תקופת ההשכלה: תעשיית המכללות במזרח ירושלים פורחת
תעשיית המכללות במזרח ירושלים משגשגת. אלפי סטודנטים וסטודנטיות לומדים לתארים אקדמיים במכללות הפרושות במזרח העיר ומחפשים עבודה בישראל באישור משרדי התמ"ת והחינוך. רנסאנס אקדמי, גרסת מזרח ירושלים
סלאיימה נתן להם ארבעה שקלים לכל אחד, שני שקל לכל כיוון בכרטיס נוער במיניבוסים הירוקים של מזרח העיר. התדרוך הקצר התרחש ביום שהתלמידים הפלסטינים ניגשו ברחבי ירושלים למבחן התאוגי'ה (הבגרות הירדנית) האחרון. עבור סלאיימה, כמנהל מכללה קטנה, זו הייתה ההזדמנות האחרונה לתפוס את בוגרי התיכונים במקום אחד, לפני שהם פונים כל אחד להמשך דרכו בחיים.
ברחוב א-זהארה במרכז העיר אפשר היה לראות שסלאיימה לא היה היחיד לחשוב על קידום מכירות. בכל מקום התעופפו פליירים המזמינים את התיכוניסטים ללמוד אצלם: "מכללת טקנומניה: חנאן אחמד – 725 (שם התלמיד והציון בפסיכומטרי - א"א), עיסא אבו ח'לפ – 654". מכללת סכנין מציעה בי. איי. בחינוך גופני בשיתוף עם האוניברסיטה הפתוחה.
מכללת ריאן לרפואה משלימה מזמינה את התלמידים לקורס בדיקור סיני ובכוסות רוח ומכללת וולקן מציעה קורס "מפקח בטיחות" למהנדסים, קורס "מזכירות רפואיות" וקורס "חשבונאות - דרגה 1". מי שלא הצליח להשלים את ה"תאוגי'ה" הירדני, מוזמן להשלים "בג'רות" – (המילה בגרות בערבית) – של משרד החינוך הישראלי. כולם מציעים קורסים ללימוד עברית.
על פי הערכות שונות, יותר מעשר מכללות מתחרות על לבם של בוגרי התיכונים במזרח ירושלים. בכל אחת לומדים בין 50 ל-300 תלמידים. רוב המכללות שוכנות ברחוב א-זהארה ליד רחוב צלאח א-דין.
כמה מהן נמצאות בשייח' ג'ראח או בראס אל-עמוד הפרברית. רוב המוסדות נפתחו בחמש השנים האחרונות, סימן לכך שמזרח ירושלים עוברת מהפכה שקטה בתחום ההשכלה הגבוהה. זו מהפכה צנועה ואטית. השורשים שלה אינם חיוביים בהכרח, אבל ללא ספק יש בה אלמנטים שהיו דמיוניים בעבר.
האני סלאיימה מעולם לא תכנן לעסוק בתחום החינוך. התואר הראשון שלו הוא בהנדסה מאוניברסיטה בטורקיה. כאשר חזר לארץ פתח חנות רהיטים גדולה על דרך יריחו. "זו הייתה חנות מצליחה", הוא מספר, "היו באים אלינו מכל הגדה".
תנועת הלקוחות הסואנת נקטעה ב~2005 עם בניית החומה באבו-דיס. לסלאיימה נגמרה הפרנסה, אך היה לו מבנה בבעלותו. באין תנועת לקוחות, פתיחת עסק קמעונאי ירדה מהפרק. הוא היה צריך לחשוב על משהו אחר. מכון קטן להכשרה מקצועית התקבל על הדעת.
סלאיימה פנה למשרד התמ"ת, זכה באישורים, תלה שלט מאיר עיניים בערבית ובעברית וב-2007 נחנכה מכללת וולקן. מאז עברו בכיתותיה כמה מאות תלמידים.
נכון לימים אלה מתנהל במקום קורס
וואפא, 32 (השם המלא שמור במערכת), משכונת ג'בל מוכאבר, היא אחת מהתלמידות בקורס החשבונאות. היא התחתנה בגיל 16, יש לה שלושה ילדים ולא יהיו יותר. "הילדים גדלו ודואגים לעצמם", היא אומרת. כמו שאר הבנות בקורס היא מסורתית, עוטה חיג'אב ומקפידה על בגדים צנועים. לשאלה האם לבעלה ומשפחתה אין בעיה שתצא לעבוד, היא עונה שהנושא בכלל לא עלה לדיון. "אני רוצה לעזור לבעלי בפרנסת הבית", היא אומרת בדומה לרבות מחברותיה.
כמו וואפא, רוב הלומדות במכללות הן נשים. התפתחות המכללות אינה קשורה לאליטה הפלסטינית. בני העשירים והמשכילים לומדים באופן מסורתי בחו"ל, באוניברסיטאות הטובות ביותר, באוניברסיטה העברית או בביר~זית. המכללות החדשות משרתות בעיקר את מי שבעבר לא היה לו סיכוי ללמוד, את עקרת הבית או את פועל הבניין שמסיים לעבוד רק בערב.
מנהל של אחת המכללות טוען שרוב הסטודנטיות כלל לא יחפשו עבודה אחרי הלימודים. מדבריו עולה שהמניעים להרשמה לקורס "מזכירות רפואית" דומים למניעים של הסטודנט הישראלי הממוצע: קצת הרחבת אופקים, קצת להישאר עם החבר'ה אחרי התיכון וקצת בשביל ההורים:
"הן לומדות בשביל התרבות", טוען המנהל, "ומלבד זאת, אם יש לך תעודה ביד זה מעלה את הערך שלך לנישואים".
הסטודנטיות פוסלות את הטענה הזו. הכוונה של רובן היא בהחלט לצאת מהבית. "אני עובדת כבר עכשיו בחנות הקוסמטיקה של אחי", אומרת וולאא ממכללת וולקן. "אחרי הקורס אני מתכוונת לחפש עבודה כמנהלת חשבונות". גם חאזם ג'ולאני, שייסד את מכללת ריאן, לא מסכים: "בחייך, מי לומד שנה ומשלם אלפי שקלים סתם ככה? כולם רוצים לעבוד, אבל הבעיה היא שאין מספיק עבודה. החברה כאן ענייה מאוד ואחוזי האבטלה גבוהים מאוד".
מאז שנת 1967, ואחרי כן באינתיפאדה הראשונה, האתוס הפלסטיני בירושלים קשור למלחמה ב"נורמליזציה", כלומר ההכרה בישראל ובציונות. הדילמה החלה כשהמזרח ירושלמים סופחו לישראל כתושבים (ולא כאזרחים). לאורך השנים הם קיבלו ממדינת ישראל מכות מקל ובמקביל זכו לסל עם כמה גזרים. השאלה אם לשתף פעולה או להתנגד למדינה ליוותה את החברה הזו במשך שנים.
בימים הראשונים אחרי יוני 1967 למשל הסתובבו ברחובות פעילים פוליטיים ואיימו על סוחרים שהעזו לתלות שלטים בעברית. במקרה הטוב זה נגמר במכות, במקרה הפחות נעים העניין הסתיים בשריפת העסק.
באינתיפאדה הראשונה הפלסטינים ניסו לבנות "משק אוטרקי" ללא הסתמכות על ישראל: אוטובוסים של אגד ספגו אבנים ובקבוקי תבערה; הוועדות העממיות הגבילו את המסחר עם ישראלים; החמאס והפתח אסרו על חבריהם לעבוד בעירייה או בממשלה. מטרת לימודי העברית, אם היה כזה בכלל, הייתה בבחינת דע את האויב.
אחרי האינתיפאדה השנייה ובניית גדר ההפרדה הגישה של התושבים השתנתה באופן עמוק. 300 אלף תושבי מזרח ירושלים נותקו מאחיהם בגדה. על פי נתוני מכון ירושלים לחקר ישראל, 70 אחוז מהם חיים מתחת לקו העוני. השילוב בין צורך ההישרדות, ייאוש כללי ואדישות למאבק הלאומי הובילו לתפיסות חדשות. על תפיסות אלה צומחת תרבות אחרת.
כיום, באחר צהריים רגיל, אפשר למצוא במזרח העיר עשרות נערות האוחזות בידיהן, בלי להסתיר, את הספרים הצהובים והאדומים של "עברית מהתחלה". ספרים אלה נועדו בעיקר לעולים חדשים, והם עשירים בתכנים כמו "שירת רחל", "תולדות בית שני" ו"הקיבוץ בישראל". כך יוצא שמאות סטודנטים פלסטינים בירושלים יודעים על תולדות דגניה א' יותר ממקביליהם הישראלים. עבור הסטודנטים ובעלי המכללות השינוי לכיוון נורמליזציה נראה כמו דבר טבעי, בטח לא בגידה.
"אף אחד לא עושה מזה עניין", אומרת וולאא מוולקן, "מי שצריך להתפרנס אין לו ברירה", אומר גו'לאני, "גם כששמו את צלחות הלוויין הראשונות היו כאלה שהתנגדו בהתחלה", טוען עאדל בדיע, מנהל "מכללת חיפא", "אתה מקבל מכתב מביטוח לאומי, ממס הכנסה, מארנונה, איך תסתדר?".
כמו הרבה דברים במזרח ירושלים, גם המכללות הן אלתור על אלתור: כיתות בגדלים שונים ומשונים שנוצרו מקירות גבס. כיתה בלי חלון היא מראה נפוץ. בדרך כלל לא מדובר בקמפוס ממש, אלא בכמה חדרים שקובצו יחדיו. הריהוט נקי וחדש, והאווירה נעימה ומסבירת פנים.
היזמים החדשים של המכללות הם פלסטינים תושבי מזרח העיר שזיהו הזדמנות. בדיע מ"מכללת חיפא" היה מורה במערכת החינוך בעיר וב-2009 החליט לצאת לדרך עצמאית. כיום, הוא אומר, הוא פותח קורסים חדשים מדי שבועיים או שלושה. בראייה של איש עסקים הוא מניח שמדובר בשוק עם פוטנציאל:
"גם אם יפתחו עכשיו עוד שמונים מכללות, לכולם תהיה עבודה". ג'ולאני, מהמכללה לרפואה משלימה, אופטימי קצת פחות. לדעתו רבים מהבוגרים מתקשים למצוא עבודה בתחומם. הוא סבור כי גדר ההפרדה, המונעת מתושבי הגדה להיכנס וללמוד, הורסת לו את פוטנציאל הצמיחה של העסק.
המכללה הגדולה והמשוכללת מכולם היא כנראה מכללת אנואר (אורות). למוסד הזה כבר יש קומפלקס שאפשר לכנותו קמפוס: חצר מטופחת שנפתחת במפתיע מדלת קטנה ברחוב א~זהארה ומסביבה כמה כיתות הומות תלמידות.
עאדל גית, מנכ"ל המכללה, מתמקד בתחום המחשבים ויצר שיתוף פעולה עם הסניף הישראלי של חברת ההיי~טק "סיסקו". מכללת אנואר מעבירה קורסים של מנהלי רשתות. "יש לנו סיפורי הצלחה", מתגאה גית. "הרבה אנשים שעובדים בתחום שלהם אחרי שהם למדו אצלנו".
למרות דבריו של גית, כולם מודעים להיצע העבודה המוגבל. אחוז העובדים הערבים בקרב עובדי המדינה עומד על שישה אחוזים בלבד. בעירייה המצב מורכב יותר.
על פי נתונים שנחשפו בזמן ירושלים, כ-26 אחוז מעובדי העירייה הם ערבים, אך רובם עובדים בעבודות כפיים כמו ניקיון (כ-50 אחוז מעובדי אגף התברואה) וגננות (כ~40 אחוז מהעובדים). אלה שעובדים במשרות הדורשות השכלה הם בדרך כלל ערבים אזרחי ישראל מהצפון ולא תושבי מזרח העיר.
ובכל זאת המזרח ירושלמים לא מתייאשים מחיפוש עבודה בישראל. ליילה (שם בדוי), בעלת תואר בחשבונאות וסטודנטית לעברית ב"מכללת חיפא", מתכוונת לחפש עבודה בתוך הקו הירוק. כיום היא עובדת ברמאללה, ולשם כך היא נאלצת כל יום לעבור במחסום קלנדיה.
"בימים של הפגנות כמו יום הנכבה או יום האדמה, אני פשוט לא יכולה לחזור הביתה", היא אומרת. היא מקווה שבסיום הקורס תוכל לעבוד במינהל החינוך של העירייה או בתור חשבונאית באחד העסקים בעיר. עימאד (שם בדוי) לומד הנדסה בביר זית ואת הקיץ הוא מקדיש ללימודי עברית, כי "ברמאללה משלמים למהנדס 2,000 שקל בחודש".
יש כמה גורמים שתרמו להתפתחות של המכללות: צורך בפרנסה, פמיניזם וחוסר רצון של תלמידים לעבור במחסומים כדי ללמוד באוניברסיטאות הפלסטיניות מחוץ לעיר. אחד הגורמים העיקריים הוא התפתחותו של מקצוע מזכירות רפואית. בשנים האחרונות עברה מערכת המרפאות במזרח ירושלים הפרטה והדבר הוביל לפתיחה של עשרות מרפאות חדשות (שרמת שירותיהן זוכה לביקורת נוקבת) ולביקוש גובר למזכירות מקצועיות. התחום הזה ימשיך כנראה לצמוח ויספק אנרגיה למערכת.
עם זאת, רוב אנשי המכללות חוששים שגם בעתיד רבים מתלמידיהם יתקשו למצוא עבודה ודור נוסף יחווה אכזבה ותסכול. "הרבה הולכים לעבוד בבניין. זה מה שעושים בסוף", אומר אחד המנהלים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם