הורים מלווים: לילה עם סיירת ההורים במרכז ירושלים
כדי לתת מענה לתופעות המתפשטות של שתיית אלכוהול, שימוש בסמים ואלימות בקרב בני נוער, הוקמו בעיר סיירות הורים. כתבת זמן ירושלים התלוותה לסיירת מרכז העיר, המובחרת שבסיירות, וגילתה שצעירי ירושלים אולי שותים יותר מדיי, אבל לרוב כוונותיהם טובות
ובכן, סיירת ההורים של מרכז ירושלים זוכה ליחס דומה מצד הנוער הירושלמי ומבצעת כמעט את אותו תפקיד, רק שבמקום אמצעי מניעה מגומי הסיירים מחלקים סוכריות, ובמקום לסייע למחוררי הוורידים בצד האפל של ניו יורק, סיירת ההורים מטפלת במיטב הנוער הירושלמי.
סיירות הורים דומות פועלות בכל רחבי הארץ. הן נולדו מתוך המציאות החדשה של התיכוניסט הישראלי הממוצע. את היום הוא מעביר בבית הספר, בלילות הוא מוצא איזו פינה במרכז העיר ושותה עד כלות וחוזר חלילה. הנתונים שפורסמו בעניין היו מדאיגים.
הם הצביעו על עלייה חדה לא רק בשתיית אלכוהול, אלא גם בשימוש בסמים ובמקרי האלימות. כדי לתת מענה לתופעה החלו לפעול בכל רחבי ישראל מעל מאה סיירות הורים שכל תפקידן לפקח, לסייר ובעיקר לדאוג לבני הנוער. בירושלים היוזמה הגיעה מצד האיגוד הירושלמי למאבק בסמים ובאלכוהול.
"מה שמדהים אותי", מספרת טל שרה שיף, רכזת תכנית סיירות הורים בירושלים, "הוא שמדובר בחבר'ה שהולכים למחרת לבית הספר, שמנגנים. הם יודעים מה הם עושים. הם לא סתם בני טובים, הם הטופ של הטופ".
מרכז ירושלים הוא מקום סבוך מבחינה חברתית. הוא מגוון מבחינת סוגי האוכלוסייה שמגיעים אליו, והדרישות מסיירת ההורים שמפטרלת בו שונות מאלה של סיירות אחרות. "סיירת מרכז העיר היא קבוצה מיוחדת", מסבירה שיף. "האוכלוסייה שמגיעה לשם כוללת בני נוער חילונים, דתיים־לאומיים, חרדים, ערבים, תושבי חוץ ועוד, מכל המעמדות הסוציו־אקונומיים. הצרכים והמגעים כאן אחרים".
למרות ההטרוגניות, כל אחת מהקבוצות מוצאות את הנישה שלה בלב העיר וכמעט אין ביניהן אינטראקציה. אבל רק כמעט. "לרוב הקבוצות לא מתערבבות", מסביר יוסי אלקלעי, אחד מחברי הסיירת של מרכז העיר.
"האמריקאים שולטים בכיכר האמריקאים, בחתולות מסתובבים חבר'ה מהשכונות וממעלה אדומים ולבית הכנסת האיטלקי ובית הספר הניסויי מגיעים רוסים. רק כאשר מגיע ערבי, כולם מתאחדים ומנסים לעורר קטטה".
את דבריו אלקלעי מסיים בחיוך עצוב משהו. לפני כמה שבועות הסיירת מנעה בגופה בכיכר החתולות מקרה של כמעט לינץ' בנער ערבי. באותו ערב האווירה הייתה נפיצה, וגם אמריקאים שעברו שם עמדו לזכות ביחס דומה.
המסיירת
לתחושה שהיא משרה על בני הנוער שוטר לא יוכל להשתוות. היא מקרינה משהו שגם מתנדב צעיר וחדור מוטיבציה לעולם לא יוכל להקרין. העובדה שהיא יכולה בקלות להיות האם האמפטית של הצעירים שאנו פוגשים בדרכנו פותחת אותם אליה בשמחה. צבי, מסייר אחר, מסביר לי כי "אנחנו לא מוכיחים את הנערים וגם לא משמשים סיירת צניעות ומוסר. אנחנו רק עוזרים. הילדים רואים בנו כתובת ופונים אלינו מעצמם לפעמים. הם מבינים שאנחנו לא המשטרה. אנחנו גם נכנסים לאזורים שהמשטרה פחות נוכחת בהם".
מערכת היחסים בין המסיירים חמה ולבבית, ואין פלא בכך: החוויות הלא פשוטות שהם עוברים יחד מחברות ביניהם. שיף מספרת שההורים עוברים טלטלה רגשית חזקה באירועים שהם חווים, אבל הם מצליחים להתגבר עליה ולהוציא מעצמם חזות חזקה ורגועה, שעוברת גם לילדים.
בתחילת סיורנו המשותף אנחנו נכנסים לבית הספר הניסויי. "אני זוכרת את הפעם הראשונה שהגעתי לבית הספר כאן", מספרת מסיירת בשם שרון. "מבחוץ את שואלת את עצמך, 'מה יכול להיות כאן?', ופתאום יש עולם שלם".
היא מובילה אותנו בסבך החצרות עד שאנחנו מגיעים לחבורה. הסיירים פותחים איתם בשיחה, והם מגיבים באמביוולנטיות. הם דורשים להפסיק לצלם ובמקביל, בלי שום מודעות או אכפתיות לסתירה, עושים פוזות ומתעניינים איפה אפשר יהיה לראות את התמונות. בין ההתבדחויות איתם בולטים שיף ואלקלעי, המתחילים לטפל בבחורה שמקופלת בצד. הם מרימים לה את הרגליים ומדרבנים אותה להקיא.
חבורה נוספת מגיעה ומתעניינת במתרחש. "כל שבוע אותו דבר איתה", היא מתחילה לספר על אודות חברתה ששתתה יותר מכפי יכולתה, ותוך כדי מחקה את חברתה. החברה מצדה מכירה את הרצפה ממרחק אינטימי. "היא אומרת, 'הפעם אני לא אשתכר, הפעם אני רק אתפוס ראש'".
מנגד, אחד הנוכחים מעדיף לנקוט בגישה ביקורתית כלפי הצעירה. "אבל איך נתת לה להגיע למצב הזה? אני לא מבין", הוא תוהה וכועס באותה נשימה. "תני לה כאפה ואל תתני לה לשתות, אם היא מגיעה כל פעם למצב הזה".
אולי הבחור מתנהג כך בגלל הימצאות המצלמות ואולי הוא באמת המבוגר האחראי של החבורה, מי יודע. בכל אופן, אלקלעי לא מתרשם מפאנל המומחים מטעם עצמם שהתקבץ סביב הצעירה השתויה, וביקש מכולם להתרחק. "שלא יהיו כולם עליה", הוא פיקד על הנוכחים. "תתרחקו, לא חסר פה מקום. שיישארו איתה שתי חברות ולפזר את ההפגנה".
גם הסיירת מתפצלת. הקבוצה שנשארת איתה, בהובלת אורי נוימן ושיף - שלא מפסיקה ללטף ולהרגיע - חוברת לקבוצה השנייה רק לאחר שעברה חצי שעה ואחרי שווידאו שהחברות לוקחות את הצעירה שבגילופין הביתה. "אנחנו לא זזים מהם עד שמוודאים שהם הלכו הביתה באופן מסודר", יסביר מאוחר יותר אלקלעי, "כי יש מקרים שהחברים רוצים להתקפל ומבינים שלא יצליחו לגרור הביתה את החבר המעולף. במקרה כזה הוא עלול להתייבש או לחטוף היפותרמיה מהקור והאלכוהול".
שיף מפרטת: "בני הנוער תופסים את המציאות אחרת מאיתנו, המבוגרים. הם רואים את העתיד רק לטווח הקצר ונוטים להתמקד בכאן ובעכשיו. כך הגיבו החברים של הנערים האחרונים שטיפלנו בהם. מבחינתם, חבריהם 'רק שיכורים', 'הם יהיו בסדר' או שהם 'רק ישנים וכבר יתעוררו'. אולם כאשר אנו מסבירים להם את המצב שהם נתונים בו ואת הסכנות האורבות להם ממנו, נראה כי השליטה הגדולה שהפגינו אובדת ופתאום הם חסרי אונים וזקוקים לעזרתנו".
כאמור האיגוד הירושלמי למאבק בסמים ובאלכוהול הוא הארגון המפעיל את התכנית, בשיתוף הרשות הלאומית למלחמה בסמים ובאלכוהול, מינהלים קהילתיים, העירייה והיחידה לקידום נוער וצעירים, שיטור קהילתי ומשטרת ישראל. עד כאן קרדיטים.
את סיירת מרכז העיר מובילה למעשה בחורה בת 27, גבוהה וקולית. קוראים לה, כאמור, טל שרה שיף. כשהיא מעשנת סיגריה בנינוחות היא נראית כאחרונת הבלייניות, אבל מאחורי החזות הקרירה מסתתר טיפוס רחום וחד כאחד.
בזמן שהסיירת צועדת ממקום למקום היא הראשונה תמיד לאתר את המתפרקים, ולשלוף מיד את היד המלטפת ואת ההוראות למלווים. "היא אלופה", אומר נוימן כששוב היא מאתרת ממש מאחורי הגב שלנו בחורה קורסת. גם הצעירים שנתקלים בסיירים מזהים אותה בתור זו שנוכחת בכל הסיורים. למרבה מבוכתה הם מרימים כוס ומברכים: "לחיי טל".
ליד הביליארד החבורה מתייעצת אם להראות לי את המקום. לבסוף אנחנו יורדים במדרגות התלולות. "הביליארד" הוא אחד מאותם אזורים שניתן להגדירם ככשר אבל מסריח. מי שמתקוטט שם נזרק בזריזות החוצה ואלכוהול לא נמכר שם, אבל המקום הוא כר פורה לצעירים מתודלקים. הסיירים דופקים שם סיבוב דאווין ומתקבלים בלבביות מעושה.
"אין שום דבר, הכול בסדר", מבטיחים העובדים של הביליארד. זה לא מונע משיף לאתר שני שיכורים ולתת להם סיוע עד כמה שהם מסכימים לקבל. בדרך החוצה היא מרחרחת אינסטינקטיבית בקבוק שהושאר על ההסקה. "זה רק מים, הפעם", היא מסכמת.
חדות ההבחנה של שיף באה לידי ביטוי שוב ושוב במהלך הסיור, והיא מספקת טיפ. "אחרי שניים-שלושה סיורים כבר למדנו לזהות ממרחק את המבט בעיניים המרמז על שתייה, עוד בטרם הבל המשקה מגיע לאף", היא מסגירה סודות מקצועיים. "תמיד תביטו להם בעיניים, אני חוזרת ואומרת למתנדבים. גם אם הנערים יגידו שהכול בסדר, העיניים כבר ישקפו היטב את מצבם".
בסיור נתקלים בלא מעט שותפים למסע. "צומת" מטפלים בחו"לניקים, נותנים להם תעסוקה בפינות יצירה ושתייה חמה. "עלם" מטפלים בישראלים שנפלטו מהמערכת. "הניידת שלהם בכיכר ציון, שתמיד מארחת כמה צעירים, היא לפעמים ההזדמנות היחידה של הילדים הללו לחום במהלך היום", מסביר אלקלעי.
נוסף לכך, מסתובבים שם חבר'ה של קידום נוער בסיכון. שיף רומזת לנו לסגת כאשר הקבוצות הללו נמצאות בסביבה. אם מקרה כבר מטופל, אין צורך להעמיס עליו גורמים טיפוליים. "צריך לתת לכל אחד לעשות את העבודה שלו", היא מסבירה.
הרגעים שבכל זאת עולים בהם לבטים הם במקרים שנמצאים בתחום האחריות והטיפול של המשטרה, אבל הסיירת פשוט נקלעת אליהם קודם: נערות שהסיירים דיברו עמן בתחילת הערב בגן העצמאות קראו להם כאשר הם שבו לגן העצמאות. הן הצביעו על שני טיפוסים, וסיפרו כי "שני הערבים האלה מוכרים סמים".
הסיירת עמדה והתלבטה האם מדובר בעוד מקרה ממוצע של גזענות ואם לא, האם יש לה המנדט להתייחס לדיווח מגורם שלישי ולא לאירוע של ממש. לבסוף ההתלבטות נפתרת, מאחר שקבוצה של שוטרים מופיעה במקום והבנות פונות אליה. הסיירת ממשיכה בדרכה.
"אנחנו לא מתעסקים באכיפה", מספר נוימן על הקו הדק אך ברור הנמתח בין סיירים לשוטרים. "אנחנו שואלים מה נשמע וממשיכים הלאה. אם יש מצב שנראה לנו לא טבעי אנחנו מפתחים את השיחה ומתרשמים אם משהו לא תקין. לרוב אנחנו לא מתערבים, אבל לפעמים מגיעים לחבורה ויש מישהו ביניהם שפוך על הדשא. לפעמים הם לא מבינים שהוא לא נרדם ויש כאן עניין שדורש טיפול, ואז אנחנו חייבים להתערב".
לקראת השעה 3:00 הסיירים מסכמים ביניהם שהיה לילה שקט יחסית, ויוצאים לכיוון המערה החשמלית כדי להחזיר ציוד. הדרך עוברת ליד בית הכנסת האיטלקי, ומרחוק הם מבחינים בבחורה שמנסה לעורר בחור ששכוב על הספסל. את הבחור הזה ההורים ראו קודם בין חברים, אולם מתברר שהוא נשאר מאחור. הבחורה מסבירה כי היא פעילה במרכז לינת חירום לצעירות ומצרה על היעדרו של מוסד מקביל לבנים, שניתן היה לשלוח אליו את הצעיר.
הסיירים מצטרפים אליה בנסיונות לדובב אותו. מתברר כי הוא בן 23, לומד בקריות והגיע לכאן עם חבריו. המתנדבים מדרבנים אותו להתקשר לאחד החברים מפני שהוריו בארצות הברית, אך הוא ממאן ורק חוזר על כך כי הסיירים הם "מלאכים טובים שנפלו עליו מהשמים".
לדעתו הוא יישן על הספסל ולא יקרה לו דבר. החבורה מפקפקת בדבריו, ומיד מתחיל דפדוף בספר הטלפונים בסלולרי שלו. אט אט הוא נפתח ומגיב לשמות שעולים מהמכשיר. "כן, תנסו אותו" או "הוא לא מתאים", הוא זורק. במהלך השיחה נפלט לו שאמא שלו בירושלים בעצם, והחברים מתחילים להתעקש שיתקשר אליה. היא לא עונה והוא מסרב לנסות שוב.
אחד המתנדבים פונה ללב שלו בדרכים יצירתיות. תוך כדי המאמצים צלצול הטלפון גואל את המתנדבים ממסע השכנוע. הוא מהסה את כולם ומספר לאמו שהוא בקריות ולא מרגיש טוב. היא לא מוותרת ומנסה להבין מה מצבו. אט־אט הוא מתרכך ומודה שהוא בירושלים, החומות ממשיכות לרדת, ובסוף הוא מעביר לנו את המכשיר. נעה מסבירה לאם המודאגת היכן נמצא בנה, ומבטיחה לה כי בנה לא ייוותר ללא הורים מתנדבים שישגיחו לה על התכשיט עד שאביו יבוא לאסוף אותו.
צריך הרבה הומור, היעדר שיפוטיות ויצירתיות כדי להצליח בתפקיד סייר בסיירת ההורים. צריך לדעת לדבר לכל ילד בניב הנכון כדי לרכוש אמון. האגודה אינה נלחמת באלכוהול ובסמים, אלא רק בהשפעותיהם ההרסניות. הרבה מהנערים והנערות רוצים לכייף וליהנות מהחיים ולא יותר מכך, אולם לפעמים, בעוונותיהם, הם לא יודעים מתי להפסיק את הילולת השתייה. הכוונות על פי רוב טובות. בכל זאת, מדובר בירושלים וכאן יש ילדים טובים כידוע
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם