העובדים הפלסטינים במחצבת "סלעית" עושים היסטוריה
מעסיקים ישראלים, עובדים פלסטינים וארגון מקצועי יהודי-ערבי. הפועלים של מחצבת "סלעית" דורשים תנאי עבודה בסיסיים והוגנים. ההנהלה חושבת שטענותיהם ילדותיות. בימים אלה מגיע לשיאו מאבק העובדים המאורגן הראשון ביהודה ושומרון. האם מדובר בהרפתקה אידיאליסטית או בתקדים מהפכני? ימים יגידו
"אל תעבור, תעזור לנו. יש כאן שביתה, אנחנו עובדים כאן 20 שנה בלי תנאים". הנהגים עצרו בדרך כלל. "אנחנו מבינים אתכם", אמר אחד הנהגים בהתרגשות.
"אבל אם נשבות הבעלים ייקחו מישהו אחר במקומנו". "חזי (מנכ"ל המפעל - א"א) הבטיח לי 3,000 שקל במשכורת", אמר נהג אחר בחיוך. "אפילו המלשינים יכולים לחזור בתשובה", צעק אחד העובדים.
המשאיות שבאו מבחוץ הן חלק מתכנית החירום של "סלעית". בדרך כלל המחצבה חופרת את חומר הגלם שלה מהגבעות הסמוכות, אבל בשל שביתת העובדים, שהתחילה ביום חמישי שעבר, המחצבה מלקטת את האבנים מבחוץ. הסלעים הגדולים שמביאות המשאיות ייגרסו בתוך מטחנות הענק ויהפכו לחצץ. החומר הגרוס יישלח במשאיות אל מפעל המלט בגבעת שאול, ומשם לאתרי בנייה בכל הארץ.
רוב העובדים יושבים באוהל. חזי המנכ"ל הצליח לשכנע כמה מהנהגים לשבור את השביתה, ואת המכונות הוא מפעיל במתכונת מצומצמת. הפועלים לא מתרגשים מכך. הם מעריכים שבתוך כמה ימים יתחילו התקלות השגרתיות, ושוב יזדקקו למומחיות שלהם.
ניהאז קדדהא (אבו מחמוד) - אב לארבעה, מהנדס וחבר במזכירות וועד העובדים - יושב באוהל. "אנחנו לא רוצים לפגוע במחצבה, אנחנו לא רוצים שביתה", הוא מסביר. "בהתנהלות שלה ובחוסר היחס ההנהלה הכריחה אותנו להכריז שביתה. אנחנו רוצים את מה שמגיע לנו בחוק:
תשלום בזמן, פנסיה, תלושי משכורת, זכויות סוציאליות". העובד מוסבח אל~בייד שואל באופן רטורי: "מה מטרת ההנהלה? להביא את העובדים למצב שהם לא מאוגדים, לא יודעים את הזכויות שלהם וכל אחד דואג לעצמו. מגיע לנו להיכנס למאה העשרים ואחת מבחינת תנאי העבודה שלנו".
העובדים המשכנעים חוזרים אל האוהל. היריעה השחורה שמטילה צל היא המחסה היחיד מהשמש השורפת. בתוך האוהל יושבת קבוצה של כ~30 גברים, כולם בסביבות גיל 50, עובדי כפיים
למרות הכישלון במניעת הכניסה של המשאיות באוהל שוררת רוח טובה. אולי זה החופש הפתאומי מהעבודה הקשה, אולי תחושת הכבוד של המאבק על מה שמגיע לפועלים, אבל יש לכך גורם נוסף: הקבוצה, מבינים חבריה, היא חלק מהיסטוריה. זהו מאבק העובדים הראשון המאורגן של עובדים פלסטינים במעסיקיהם הישראלים, בשטחים ובחסות ארגון ישראלי.
כמו כל סכסוך עבודה בישראל, גם המאבק הזה נעשה באישור משרד התמ"ת ובהגנה של בית הדין הישראלי לעבודה. התיאור הזה מסובך אבל משקף היטב את ההוויה של "מען", ארגון העובדים שמנווט את השביתה הזו.
הכתבה הזו הייתה צריכה להיפתח אחרת. בשבועות האחרונים עקב זמן ירושלים אחרי המהלכים של ועד עובדי "סלעית" לקראת חתימת הסכם העבודה הראשון במפעל בשטחי יהודה ושומרון. זה היה אמור להיות סיום מספק לתהליך ארוך.
אחרי יותר משנתיים של משא ומתן מפרך, שכלל מאבקי כוח, הלנות שכר ושיחות אין סופיות של עורכי דין משני הצדדים, הייתה אמורה להתקיים הישיבה האחרונה ביום חמישי שעבר, 16 ביוני. ביום שני שלפני התאריך המיועד קיבל הוועד טלפון מההנהלה: הישיבה מבוטלת, אמרו ולא נימקו. ועד העובדים החליט לשבור את הכלים. העבודה הופסקה.
הצרות במחצבת "סלעית" לא החלו אתמול. את המחצבה הקים ירושלמי בשם עוזי כלב בתחילת שנות השמונים. הרישיון לחציבה בשטחים התקבל מהמינהל האזרחי. מסביב למחצבה שוכנים הפחונים של הבדואים משבט הג'האלין. העובדים מספרים שבין כלב לאנשי השבט נרקמה הבנה:
הם יאפשרו לו להקים את המחצבה ובתמורה יזכו למקומות עבודה. האבק הכבד שיוצא מהמחצבה לא היה מתקבל בשלווה ברוב היישובים בישראל, אבל המחצבה הייתה יכולה להיות חלק מאזור תעשייה של כפרי ג'האלין. באמצעות המסים הייתה מממנת המחצבה פתיחת בתי ספר ותשתיות. במציאות המסים, כמו גם רוב חומרי הגלם שמופקים מהמחצבה, עוברים לישראל. הבדואים יסתפקו בפרנסה.
בשטחי סי פועלות כיום 11 מחצבות בבעלות ישראלית, המנוהלות ברישיון מהמינהל האזרחי. "סלעית" היא חברה פרטית, לכן נתוניה אינם חשופים לציבור. דוח שהזמין משרד הפנים ב~2008 ממשרד אדריכלים פרטי מדגים את היקף האינטרסים הכלכליים בשוק החציבה: "סלעית" מפיקה אגרגט - חצץ המשמש לחיזוק הבטון, שהוא המחצב המבוקש ביותר לתעשיית הבנייה ומהווה כ-70 אחוז משוק הכרייה והחציבה בישראל.
עד כמה קריטית תעשיית המחצבות בגדה לתעשיית הבנייה הישראלית? בשנת 2007 השתמש המשק הישראלי ב~48 מיליון טונות חצץ. ממחצבות אזור סי עוברות לישראל מדי שנה כתשעה מיליון טונות חצץ, מתוך 12 מיליון המיוצרים במחצבות האזור בסך הכול.
הדוח קובע כי ישראל תלויה באספקה של מחצבות הגדה וכי אין כוונה לוותר עליהן בעתיד: "עתודות אלה, ברמת התפוקה הנוכחית", נכתב בדוח, "תספקנה לעוד 30 שנה לערך, בהנחה שלא יחולו שינויים מדיניים בגבולות שטח סי". לא ברור מה מצבה הפיננסי של "סלעית", אך ייתכן שרווחיה עלו עם הפריחה בענף הנדל"ן. העובדים מצביעים על כמה משאיות מרצדס חדשות שהמחצבה קנתה לאחרונה.
מאז נפתחה המחצבה התגוונה קבוצת העובדים ב"סלעית". רבים עדיין מגיעים מהפחונים, חלק אחר מגיע מרמאללה ומאזור חברון. אבו מחמוד למשל הוא מהנדס שעבד בבארות הנפט בכווית, וחזר לארץ לאחר המלחמה הראשונה במפרץ. ילדיו לומדים באוניברסיטאות הגדה וכבר לא יבואו למחצבה בעקבות אביהם. לאחר שהמצב בכווית התייצב הוא קיבל הצעה לחזור, אך אז כבר הייתה האופטימיות של אוסלו.
למרות המצב הוא אינו מצטער שחזר. "כאן הבית", הוא אומר. העובדים במחצבה ממלאים תפקידים שונים - מכונאי רכב, נהגים ומסגרים. את האבן טוחנת מגרסת ענק ממוחשבת, אך התקלות מרובות ורק העובדים המנוסים יודעים לפתור אותן.
לאורך השנים ראו העובדים את המחצבה כמקום עבודה לא קל אך מכובד. הם מעולם לא קיבלו תלושי משכורת ומעולם לא החתימו שעון עבודה, הכול היה בשיטת "יהיה בסדר". היחס הכללי של הבעלים היה הוגן ונעים. אם מישהו חלה הוא דאג לבקרו, לשאול מה נשמע.
"היה על מי לסמוך", אומרים העובדים. בסוף שנות התשעים נפטר כלב והמפעל עבר לבניו, ואלה גילו פחות מעורבות בניהול. בחסות מנכ"ל קשוח העסק החל להתנהל באנרכיה. העובדים החלו לסבול מעלבונות ומהתעמרות (ניסיון שלנו לשוחח עם המנכ"ל לשם קבלת תגובה נענה ב"עופו מכאן").
כאשר התווספה לכך ההשפלה, השכר החל להציק. העובדים החלו לחפש פתרונות משפטיים ופנו ביוזמתם לעורכי דין ירושלמים. עובדים פלסטינים במצבם חוששים להתעמת עם הנהלות, אך הם ידעו שיש להם כמה נקודות חוזק. ראשית, רמת המיומנות הנדרשת מעובד מחצבה גבוהה יחסית, לכן לא ממהרים לפטר אותם. מלבד זאת, אחד העובדים מצביע על המחצבה ואומר, "אין כאן גדר".
מתקני המתכת היקרים, השווים מיליוני שקלים, עומדים בשטח באין משגיח. העסקה הייתה כזו, הוא מסביר: "אנחנו נשמור עליו והוא ישמור עלינו". לאורך שנים ארוכות ושתי אינתיפאדות, באחד האזורים העניים בארץ, אזור מוכה גניבות ועשיר בסוחרי מתכת, המחצבה המשיכה לעבוד באין מפריע. המנהלים היהודים המשיכו להגיע למקום, אפילו שומר אין. "רק על שמירה וגדר הבעלים היה צריך להוסיף מאות אלפי שקלים בשנה", מעיר אסף אדיב, מנכ"ל "מען".
בחלוף השנים עורכי הדין הישראלים הכזיבו ולא הצליחו לפתור את בעיות העובדים בדרך משפטית גרידא. ההסתדרות לא הייתה רלוונטית. מפה לאוזן הם יצרו קשר עם המשרד הירושלמי של "מען" והגיעו לפגישת היכרות. הדברים התחילו להתגלגל: גויסו חתימות, נערכו בחירות לראשות הוועד והחל משא ומתן עם ההנהלה. ההישג החשוב ביותר עד היום הוא כניסת תלושי המשכורת לראשונה ב~2008
כדי להסביר איך נוצר הקשר דווקא עם "מען" ולא עם ההסתדרות כדאי לחזור כמה ימים אחורה, לפרוץ השביתה: האסיפה השנתית של "מען" בתל אביב. ברוח המהפכות בעולם הערבי, האווירה הייתה שמחה. לאירוע הגיעו כמאה נציגים של ועדים שונים - מגוון אקלקטי של עובדים, שלא היו נפגשים בשום נסיבות אחרות:
פועלות חקלאות ערביות מהגליל והמשולש, מורים לאמנות מבית הספר לתיאטרון חזותי ומבית הספר מוסררה בירושלים, מלצרית ממסעדה סופר יוקרתית בתל אביב, עובדות סוציאליות ממטה המאבק והפלסטינים ממחצבת "סלעית", שקיבלו אישור חד-פעמי להיכנס לישראל.
אבו מחמוד עלה לנאום בשם העובדים, ובשפה ציורית תיאר את "מען" כ"ספינת המדבר שתוביל אותנו אל מחוז חפצנו". הארגון רכש לעצמו לפני כמה חודשים אוזניות לתרגום סימולטני. חברי הנהלת "מען" - גברים אשכנזים ומזרחים ונשים ערביות - מדלגים בין ערבית לעברית בטבעיות, עד שהמתרגמות מתבלבלות ואינן בטוחות באיזו שפה צריך לדבר עכשיו.
ארגון "מען" הוקם באמצע שנות התשעים מייסודה של חבורת פעילי שמאל ותיקים. הימים הראשונים כללו פעילות ספורדית למען פועלים בודדים: "הרבה שנים פשוט ניהלנו תכתובות עם משרדי הממשלה, עם הביטוח הלאומי ועם מעבידים", מסביר אדיב. לאט~לאט הצטברו ההישגים: 7,000 שקל פיצוי למנקה שפוטרה מבנק, מרדף אחרי בעל מתפרה בכפר צ'רקסי שסגר את העסק ונעלם שהסתיים בהצלחה. בראשית שנות האלפיים החלו לקום הוועדים.
בהתחלה הם איגדו עובדות חקלאיות ערביות, אחר כך פעלו למען פועלי קבלן שעבדו ברשות העתיקות. כמו כן הם איגדו נהגי משאיות ורבים אחרים. האסטרטגיה של "מען" היא להיכנס לכל החללים שההסתדרות משאירה: "ההסתדרות היא גורם חשוב במשק לטובת העובדים", אומר אדיב. "אני לא מבטל את מעמדה, אבל היא נסוגה מקרב פעם אחר פעם. בתור כוח לוחם היא פשוט אימפוטנטית, בעיקר כלפי העובד החלש, המנוצל, הערבי, כי אידיאולוגית היא מגויסת למטרות לאומיות".
ההסתדרות, לדעת אדיב, לא זנחה את המגזר הערבי בלבד. "כל מי שההשכלה שלו טיפה נמוכה, אולי הוא אתיופי, אולי הוא מבוגר, אולי הוא גר בירוחם", הוא אומר, "ההסתדרות לא מגנה עליו. לפני 25 שנה ההסתדרות איגדה בשורותיה 85 אחוז מהעובדים בישראל, האחוז הגבוה ביותר במדינות המערב, כיום רק 26 אחוז מכוח העבודה מאוגד, כלומר מעל חצי מהמשתתפים מכוח העבודה פשוט נזרקים לקרשים. לצד זאת, יש 30 אלף פועלים פלסטינים בהתנחלויות שאינם מיוצגים".
את הפועלים הפלסטינים במפעלים הישראליים מגדיר אדיב כ"פחות דפוקים מהפועלים האפריקאים, טיפה יותר חזקים מהתאילנדים, קצת מתחת לאתיופים, בערך כמו הפיליפינים. הערבים בישראל טיפה מעליהם. זו המדינה. אז אנחנו נלך לאיפה שהחלשים ונהיה להם כתובת".
להסתדרות אין מה לחשוש למעמדה, אבל "מען" יכולה לספק לראשיה חומר למחשבה. בסך הכול עברו במען בעשר השנים האחרונות כ-8,000 עובדים. כיום הארגון מונה כאלף חברים, והם משלמים דמי חבר של כ-35 שקל בחודש ומאוגדים בתשעה ועדים שונים. ב"מען" עצמו מועסקים כיום כ~14 עובדים. על פי החלטת הארגון, כל אחד מהם משתכר שכר מינימום. רוב הפועלים שאדיב מייצג מרוויחים יותר ממנו.
טיפין טיפין נכנס הארגון למקומות שהמושג "ועד עובדים" היה רחוק מהם כפי שמחצבת "סלעית" רחוקה מבית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים. ההתחלה בתחום האמנות הייתה כאשר "מען" איגד בשנה שעברה את ועד עובדי בית הספר מוסררה. יוסי מר חיים, מורה למוזיקה וחבר הנהלת הוועד, מסביר כי בעקבות החתימה, 70 מורי בית הספר מועסקים לראשונה בקביעות:
"זו הפעם הראשונה שאנחנו מקבלים משכורת לאורך 12 חודשים", הוא מספר, "כולל פנסיה ותנאים סוציאליים. עד אז עבדנו רק שמונה חודשים בשנה בהצגת חשבוניות". אנשי בית הספר לתיאטרון חזותי שמעו על ההתארגנות של מוסררה והחליטו שהם רוצים גם. המשא ומתן נמצא כיום בעיצומו.
עמית דרורי, מורה בבית הספר וחבר בהנהלת הוועד, אומר כי: "יש משהו חוצה מגזרים בפעילות של 'מען'. דרך העבודה איתם אתה מבין שיש הרבה דפוסים ותופעות שהן עקרוניות מאוד, לא משנה מה תחום העיסוק".
בינתיים בתל אביב דנה (שם בדוי), מלצרית באחת ממסעדות הנחשבות ביותר, מקימה ועד והיא וחברותיה נמצאות לקראת משא ומתן עם ההנהלה. "הטיפים מגיעים בסופו של דבר לבוסים והם מחליטים מה לעשות איתם, מביאים אותך להדרכות יין ולא משלמים לך", היא מסבירה מדוע התחילה במהלך.
"זה לא הוגן שבוסים עשירים כמו שלנו גוזרים כל מיני קופונים כדי לשלם על ההוצאות של העסק שלהם. ברגע שמנסים להתאגד אז ההנהלה אומרת, 'אנחנו משפחה, אנחנו בית, אנחנו חברים, למה צריך לעשות משא ומתן?'. הם לא מבינים שאין בזה שום דבר אישי? אני לא רוצה שהבוסים שלי יהיו המשפחה שלי, אלא שיהיו המעסיקים שלי ויתנו לי את מה שמגיע לי".
"מען", כפי שבוודאי אפשר להבין, הוא ארגון בעל אג'נדה שמאלית ברורה. למרות זאת המסרים העולים ממנו לא עוסקים באידיאולוגיה או בחזונות מרחיקי לכת. הפעילות היום-יומית של הארגון צבועה בגוון אפרפר. העיסוק היום-יומי באחוזי הפנסיה ובחישוב דמי ההבראה כמעט משמים.
פירוט ההישגים בעלון החודשי לקוני: "הנהג י"ט זכה ב-7,500 שקל בתביעה, הנהג ח"י יזכה לפיצויי פיטורים של 32 אלף שקל". פחות נוצץ אפילו מהפרסומות של המרכז למימוש זכויות רפואיות.
אל האוהל הקטן שמול המחצבה מגיעה מדי יום משלחת קטנה של חברי הארגון מרחבי הארץ לתמוך בעובדים. כולם נמצאים באוהל כל יום עד השעה 16:00. "השביתה היא גם עבודה", מסביר אבו מחמוד ומציג את רשימת הנוכחות שבידיו. במען מגדירים את השביתה כ"שביתה על כל הקופה".
העובדים כבר שבתו פעם אחת לפני שנה לארבעה ימים, אז השביתה הסתיימה בהתחלת משא ומתן על ההסדר הכולל. הדרישות הכספיות, הם מדגישים, מינימליות, מה שהחוק דורש. "ולא פחות חשוב מכך, שיתייחסו אלינו בכבוד", אומר מוסבח אל~בייד. המנגנון שייצור כבוד, על פי מתווה ההסכם, הוא ועדה משותפת להנהלה ולעובדים, שתתכנס מדי חודש ותדון בתביעות שונות.
נכון לשבוע שעבר ההנהלה לא השמיעה קול. אבל הרב נתן נתנזון, יו"ר הדירקטוריון של "סלעית", מסר לזמן ירושלים כי "הם לא ילדים קטנים, אבל אין להם שום הבנה במערכות של תקשורת בין עובדים לחברה. כל הזכויות וכל הדברים הנחמדים האלה זה הכול הסברים של 'מען', שמשבשים לעובדים את מעט מוסר העבודה שהיה להם קודם. מאז ש'מען' נמצא כאן אנחנו סובלים מדברים שהם עושים בפחות רצינות ופחות בחשק. לנו לא ברור שהם עושים דבר חכם אפילו בשבילם".
אדיב מסביר כי "השכר של העובדים ב'סלעית' נמוך. אם אני אומר להנהלת 'סלעית' שאני רוצה להכפיל את השכר, אני נכנס פה למלחמת עולם. אנחנו דורשים דרישות בסיסיות. חייבים להגיע למשהו סביר והגיוני".
עבור שני הצדדים הזמן הוא גורם מכריע. המחצבה צריכה לספק ללקוחות חומרי גלם, לפועלים ייגמר הכסף. רובם מרוויחים 5,000 שקל בחודש, 200 שקל ליום. יום בלי עבודה הוא יום בלי שכר. ל"מען", כארגון קטן, אין קופת שביתה.
כמה מאות מפעלים ישראליים מעסיקים אלפי פועלים פלסטינים באזור מעלה אדומים, במיוחד באזור התעשייה מישור אדומים. שביתות, במיוחד במחצבות, מתרחשות מדי פעם. בדרך כלל אלה תופעות ספונטניות. כל צד מראה את השרירים שלו ואז בא גל פיטורים גדול, או שבעל המפעל הישראלי מוסיף כמה מאות שקלים למען שלום בית.
שביתה מאורגנת כזו ביהודה ושומרון היא כנראה הראשונה מסוגה. כיצד ייתכן שפועלים פלסטינים ישבתו בחסות החוק הישראלי? "ישראל לא סיפחה את השטחים באופן גורף, אלא החילה חוקים ישראליים בגדה לאט-לאט", מסביר ד"ר אמיר פז-פוקס מהפקולטה למשפטים בקרייה האקדמית אונו.
"חלק מהמשפטנים קוראים לזה 'סיפוח משפטי', למשל חוק הבחירות לכנסת או חוק החברות שהוחלו בשטחים והם רק בשביל מתנחלים. מדינת ישראל לא רוצה לספח את השטחים ולהיות חשופה לזעמו של העולם, אז בתי המשפט פתרו את הדילמה הזו. כאשר המדינה דנה בישראלים היא טוענת שיש לראותם כאילו החוק הישראלי חל עליהם. איפה זה מסתבך? כאשר הבעלים הם ישראלים והעובדים הם פלסטינים, וכאן יש לנו את בג"ץ קו לעובד".
בג"ץ "קו לעובד" משנת 2007 הוא הדבר שהביא למהפכה בהגדרות החוקיות המעורפלות של המפעלים הישראלים בשטחי סי. זה קרה בתחילת שנות האלפיים, בפנייה לבית הדין לעבודה מטעם עובד פלסטיני בעיריית גבעת זאב. העובד ביקש להשוות את תנאיו – פנסיה, פיצויים, שעות נוספות - לעובדים הישראלים.
העירייה סירבה בטענה שהחוק שחל על אותו עובד הוא החוק הירדני. העובד זכה במשפט, גבעת זאב ערערה לבית הדין הארצי לעבודה וזכתה. השופט שמואל צור פסק כי "אין כל זיקה מיוחדת המובילה למסקנה כי על העסקת העובדים תושבי האזור חל המשפט הישראלי".
"קו לעובד" עתר לבג"ץ. הפעם היה זה תורו של שופט בית המשפט העליון אליעזר ריבלין לבטל את פסיקת בית הדין הארצי לעבודה. ריבלין קבע כי "בית הדין הארצי למעשה הסיר מעל העובדים הפלסטינים את סכך ההגנה, שמצא לנכון להעניק המחוקק הישראלי לעובדים הישראליים. הסרת סכך זה מהווה [...] אפליה פסולה ולמעשה יוצרת אבחנה שאינה עניינית ואינה מוסרית בתנאי ההעסקה של העובדים הישראלים לעומת העובדים הפלסטינים".
הרב נתנזון מתעקש כי "העמדה שלנו היא שהשביתה מיותרת לחלוטין. מי שרוצה להשבית שישבית. המדינה מאפשרת לשבות והם יכולים לנצל את הזכות. ההסכם הזה לא היה צריך להגיע לידי חתימה ב-16 לחודש. הטענות הילדותיות האלה לא מתאימות לאנשים מבוגרים.
לא הסכמנו לשינויים, היו חומרים שהיינו צריכים להכין, רצינו לעשות את זה עדכני. בינתיים הם רק גורמים נזק להם ולעובדים. מען יוצרים את כל המהומה הפוליטית הזו". אבל בשטח ברור כי השביתה כבר מעוררת גלי התעניינות. על הכביש הסואן בדרך לרמאללה חולפות מכוניות רבות של פלסטינים, צפירות אהדה נשמעות מדי פעם. "אנשים שומעים שיש שביתה ורוצים לדעת מה קורה פה", מספר אל~בייד.
האם שביתות בארגון ישראלי יכולות להפוך לתופעה נרחבת ברחבי הגדה המערבית? ד"ר גיא דווידוב, מומחה לדיני עבודה מהאוניברסיטה העברית, אומר שהסיכויים להצלחת השביתה שקולים. "כדי להצליח אתה צריך כוח מיקוח, אבל אני לא יודע אם יהיה להם", הוא מסביר.
"גם אם יש להם את הגנת הדין, הם ייכשלו בסוף אם המחצבה תוכל לעמוד בזה. אם הם ייכשלו אז אחרים לא ימהרו, אם הם יצליחו אז אולי אחרים יצליחו במקרים דומים. השאלה היא עד כמה למחצבה יש גב. למשל לעובדים אין קרן שביתה, אז בחודש שביתה אי אפשר לשרוד הרבה. במצב כזה אתה יכול להיכשל גם אם אתה שובת. מצד שני יכול להיות שהמחצבה תוותר, כי היא תבין שחשוב שהעובדים יהיו מרוצים".
אסף אדיב התראיין לאחרונה אצל שלום ירושלמי במעריב כאחד הישראלים היחידים שהצליחו לחזות את המהפכה במצרים. בכל הקשור לישראל הוא נשאר כשרגליו על הקרקע:
"אנחנו מאמינים שכל שינוי קטן לטובה. הוא בונה ביטחון עצמי, תחושה של עוצמה ותחושה שאפשר לשנות. לכן 'מען' נלחמת כדי שעובד יקבל עוד אלף שקל, עוד אחוזים לפנסיה. היא לא גורמת לעובד להיות שמרן, אלא בטוח בעצמו וחזק".
אבו מחמוד, שיושב עם חבריו באוהל המחאה, מוכן להצביע על הקשר בין ההתארגנות שלהם למהפכות. "המרד במצרים היה בגלל שחיתות ועוול של הממשלות", הוא גורס. "הדרישות שלנו מההנהלה כאן דומות, אנחנו רוצים צדק ורוצים כבוד". אבל מה שמעניין אותו זה בעיקר היום~יום: "כבר יש הסכם, ההנהלה פשוט מסרבת לחתום", הוא קובע.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם