שלהם, "התקליט" ו"הקסטה". "התבגרנו, התחתנו, נולדו הילדים ופתאום אי אפשר לחיות בקומונה יותר, לתת למקום את מה שהוא דורש", מסביר גולדברגר את ההחלטה לעזוב. מה שהקל עליהם את הצעד הייתה העובדה שהם השאירו אותו בידיים טובות של מלאכי מזור, אחד העובדים הוותיקים. אך למרות האהבה הגדולה שלו למקום, הניסיון החזיק מעמד רק חודשיים.
"לאחר מכן הגיעה ישועה מצד החבר'ה של ליין מסיבות "המנדט" המוצלחות, שבאו עם כוונות לחדש את המקום. אבל שינויים כמו צביעת הקירות בלבן והפסקת שידורי הספורט היו דרסטיים מדיי עבור באי המקום ופגעו באופי שלו. בחודשים האחרונים הוא פעל רק בסופי שבוע.
למה המקום נסגר השבוע? הסיבה המרכזית היא דווקא תביעתה של בעלת הנכס, שדרשה שהמקום לא ישמש פאב. "באיזשהו מקום תמיד ידענו שנושא דמי המפתח יחסל את המקום, אבל חשבנו שיש עוד כמה שנים", אומר גולדברגר במילים שכאילו מתארות חולה סופני שמת פתאום.
"מבחינה משפטית אפשר היה לערער על ההחלטה, אבל פרבר כבר ויתרה על ה"סטארדאסט". "אני לא מסוגלת", היא מודה, "אני כבר לא צעירה. אני יכולה להיות בפאב עד 23:00, אבל המקום צריך להישאר פתוח עד 4:00-3:00 לפנות בוקר. נגמר עידן ה'סטארדאסט'. אני יוצאת לחופש".
את הלקוחות הקבועים הסגירה לא הפתיעה. הדבר היה צפוי כבר כמה חודשים, ורובם כבר עברו באופן קבוע למעלה הרחוב, לרחבת "הקסטה" ו"התקליט". "אני לא עצוב מאוד שהוא נסגר, כי כבר הרבה זמן אני לא מחובר למקום", מודה בר טור, "זה מזכיר לי תקופה אחרת ועיר אחרת. ירושלים השתנתה, היא עיר יותר נשכנית ולא קהילתית, וזה מה שמבאס".
אבל עם כל הצער, חלקו מגיע בעיקר מתחושת נוסטלגיה. "גם לפני חמש שנים ישבו ב'סטארדאסט' צעירים שקיטרו שזה כבר לא כמו פעם, בלי שהם היו שם פעם", אומר בר טור. "ככה זה ירושלמים – הם אוהבים לקטר". מי שכן נשאר אופטימי הוא יונתן כהן. "ה'סטארדאסט' היה בשבילי בית במשך שנים, והמשיך לשרת את הדורות הצעירים של המשפחה", הוא אומר.
"פאב כמו שהוא אמור להיות, בגרסה האנגלית שלו: מקום ציבורי שמפגיש אנשים, ובמקרה של ה'סטארדאסט' קהל ירושלמי רחב ומגוון. זה היה מקום שהרחיב את אופקיי ולימד אותי הרבה - על מוזיקה, על רומנטיקה, על תרבות. מה שמחמם את הלב זה שהמקום הרגיש לי כמו בית, אבל גם עוד אלפים הרגישו ככה לאורך השנים.
"זה הכוח של הבעלים, האכסניה והלקוחות, שהפכו את ה'סטארדאסט' להיות כל כך הרבה יותר גדול מסתם פאב. התחושה שלי היא לא תחושה של אבל, מהטעם הפשוט שהאופי והמורשת ממשיכים ב'תקליט' וב'קסטה', וגם דור העתיד של בלייני, אמני ועיתונאי ירושלים גדל שם".
יש אלפי סיפורים על ה"סטארדאסט" והיו בהיסטוריה שלו הרבה רגעים חשובים. אבל הדבר שגולדברגר הכי גאה בו הם הזוגות שהכירו במקום.
"אנחנו חיים בעידן של פיק~אפ ברים, פאבים איריים וכל מיני גימיקים, אבל איזה עוד בר יכול להגיד שכל כך הרבה חתונות יצאו ממנו?", הוא נזכר בערגה. שטרנהיים הכיר שם את אשתו, גם בר טור. אפילו כותבת שורות אלה פגשה שם את הגבר של חייה. אם על כל זוג שמשדכים מקבלים שליש מגן עדן, גם עם כל החטאים שעשו בתקופה ההוללת ההיא, השלישייה הזו בטוח שם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם