אח לצרה: הסיוט של ראמי, האח שנחשד בהרדמת חולים
ראמי חנא כמעט נגע בחלום: אחרי שנה וחצי כאח בפנימית ד' באיכילוב, הוא היה צפוי לקידום לתפקיד אחראי משמרת. הסיוט התחיל כשאנשי צוות התלוננו שהוא מרדים מטופלים בכוונה. בית החולים הציב מעקב (ולא גילה דבר), המתלוננות התעמתו איתו (והוא הפריך את גרסתן), ואחרי שמונה ימים באבו כביר הוא שוחרר מבלי שהוגש נגדו כתב אישום. עכשיו הוא מבקש רק דבר אחד: לחזור לעבוד
"אחרי שנים של עבודה עם חולים מונשמים הצלחתי להכניס את הקנולה למקום תוך שניות, עוד לפני שהמרדים הגיע", מספר ראמי על הדקות האחרונות שבהן נחשב עדיין לאח מסור הנהנה מהערכה של הממונים עליו. "כל הצוות נשם לרווחה, חששנו שניאלץ להבהיל את החולה לניתוח נוסף או חלילה הוא יסיים את חייו בחנק.
"מיד אחר כך אמר לי אחד הרופאים את המשפט שחתם את האירוע, והיו אלו המילים החיוביות האחרונות שהופנו כלפיי מאנשי איכילוב. 'תודה רבה, הצלת את חייו של החולה. כל הכבוד', כך אמר לי הרופא. עבר עליי רגע מאושר, הרגשתי גאווה שהצלחתי להציל חיים וגם לזכות להוקרה. דקה אחר כך השתנו חיי".
בעודו מתרגש מטפיחות השכם של עמיתיו, ניגשה אל ראמי האחות האחראית ובסבר פנים חמור ביקשה ממנו להתלוות אליה. החיוך נמחק מפניו של ראמי באחת. טון הדיבור הקשה של האחות ושפת הגוף המרוחקת הבהירו לו שלא יזכה למחמאות נוספות. "הלכתי איתה לאחד החדרים, שם המתינו שני אנשים, ואחד מהם הראה לי תעודת שוטר. רעדתי. הייתי בטוח שמחייבים אותי להגיש תלונה רשמית נגד אחת האחיות, איתה היה לי עימות אישי שבועות ספורים קודם לכן, אבל השוטר התעניין בדברים אחרים", קולו השקט של ראמי הופך כמעט בלתי נשמע.
"פתאום הוא שם מולי אמפולות של אסיוול, תרופה המיועדת להרגעה. לא הבנתי מה הוא רוצה. ואז השוטר אמר שלא אשחק משחקים, ושאל אם אני מזריק אסיוול לחולים ללא אישור כדי להשתיק אותם. נרגעתי. אם זו לא הייתה סיטואציה כזו מפחידה, בטח הייתי צוחק. חשבתי לעצמי שאם הוא הגיע רק כדי לדבר איתי על אסיוול, תוך דקה אני חוזר למשמרת כי לא עשיתי שום דבר אסור. אפילו שמחתי שהוא לא שואל אותי על העימות עם האחות".
אלא שההקלה של ראמי הייתה מוקדמת. מהר מאוד מצא עצמו הופך מאח אהוד בעל עתיד מבטיח לחשוד בטיפול רפואי רשלני ובתקיפת חסר ישע על ידי אחראי, לאחר ששתי עובדות כוח עזר התלוננו נגדו. רק לאחר שמונה ימי מעצר באבו כביר, ארבע חקירות מתישות, וחצי שנה של התנהלות עם אות קלון, הודיעה פרקליטות מחוז תל אביב לסנגורו של ראמי, עו"ד ששי גז, כי תיק החקירה נסגר מאחר שלא נמצאו ראיות נגדו. עבור ראמי זו הייתה טיפה בים.
בחודשים האחרונים הוא התקשה למצוא עבודה והתקבל רק לבתי אבות פרטיים. בתי חולים ציבוריים מסרבים עדיין להעסיקו, ביניהם איכילוב, למרות התמחותו ברפואה דחופה. מבחינתם, הוא אותו האח שהרדים חולים שלא לצורך. לאחרונה שוקל ראמי לתבוע את איכילוב והמדינה על ימי המעצר, אובדן הפרנסה, הפגיעה בשמו הטוב, ובעיקר הסבל והכאב שחווה מאז פוטר מעבודתו, מתוך אמונה שזו הדרך היחידה להוכיח סופית שלא פעל בניגוד לנהלים או ללא אישור.
"זו הפעם הראשונה שאני מדבר על השתלשלות העניינים, שלדעתי הובילה למעצר שלי", הוא אומר ביבושת. "היום אני יכול לספר על סכסוך שהיה לי עם אחת האחיות, על דרישת המחלקה שאגיש נגדה תלונה במשטרה, על הסירוב שלי להתלונן, על היחס המרוחק שקיבלתי אחר כך, ועל העובדה שמרגע שעלו החשדות אף אחד לא טרח לשמוע את גרסתי לפני הפנייה למשטרה. השם שלי נפגע ואני מאמין שזה לתמיד.
"את אף אחד לא באמת מעניין מה עבר עליי. לקחו אח עם המון מוטיבציה והמלצות, והאשימו אותו במשהו שמעולם לא עלה על דעתו לעשות. רק חודש לפני כן מילאה האחות האחראית במחלקה גיליון הערכה חיובי לגבי, אבל דקה אחר כך כולם האמינו לשתי עובדות כוח עזר, שבקושי מדברות עברית וחסרות כל הבנה רפואית בסיסית, שטענו כי נתתי תרופות הרגעה ללא אישור רופא".
אם אתה כל כך כועס על איכילוב, מדוע ניסית לחזור לעבודתך שם?
"ידעתי שלא יקבלו אותי בחזרה והאמת שגם לא כל כך רציתי, אבל הייתי חייב לנסות. חשוב לי מה אומרים עליי, אז חזרה למחלקה הייתה כמו אישור שהמעצר נבע מעלילה ושמאמינים לי. היום אני יודע שמה שהיה לא יחזור לעולם. כבר לא אהיה יותר האח שמועמד לקידום ובעל המלצות חמות, והכל בגלל מה? בגלל טעות או חוסר הבנה".
מאז שהיה תלמיד בית ספר יסודי בכפר מר'אר (מג'אר) הודיע ראמי להוריו, מנהל השקעות בבנק ועקרת בית, כי בכוונתו להיות אח בבית חולים. בילדותו היה ראמי ילד מעט חלש שאושפז שלוש פעמים בבתי חולים בשל מחלות ילדות שגרתיות, והיחס החם שהעניקו לו האחיות הותיר בו רושם עז. בעתיד, כך החליט, יחזיר את אותו יחס לחוליו. את התיכון בכפר עילבון סיים ראמי במגמה ספרותית, ועד שנרשם לבית הספר לסיעוד בבית החולים רוטשילד בחיפה עבד כשנה בבנק בנצרת וסירב להפצרותיו של אביו לדבוק בעבודה הבטוחה והמכניסה. לאחר חמש שנות לימודים וקבלת תואר ראשון בסיעוד, סיים ראמי גם התמחות בטיפול נמרץ.
עבודתו הראשונה הייתה בבית החולים האיטלקי בנצרת. ראמי טיפל בחולים מונשמים כרוניים, אולם חלם על עבודה דינמית בתחום הרפואה הדחופה בבית חולים ממשלתי. בתחילה ניסה להתקבל לבית החולים שיבא בתל השומר, אולם גילה כי הם אינם יכולים לספק לו מקום לינה. העדיפות השנייה הייתה איכילוב. ראמי ביקש לעבוד ביחידת טיפול נמרץ אולם מצא עצמו בפנימית ד'.
"חיפשתי להציל חיים, זה בעיניי הדבר האמיתי, אבל מצאתי את מה שאהבתי גם במחלקה הפנימית", עיניו של ראמי בורקות לשנייה. "בחודש הראשון הרגשתי כמו בשדה קרב, פתאום היו לי עשרות חולים, הייתה המולה, אנרגיה, תחלופה של מאושפזים. אחר כך התאהבתי בעבודה התוססת ורוב הזמן עבדתי בחדר מונשמים, שזו ההתמחות שלי. היה לי כיף במחלקה במשך יותר משנה וחצי, וזו הייתה אחת התקופות היפות של חיי. הסתדרתי עם הצוות, יצאנו לבלות יחד, הייתה
כשראמי מתחיל לדבר על התקופה הקשה בעבודתו, הוא נע באי נוחות ומעשן בשרשרת. זו הדרך היחידה שלו להפיג את הכעסים והמבוכה שצצים כאשר הוא מגולל לראשונה את העימות עם האחות שהחל בסוף יולי 2010. באירוע זה, כך הוא מאמין, החלו הבקיעים במערכת היחסים עם הנהלת המחלקה שהובילו להתנערות ממנו.
"מדובר בסכסוך אישי עם אחת האחיות, לאחר שלא הסכמתי עם ההתנהגות שלה", אומר ראמי בלאות. "החלטתי לפנות לאחראים עליי במחלקה והתייעצתי איתם. הם ביקשו שאפנה למשטרה. התלבטתי, כי לא רציתי לפגוע בעבודתה המקצועית של אותה אחות או להרוס לה את החיים. מבחינתי זה משהו ביני ובינה, והספיק לי שהמחלקה מעודכנת. כל הבלגן לא היה בשבילי. חשוב לי שיעריכו אותי ולא רציתי שיכעסו עליי או שאגרום לקרע בתוך המחלקה".
בימים שבהם התחבט ראמי אם להתלונן במשטרה, מילאה האחות האחראית במחלקה טופסי הערכה תקופתית הנוגעים לצוות הסיעודי. בטופס של ראמי, שנחתם ב-31 באוגוסט 2010, נכתב כי הוא מכיר את החולים, מוצא פתרונות יעילים על פי עקרונות המקצוע, מטפל במאושפזים על פי הנהלים, שותף לפרויקטים ויוזמות ובעל מוטיבציה להצליח ולהתפתח. בנוסף, צוין כי תודעת השירות הגבוהה של ראמי, הידע המקצועי המעודכן ואהדתו על ידי כל חברי הצוות בולטים לחיוב.
בסיום ההערכה הוסיפה האחות האחראית בכתב ידה את התרשמותה האישית. "ראמי הוא בעל מוסר עבודה גבוה, מכיר טוב את המטופלים, אהוד על אנשי הצוות, בא לקראת המחלקה מתי שמתבקש. בתוכנית: הפיכתו לאחראי משמרת".
אלא שהאידיליה לא נמשכה זמן רב. בעודו מתחיל את ההכנה לקראת התפקיד החדש, הודיע ראמי לאחראים עליו כי החליט סופית לא להתלונן על האחות במשטרה. מאותו רגע, כך לדבריו, השתנתה הדעה עליו והיחס כלפיו הפך לצונן.
"פתאום הפסיקו להגיד לי בוקר טוב וכל מערכת היחסים הטובה נהרסה", ראמי מחסל את קופסת הסיגריות. "הרגשתי מוחרם, מוקצה על לא עוול בכפי. חששתי שיתנקמו בי בדברים קטנים והתנהגתי כמו פרנואיד. הרגשתי שרוצים להעיף את אותה אחות והתאכזבו כשהבינו שלא אסייע להם בזה. בכל יום הגעתי לעבודה עם מועקה וקיוויתי שאותה משמרת תעבור בשלום. במקום לשבץ אותי לחפיפה כאחראי הציבו אותי בלילות כאח רגיל בחדר מונשמים.
"רק עם הצוות המקביל אליי נשמרה מערכת יחסים תקינה, אבל חששתי שאובדן הכיף מהעבודה והמחשבות שלי על מערכת היחסים העכורה יובילו לכך שלא אהיה כולי עם החולים. זה היה חודש של סיוט. אין דבר שחשוב לי יותר מהמאושפזים. אהבתי לטפל בהם, להצחיק אותם, ניסיתי להקל עליהם, והדבר האחרון שרציתי הוא להגיע למצב שאני לא נמצא בעבודה בלב שלם. אחרי חודש החלטתי לעזוב את איכילוב ולחפש בית חולים אחר, אולם אז פרצה הפרשה שהובילה למעצר".
כיום, כחודש לאחר סגירת התיק בפרקליטות, מצליח ראמי לחבר את הנקודות ולהבין כיצד התגלגלה תלונה של עובדת כוח עזר לבלון של טיפול רפואי רשלני ותקיפת מאושפז. היום הוא יודע כי התלונה הראשונה נגדו הוגשה ב-6 באוקטובר על ידי א', עובדת כוח עזר שעבדה במחלקה כשנתיים. "אני ממש זוכר את היום הזה, זו הייתה התקופה בה הרגשתי שמחרימים אותי", אומר ראמי בהתרגשות.
"כשהתחלתי את המשמרת בחדר המונשמים, הדבר הראשון ששמתי לב אליו הוא שבעגלת ההחייאה חסרים כמה פריטים, ביניהם בקבוקי אסיוול. חתמתי בגיליון שאני הוא זה שמילא את החוסרים, ואחר כך עשיתי סיבוב בין ששת החולים יחד עם א'. רובם היו מורדמים, למעט חולה אחד. הפכנו אותם, רחצנו אותם ואחר כך לקחתי מזרק עם מים ושטפתי את החיבור של האינפוזיה ליד כדי למנוע קרישה של דם, דבר שנחשב לפעולה שגרתית. רק אחר כך התברר לי שהאחות האחראית באותו יום בחנה את מעשיי ושאלה את א' אם נתתי משהו לחולים, אולי בגלל שהיא ראתה אותי לפני כן עם בקבוקי אסיוול. א' ענתה בחיוב, למרות שאין לה מושג מה עשיתי. ביחד הן פנו להנהלת המחלקה".
לראמי לא היה מושג קלוש מה מתגבש מאחורי גבו. הוא לא ידע שא' פנתה למשטרה בתמיכת האחראים עליו, ולא שיער כי הוחלט לפתוח נגדו בחקירה סמויה, שבמהלכה עקב אחריו הצוות הרפואי, בניסיון לתעד אותו מזריק לחולים תרופות הרגעה שלא לצורך. במשך עשרה ימים קרטעה החקירה ולא עלה ממנה כל ממצא משמעותי, עד ל-16 באוקטובר, יומיים לפני מעצרו של ראמי. ז', עובדת כוח עזר נוספת וחברתה של א', טענה אף היא שראמי הזריק לאחד החולים תרופות הרגעה, שהתבררו אחר כך כפנרגן והלידול. יומיים לאחר מכן הפכה החקירה לגלויה.
"אין לי מושג איך פתאום הפכתי לאחד שמנסה להשתיק חולים, במיוחד בחדר בו רוב המאושפזים מורדמים", נזעק ראמי. "אני יודע בדיוק מי החולה נשוא התלונה, והוא היה מבולבל וערני וכל הזמן ניסה לשלוף את הקנולה החוצה. יכולתי לקשור לו את היד למיטה, אבל זה לא אנושי, אז העדפתי לתת לו משהו להרגעה ואישרתי את התרופה עם הרופא התורן. אני אפילו זוכר עדיין את השם של הרופא.
"זה לא שנתתי משהו לחולה מאחורי הגב. הרי רשמתי את התרופה בגיליון מחלה וחתמתי בשמי. אם הייתי רוצה להסתיר משהו לא הייתי חותם ובטח לא מבקש אישור מרופא. זו פעולה כל כך שגרתית ומקובלת עד כדי גיחוך. אין אח שלא פועל כך. עדיף לתת לחולה לפגוע בעצמו? אז ז' אמרה שראתה שנתתי תרופה והחולה הלך לישון. ממתי היא אחות מוסמכת? חבל שהיא לא עקבה אחריי לחדר רופאים וראתה את הרופא מאשר לי. גם במשטרה לא הכחשתי מעולם שנתתי לחולה הזה חומר הרגעה אבל כל הזמן הדגשתי גם את האישור".
את הידרדרות הפרשה במדרון כבר אי אפשר היה לעצור. במחלקה ד' היו בטוחים שתפסו אח שסרח ולרגע לא התכוונו לעבור על כך לסדר היום. ראמי נלקח מהמחלקה על ידי השוטרים, שלוש שעות בלבד לאחר שהחל משמרת הבוקר, ונחקר בתחנת לב תל אביב. בהתחלה הוא היה בטוח שמדובר באפיזודה חולפת, גם כאשר ערכו חיפוש בארונית האישית שלו במחלקה.
"אמרתי לעצמי, מה זה השטויות האלה? חשבתי שזה קשקוש שייעלם תוך שעה", שואף ראמי אוויר מלוא ריאותיו. "השוטרים היו קשוחים, התנהגו כאילו אני משקר, והתחלתי קצת לחשוש. לא הבנתי איך חצי שעה קודם לכן הצלתי חיים ועכשיו אני פתאום עצור. כל הזמן אמרו שהתיק סגור, שהרדמתי אנשים ושעשו לחולים בדיקות שתן. אגב, התברר שבאמת עשו בדיקות שתן לחולים ולא נמצא בהן דבר, אבל החוקרים נתנו לי תחושה שהם מצאו משהו מפליל נגדי.
"למרות זאת ניסיתי להישאר רגוע. זה היה קשה כי הייתי לחוץ מבפנים. בחקירה הראשונה לא ידעתי מי התלונן ועל מה, וזה הקשה עליי להתגונן. בסיום החקירה הכניסו אותי לתא מעצר עם בחור שהיה בקריז ותקף שוטרים. חשבתי שאני מת. היו לו מחשבות שווא והוא לא הפסיק להגיד שאני חייב לו כסף. נאלצתי לקנות את השקט שלי בסיגריות. בלילה לקחו אותי לאבו כביר ועוד הייתה לי תקווה שלמחרת, בבית המשפט, ישחררו אותי הביתה".
באבו כביר החל סיוט נוסף. בטרם הוכנס לתא נפגש ראמי עם עובדת סוציאלית. הוא היה עייף, פסימי מאוד ומפוחד. העובדת הסוציאלית החליטה לא לקחת סיכונים וראמי הועבר לתא קטן, בו נקשרו ידיו ורגליו באזיקים למיטה, ללא יכולת תזוזה. "עד אותו רגע הייתי חזק", אומר ראמי, "אבל כששכבתי ככה על המיטה, נשברתי. זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה בפרשה הזו שבכיתי. התפרצתי ובמשך שעה וחצי לא הפסקתי לבכות. הרגשתי חוסר אונים נוראי.
"נשארתי כבול עד לבוקר, עם המזרן המסריח וכשאני מזיע מרוב חום. ישנתי בלילה אולי עשר דקות. ככה לקחו אותי למחרת בבוקר לבית המשפט. הייתי בהלם כשראיתי את המוני הצלמים והכתבים עטים עליי. לא הבנתי להיכן נעלם הצדק. לראשונה קלטתי שהחשדות לא הולכים להיעלם כל כך מהר ושמחכה לי תקופה קשה".
ההלם השני תקף את ראמי בסוף הדיון לאחר שהבין כי בית המשפט החליט להאריך את מעצרו בשישה ימים לצורך השלמת החקירה.
בטרם נעצרת, מדוע לא ביקשת להסביר לצוות הרפואי את גרסתך לפרשה?
"אף אחד לא שאל אותי דבר, למרות שאלו אנשים שעבדתי איתם תקופה ארוכה. כל החקירה נפלה עליי בהפתעה והנושא התנפח לממדים בלתי אפשריים. לא אחת מוגשות תלונות על רשלנות של צוות סיעודי, אפילו על תקיפות, אבל מעולם לא נתקלתי בפרשה כזו שהגיעה למשטרה בטרם ניתן לאח להגיד את דבריו בפני האחראים עליו".
מיד לאחר הדיון בבית המשפט הוחזר ראמי לתאו באבו כביר, כשהוא גדוש ברוח קרב והחלטה להילחם על חפותו. אם מתייחסים אליי כמו אל חשוד ברצח, כך חשב לעצמו, אז לפחות אגיד שזה מה שעשיתי. "כשהבנתי שיש לי עכשיו תקופה במעצר, חששתי", ראמי מחייך. "החלטתי לאמץ לי תדמית אחרת, וכל מי ששאל אותי על מה אני יושב עניתי שעל ניסיון לרצח. פחדתי שמישהו מהעצורים יידע שזו הפעם הראשונה שאני בא במגע עם החוק וינצל את זה. הרגשתי שזו תקופה של חיים או מוות.
"הדבר הראשון שעשיתי הוא להתחבר עם העצורים, חלקם עבריינים כבדים. עם אחד מהם, בחור ששדד סניפי דואר, היה לי אפילו קשר טוב. חוץ מזה, החלטתי שאני לא מוותר למי שבישל לי את הסיפור הזה. כל היום הסתובבתי בתא הלוך חזור, משחזר את מעשיי וחושב איך אני משכנע את המשטרה שמדובר בטעות או בעלילה. הייתי ער 22 שעות ביממה, מתוכן חשבתי על החקירה לאורך 21 שעות".
כיומיים לפני הארכה נוספת של מעצרו נלקח ראמי לעימות עם שתי המתלוננות, א' וז'. הוא הבין שזו הזדמנות נוספת לשכנע את המשטרה בגרסתו. "לא' הוכחתי שהיא לא מבינה בתרופות כאשר שאלתי באיזה צבע היה הנוזל במזרק והיא אמרה שקוף", הוא מסביר. "אמרתי לה שאסיוול הוא צהוב ומה שהיא ראתה זה מים. בעימות השני שהיה עם ז' היא הודתה שהחולה שקיבל תרופות הרגעה באמת השתולל, אבל הבנתי היא לא ידעה שקיבלתי אישור. זה היה כל כך פשוט לברר את העובדה הזו ולחסוך לי שמונה ימי מעצר, אבל כנראה שאף אחד במשטרה או במחלקה לא עשה את זה".
בסיום העימות הרגיש ראמי שזו הפעם הראשונה שהתגלו בקיעים בחקירה ושהחוקרים מאמינים לו. אלא שגם הפעם הוא התאכזב. התיק עבר לבחינת הפרקליטות, וראמי ראה בעיני רוחו את כתב האישום שמוגש נגדו ואת המאבק הארוך שינהל על חפותו. "לפחות אחרי יומיים נוספים של מעצר שחררו אותי הביתה כדי לתכנן את צעדי", הוא אומר. "אחרי כחודש בבית הרגשתי שהסיוט מאחורי וחשבתי לנסות לחזור לעבודה".
באמצעות סנגורו, עו"ד ששי גז, שלח ראמי מכתב למנהלת הסיעוד באיכילוב, דבורה גורן, ובו ביקש להימנע מלפטרו. "להבנתנו, חקירתו של מרשי העלתה חרס", כתב עו"ד גז. "הודבק רבב לשמו של ראמי למרות שכל רצונו היה לסייע ולקדם את טובת החולים. לחשדות המיוחסים לו אין כל שחר ובסיס. מרשי מכחיש את טענות שתי עובדות כוח העזר כי הזריק על דעת עצמו חומרי הרגעה לחולים. יובהר, כי עובדות אלה חסרות בסיס הכשרה רפואית וכל פועלן, מבלי להמעיט בערכן וחשיבותן, הנו החלפת יצועם של המאושפזים".
הנהלת איכילוב סירבה לבקשתו של עו"ד גז, וראמי פוטר מעבודתו בדצמבר 2010 בטרם התקבלה החלטת הפרקליטות האם להגיש נגדו כתב אישום או לסגור את התיק. ראמי חיפש עבודה אחרת, אולם בתי החולים הממשלתיים נמנעו מלקבלו. רק לאחרונה מצא את העבודה בבית האבות הפרטי.
כיצד הגבת כשנודע לך שהתיק נגדך נסגר?
"הרגשתי שאני מתחיל לחיות מחדש. מיד אחרי המעצר נגעלתי מהמקצוע ולקח לי המון זמן להתרגש שוב מהטיפול בחולים. היום אני יודע שזה הייעוד שלי, להיות אח. אם פרשה כזו לא מוטטה אותי, שום דבר אחר לא ישבור אותי. אני אלחם ואציג את האישור מהפרקליטות עד שאמצע עבודה שמתאימה לי. אני יודע שאנשים זוכרים רק את העובדה שנעצרתי, אבל צריך גם לדעת שבסופו של דבר לא עשיתי כל עבירה. לפעמים אני מרגיש שגם אם בתי החולים מאמינים לי שאני לא אשם, עדיין לא רוצים עובד עם קופת שרצים על הגב. אני מקווה שזה רק עניין של זמן עד שהכל יירגע".
מבית החולים איכילוב נמסר בתגובה: "הפסקת עבודתו של ראמי חנא באה על רקע חומרת החשדות שיוחסו לו. חובתנו הראשונה היא להגן על מטופלינו ולמנוע נזק. העובדה שהתיק נסגר מחוסר ראיות, אין בה כדי לבטל את החשש. לא כל מה שאינו ניתן להוכחה משפטית, הנו כשר לטיפול בחולים".
עו"ד ששי גז טוען כי מעצרו של ראמי התבצע ללא מחשבה תחילה: "במקום לחקור ולבצע בדיקה פשוטה, בה היו מגלים שהוא חף מפשע, לחצה המשטרה מהר על ההדק. הרסו לראמי מקום עבודה, שם טוב, ולא נתנו לו להתגונן. לא היה צריך לעצור אותו, ובית החולים התנער ממנו מהר מדי בלי לשמוע את החלטת הפרקליטות. הרי גם המעשה וגם הראיות נגד ראמי לא היו הגיוניים, והמשטרה הייתה אמורה לדעת את זה.
"כשקוראים תיק משטרתי כזה אפשר רק להיבהל מהקלות שבה עוצרים אדם. הם הכתימו את המדים הלבנים של ראמי, וגם סגירת התיק לא תנקה את הכתם. כך נהרס שמו הטוב של אדם, ועד היום אני לא בטוח שהחזרנו לראמי את הכבוד, וזה עצוב".
גורמים במשטרה מסרו כי חקירתו של ראמי חנא הייתה יסודית ומקצועית: בסיום החקירה "הועבר החומר לפרקליטות כפי שמקובל בתיקים בהם החשדות חמורים. רק הפרקליטות היא סמכות לסגור את התיק במקרה כזה ".
tal@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם