צלצול הפעמון: מה הסיפור של פעמון הזהב שנמצא בעיר דוד?
בתוך תעלת ניקוז קדומה בעיר דוד התגלה בשבוע שעבר פעמון זהב. יש הסוברים שהיה תלוי על מעיל הכוהן הגדול, אחרים נזהרים מלהמר על זהות הבעלים. הארכיאולוג אלי שוקרון לא מתעסק בשאלת השייכות, אלא שמח על כך שאפשר לחוש פיסת היסטוריה
השבוע שעבר היה כל כך חם שאי אפשר היה לזוז לשום מקום. אבל החום המעיק לא כל כך מטריד את אלי שוקרון, הארכיאולוג שחשף, עם פרופ' רוני רייך מאוניברסיטת חיפה, תעלת ניקוז מימי בית שני בעיר דוד.
התעלה, שאורכה כ~600 מ', נמצאת מתחת לאדמה, מהכותל המערבי עד לבריכת השילוח במורדות סילוואן. קריר ונעים שם, יופי של מקום להימלט אליו מהחום.
שוקרון חופר בעיר דוד משנת 1995, ובשנים האחרונות החפירות שלו ושל פרופ' רייך הובילו לכמה תגליות, ביניהן בריכת השילוח המקורית, הרחוב הראשי ותעלת הניקוז. בתוך התעלה נמצאה פנינה אמיתית: פעמון זהב, שהצליח לגרוף כמה כותרות יפות בעיתוני אמצע השבוע. שוקרון לא מפגין התרגשות יתרה כשהוא מספר על הגילויים.
הוא משתמש בשפה מחקרית ויבשה, וקל לאבד אותו איפשהו בין הדיבורים על המעיין הקרסטי לתקופת הברונזה התיכונה. אבל זה לא נורא, כי מה שכיף בחפירות החדשות הוא שלא צריך להפעיל יותר מדיי דמיון. כשהולכים בתוך תעלת הניקוז, מפעל הבנייה המרשים הזה מדבר בעד עצמו.
כמו הרבה תגליות חשובות, תעלת הניקוז התגלתה במקרה. בשנת 2004, בעקבות עבודות של העירייה לתיקון צינור ביוב, החלו רייך ושוקרון בחפירת הצלה. הציפיות לא היו גבוהות. עד אז רוב החפירות באזור התמקדו בחלק המזרחי של עיר דוד, באזור גבעת העופל. ליד ברכת אל-חמרא, במדרון היורד לסילוואן, הם לא תיארו שימצאו שכיות חמדה.
אבל כאמור - מדובר בירושלים, שבה איפה שלא תזרוק אבן תמצא חותם חרס או חלק מחומה עתיקה. במסגרת החפירות התגלו מדרגות אבני גזית, ואלה הובילו לחשיפת אחת הצלעות של מה שהתברר כבריכה ענקית, שמעליה פורח היום גן. מדובר בבריכת השילוח מימי בית שני: בריכה ענקית, שעולי הרגל שהגיעו לעיר עצרו לנוח ולהתרענן בה לפני העלייה להר הבית. ממש כאן התקיימה שמחת בית השואבה.
עד שהתגלתה הבריכה המומחים סברו שהבריכה הביזנטית ליד מעיין השילוח, קצת יותר צפונה, היא גם בריכת השילוח. הפער בין התיאורים במקורות של בריכה גדולת ממדים, שמדי שנה התרחשה בה שמחת בית השואבה, ובין הממדים הצנועים של מעיין השילוח כיום לא עורר תהיות רבות, פשוט כי לא הייתה סיבה להניח אחרת.
"אלפיים שנה לא ידעו איך בריכת השילוח נראית ואיפה היא ממוקמת", אומר שוקרון בדרמטיות. "לאחר חורבן ירושלים בשנת 70 הגשמים מילאו אותה באדמת סחף, היא יצאה מכלל שימוש ונעלמה עם השנים".
מטבעות מתקופת המרד הגדול מיקמו את הבריכה על ציר הזמן: סוף תקופת בית שני. זה היה חידוש משמעותי בחפירות עיר דוד. עז אז החפירות עסקו בתקופת הברונזה התיכונה ובתקופת בית ראשון.
אחרי שחשפו את הבריכה הענקית (הצד המזרחי באורך של כ-70 מ') ב-2007 התגלה במקרה הפתח לתעלת הניקוז, ומאז הם חופרים בבטן האדמה. עצם קיומה של תעלת ניקוז לא היה חדש. חלקים של התעלה כבר היו ידועים: קטע צפוני התגלה בשנת 1867 בידי הבריטי צ'רלס וורן מתחת לרחוב המרוצף הקדום שליד קשת רובינסון, וקטע דרומי התגלה בידי הארכיאולוגים בליס ודיקי בסוף המאה התשע עשרה ליד בריכת השילוח, בקצה הדרומי של עיר דוד.
אבל אף אחד לא חשב לחבר ביניהם או העלה בדעתו שהתעלה נמשכת מאזור הר הבית, מקשת רובינסון עד לבריכת השילוח עצמה, ושקיימת מערכת תעלות ניקוז של כל האזור.
"התחלנו לחפור כדי לראות אם הרחוב הראשי מתקופת בית שני עובר שם, ובמקרה מצאנו תעלה קטנה. זחלנו לתוך הפתח ופתאום הגענו לתעלה הגדולה", מספר שוקרון על גילוי התעלה. "ברגע שנכנסנו לתעלה הגדולה ראינו עולם ומלואו - תעלה גדולה, יפה, חצובה, מתחת לרחוב, הולכת לכיוון דרום, ומשם התחלנו את פרויקט החיבור בין התעלות", הוא מוסיף.
סגנון הבנייה האיכותי באבנים מסותתות מתוארך לסוף תקופת בית שני, וסביר להניח שהוא קשור למפעלי הבנייה של הורדוס. האחרון הרחיב את בית המקדש ובנה את הרחוב הראשי, שירד מהר הבית עד לבריכת השילוח. הרחוב נבנה במקביל לתוואי של גיא הטירופיאון, שחוצה את העיר העתיקה מצפון לדרום, והיה צורך לבנות בו תעלה לניקוז השפכים מהעיר כדי למנוע את הצפת הבתים בחורף. "ברגע שגילינו את הרחוב הבנו שזה סיפור הרבה יותר גדול ממה שחשבנו", מסכם שוקרון.
הבעיה בחשיפת הרחוב הראשי היא שהוא קבור מתחת לשטח המיושב בבתים של תושבי סילוואן. אבל לחלק העליון של הרחוב יש גם חלק תחתון - תעלת הניקוז, שאפשר היה לחפור אותה מתחת לאדמה. תהליך ניקוי התעלה היה אטי. "התעלה ארוכה יחסית: רק עובד אחד יכול לעבוד בקצה, למלא שקים ולהעביר לאחרים כדי שיעבירו הלאה. מדובר בתהליך בעייתי ומסובך, כי יש את כל העבודה הרגילה של איסוף מטבעות וחרסים ושינוע עפר, אבל זה לא בחפירה רגילה שהכול פתוח בה", מספר שוקרון.
היום אפשר ללכת לאורך התעלה מחניון גבעתי עד לבריכת השילוח, ולבקר בחלק מהרחוב העליון הצמוד לבריכה. בצדדים של הרחוב, שדרכו עברו עולי הרגל בדרכם לבית המקדש, יש רווחים בין האבנים עבור חנויות ששימשו את עולי הרגל. דרך הרחוב הזה היו יורדים הכוהנים לטבול בבריכת השילוח. הדבר המרשים בתעלת הניקוז היא מידת ההשקעה הניכרת ברווחת תושבי העיר; נוסף לטיפוח מערכות המים המפוארות, שבאו להתמודד עם בעיית המים התמידית במקום, ההשקעה במערכת ניקוז מלמדת אף יותר על סגנון החיים בירושלים ערב החורבן.
אחד הממצאים המרגשים שהתגלו בתעלה, באזור קשת רובינזון, הוא פעמון מזהב. "פעמון יפה מאוד, נדיר ומיוחד, אף פעם לא מצאו דבר כזה בירושלים", משתף שוקרון.
"בהתחלה לא ידענו שזה פעמון. איך יודעים שחפץ הוא פעמון? רק כשהזזנו אותו הוא הרעיש, ואז הבנו שזה פעמון ולא דבר אחר". גילוי הפעמון עורר התרגשות אצל רבים, מפני שייתכן שהיה אחד מהפעמונים שהיה תלוי על מעיל הכוהן הגדול. כפי שנכתב בספר שמות כ"ח, פסוקים לא-לה:
"ועשית את מעיל האפוד כליל תכלת. ועשית על שוליו רימוני תכלת וארגמן ותולעת שני על שוליו סביב ופעמוני זהב בתוכם סביב: פעמון זהב ורימון על שולי המעיל סביב".
ההתרגשות מזכירה את העיסוק ברימון השנהב, שהוצג בעבר במוזיאון ישראל לאחר שסברו כי קישט את מטה הכוהן הגדול או היה קשור למעיל הכהן על פי הפסוק שלעיל. הכתובת העברית שנמצאה עליו, "לבי(ת יהו)ה קדש כהנים" (לבית ה' קודש כהנים(, רק הגבירה את ההתלהבות מהרימון, והוא נחשב לשריד היחיד ממקדש שלמה. מוזיאון ישראל קנה את הרימון בסכום של כחצי מיליון דולר, במשך עשור הוא כיכב בתצוגות של המוזיאון ונדד בין תערוכות בחו"ל, עד שהתגלה בסוף שהוא מזויף.
שוקרון נשמע בטוח למדיי במקורו ובמקוריותו של הממצא החדש. הרימון נקנה מסוחרי עתיקות, שסימן שאלה תמידי מרחף מעל האותנטיות של סחורתם; הפעמון לעומת זאת התגלה בחפירה שלו עצמו. "הוא עשוי מזהב דק מאוד ועדין מאוד, כך שהוא חייב היה להיות משהו קישוטי ולא כזה שמנענעים בחוזקה", הוא מסביר. "לפי הלולאה הקטנה בראשו, הפעמון כנראה היה תפור לבגד עם עשרות פעמונים אחרים". באשר לזהות הבעלים שוקרון כבר זהיר הרבה יותר. \
"איש רם מעלה הלך ברחוב, נתפס לו הבגד במשהו, יש עליו 70 פעמונים, ובלי שהוא שם לב השתחרר פעמון אחד ונפל אל תוך תעלת הניקוז", הוא מסביר. "מצאנו דבר שהלך לאיבוד לפני 2,000 שנה, והוא נותן לנו איזשהו מבט על האנשים המכובדים בירושלים באותה תקופה, שהלכו ברחובה הראשי של העיר בבגדיהם המיוחדים. זה יפה ומרשים מאוד".
אז הפעמון היה חלק מבגדי הכוהן הגדול?
"כל אחד יכול לחשוב מה שהוא רוצה לגבי מי באמת הסתובב איתו. אני בתור ארכיאולוג יכול לתת את האספקט המדעי: מצאנו פעמון מזהב שהיה תפור על בגד מסוף תקופת בית שני. מי לבש את הבגד? לא מצאתי את האדם שלבש אותו וגם לא את הבגד, רק את הפעמון".
פריט נוסף מהביוב ההרודיאני המתקשר לבית המקדש הוא מטבע מחצית השקל, שהתגלה לפני כשלוש שנים. מחצית השקל הוא גם סכום המס שכל אדם היה חייב לשלם למימון תפעול בית המקדש, באמצעות מטבע ממטבעה שפעלה בעיר צור. את מחצית השקל היו אוספים בתחילת חודש אדר.
גם היום, כשבית המקדש לא קיים, ממשיכים לתרום סכום מסוים לצדקה "זכר למחצית השקל". שוקרון מסביר שנמצאו לא מעט מטבעות בתעלה, חלקם הגדול מתקופת המרד הגדול, וסביר להניח שממש כמו שקורה היום - הם פשוט התגלגלו לפתח הביוב.
ריכוז מטבעות מתקופת המרד הגדול מסייע בתיארוך תקופת השימוש בתעלת הניקוז, ובכך גם מסביר את הממצאים היותר מסקרנים בתעלה - נרות חרס וסירי בישול שלמים. קל להבין איך פעמון קטן או מטבע מתגלגלים לביוב במקרה, אבל איך התגלגל לשם סיר שלם?
ההשערה של שוקרון ורייך היא שבמפעל התעלות המרשים הסתתרו תושבי העיר שנמלטו מבתיהם בזמן החורבן, כפי שמתאר יוספוס פלביוס בספרו "מלחמות היהודים": "ואחרי אשר המיתו הרומאים חלק האנשים היוצאים אליהם ואת שאריתם לקחו בשבי, חקרו למצוא את המורדים המסתתרים במנהרות וקרעו את שכבת האדמה אשר על גבן, ואת כל הנופלים בידם הכו לפי חרב".
נראה שהנמלטים לקחו איתם אמצעים כמו נרות ומזון, ששאריות שלו נותרו עדיין בסירים, כדי לשרוד תקופה מסוימת בתעלות עד שהרומאים יעזבו את העיר. מה שמחזק את התיאור של יוספוס הם השברים בריצוף בצדי הרחוב מעל התעלה.
אלה לא נגרמו מהתמוטטות של דבר כבד מעליהם, שהיה סותם גם את החלל שמתחת, אלא נראים כמעשה מכוון ותואמים את התיאור של החיילים הרומים השוברים את אבני הריצוף כדי לחשוף את האנשים המסתתרים במנהרות.
כשהולכים בתעלה הצרה בדיוק בימי בין המצרים קשה שלא לחשוב על היהודים שכנראה הסתתרו בין הקירות הצרים, מוכי טראומה אחרי חורבן המקדש והעיר. האם שוקרון מזהה קשר בין הממצאים לכתובים וליוספוס? "מה שחשוב לי זה הארכיאולוגיה", הוא מסתייג.
"קודם כול עושים חפירה ארכיאולוגית ורק אחר כך, אם יש משהו שקשור למקורות הכתובים, אז אפשר לחבר. אבל אני לא עובד הפוך. מרגש אותי לפענח ממצא כשאין ציפיות, ופתאום מוצאים קשר. הריגוש בא מהדברים הלא צפויים".
למזלו של שוקרון, אדמת העיר מלאה בגילויים ובהפתעות, והוא שמח על הזכות לחקור אותם כארכיאולוג. הוא מתאר את העבודה כרצופת ריגושים אין~סופיים. אבל אחרי גילוי הרגשות הזה הוא חוזר להפגין איפוק. "לך תדע מה תמצא מחר", הוא אומר.
"אני לא מצפה לשום דבר, חי רק את היום". כשהוא מסיים את הסיור באתר החדש הוא אומר בסיפוק, "אני אוהב ארכיאולוגיה שאנשים יכולים לראות אותה, לגעת בה. כך אני יכול לחבר את האנשים למה שאני עושה, וזה מה שיש כאן. אנשים יכולים לראות את העוצמות של ירושלים לפני 2,000 שנה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם