זרעי קיץ: שלושה סיפורים קצרים ליום מהביל
הקשר בין נחיל יתושים שקוף לאסטרטגיית הניצחון של זמירה בבחירות הבאות. הנוף הטריוויאלי שבו נשתלו חיי. וההחלטה השרירותית של מנהל אגף חזות העיר. שלושה סיפורים קצרים שיצננו אתכם בחום המהביל
זמירה חככה את ידיה בהנאה. הנה זה בא, היא חשבה. הנה זה קורה. כבר שנים היא מתכננת את ההשתלטות הזאת בתוך המעבדה הקטנה בחצר האחורית של ביתה בשרון. לילות רבים של עבודה מאומצת מעל המיקרוסקופ המשוכלל. שעות של ניסויים מפרכים שתוצאותיהם המאכזבות לא שברו אותה. כן, היא ווינרית. היא שורדת אמיתית. היא הציצה שוב ברשימה השמית של האנשים שאיתם יצרה קשר ברשויות השונות. רשימת נאמניה.
זמירה הסיטה לאחור כמה שערות לבנות שהתעקשו לכסות שוב ושוב את משקפיה. אלה נשענו על אפה הנשרי, הארוך, שרטט בציפייה. היא התבוננה בחיבה עמוקה בצנצנות השקופות שעמדו צפופות על המדף המכופף במעבדה. שם, בקושי רב, אפשר היה להבחין במאות אלפי יצורים זעירים, כמעט שקופים לגמרי. אלה עופפו בתוך החלל הסגור בחמת זעם, משחיזים עוקצים זעירים ובלתי נראים לחלוטין ומתנגשים שוב ושוב בקירות השקופים.
"הגיע זמנכם,
באותה השעה ממש החל באלפי בתים בכל יישובי השרון הסיוט הגדול של הקיץ.
היתושים השקופים והבלתי נראים תקפו ללא לאות. הם לא ריחמו על נשים, קשישים וילדים. בבוז קל הם התעלמו ממכלי הריסוס וממתקני הקטל השונים, עמוסי הטבליות והנוזלים. קול שוועתם של האזרחים הסובלים עלה השמימה, ומשם ירד בחזרה אל אגפי הפיקוח הרלוונטיים בעיריות ובמועצות השונות, אך ללא הועיל.
כמה שבועות לאחר מכן הופיעה מודעה קטנה במקומונים: "בבחירות המוניציפליות הבאות הצביעו זמירה לשלטון. אני מתחייבת לשחרר אתכם מאימת היתושים". ניצחונה היה מובטח.
בשעת דמדומים עדיין זהרה גבעת הזבל ברעננה באור יקרות. הקפתי אותה בריצה מתונה. חשבתי כמה נאה בעיניי גיבוב האשפה הזה, המיילד עשב רענן בכל חורף. כמה קל לכמוש הוא, כמה אבודים מזדקרים מתוכו מוטות חלודים של מכונות כביסה ומכשירים ביתיים אחרים לשעבר. מניפים יד מתחננת אל הרוח המתונה, שרק משסה בהם בלגלוג עולץ את הלחות הבלתי אפשרית של מישור החוף בשעת שקיעה קיצית.
הקפתי את גבעת הזבל, ואחר כך טיפסתי מערבה ולמעלה בשביל המתפתל. זו כבר לא הייתה ריצה קלה, אלא מאבק מתיש בכוח המשיכה. הנופים המתגלים פיצו משהו על כאב השרירים. שורות שורות של עצי אבוקדו צעירים, שדות צהובים שעד לפני שבועות עמדה בהן קמה גאה. שדרות מצולקות של אורנים מאובקים. עצי איקליפטוס בודדים. בין כל אלה נצצו שבילים לבנים, מאובקים. הרחק זהר הים, בלתי מושג כמו חלום.
נעצרתי על הפסגה. משיב את נפשי. רוויתי אוויר ונוף. הבטתי מזרחה. שוקטת נפרשה תחתיי רעננה, אחריה רבי הקומות של ההיי-טק, אחריהם אדמומיות בתיה של כפר סבא. חתם את הנוף כמו גבו המתקמר של יונק קדמוני, רכס הרי יהודה. אורות נדלקו. השמש נעלמה בים, אך היום סירב לוותר ללילה. שקטתי. נשימתי נרגעה זה מכבר. כל צרותיי נשטפו והדאגות היו כלא היו.
עיניי זהרו בתקווה חדשה, עת רגליי החלו נושאות אותי בריצה מחודשת במורד הגבעה, בחזרה הביתה. על שפתיי נשאה, מבלי משים, תודה אילמת לנוף הטריוויאלי שבתוכו נשתלו חיי.
מנהל אגף חזות העיר סקר מבעד לחלון חדרו את הרחוב העירוני שנפרש תחתיו. היה לו קצת קר, אך הוא התעצל לקום ולהנמיך את עוצמת המזגן. מצדו השני של הרחוב נשקפה שדרת העצים המצלה. אזרחים פסעו תחתיה, ממהרים לדרכם. אחרים ישבו על ספסלי העץ, פורטים את הקיץ לפרוטות של הנאה יומיומית, טריוויאלית.
מבטיו התעכבו על רכב פרטי בכתום לוהט, שניסה להיכנס לחנייה בין שני כלי רכב ואחר כך נבלע ביניהם בהצלחה. צלה של השדרה הפך את הכתום הלוהט לקצת פחות בולט. אישה שהליכתה ספורטיבית וידיה נעות לצדדים במרץ נבלמה ברצועת כלבה הסורר. זה נעצר לבחון בפתאומיות את טיבו של הריח המוכר לו כל כך על גזע העץ בשדרה. שגרה.
ואז נזכר המנהל במשהו, וידו נשלחה אל הטלפון. חיוג מקוצר הניב מונולוג אופייני לאנשים במעמדו: "זה אשר? שמע, אשר, תיקח את הצוות עם הטרקטור הממוגן והמסור הגדול. אני רוצה שתתחילו לכרות את העצים... כן, הפיקוסים האלה... נכון... בשדרה... מה? אז מה אם קיץ?! אחר כך בא החורף, וכולם באים אליי בטענות למה העצים נופלים על חוטי החשמל. צל, אתה אומר?... שטויות, בשביל זה יש מזגנים!".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם