אפוקליפסה? עכשיו? תנו צ'אנס לרפורמה בקווי האוטובוס
רבים סימנו את 1 ביולי, היום בו תושק הרפורמה בקווי האוטובוסים, כיום שבו ייחרב עולמם התחבורתי. הנה רעיון חדשני: לתת לה צ'אנס
תל-אביבים מדברים על קו האוטובוס המבוטל שלהם במונחים של אקסית מיתולוגית, ועל אנשי משרד התחבורה, שעומדים מאחורי הרפורמה, בלקסיקון ששמור לגדולי הצוררים. נחמד לדעת שגם במדינה מוכת שגעת ביטחונית קו 67 יכול לפרנס דיונים סוערים לא פחות מקווי 67'.
לטובת מי שהחמיץ, להלן עיקר החדשות: עם פרוץ הקיץ מפת קווי האוטובוסים של תל אביב רבתי עומדת לעבור ניעור רציני. במקום 82 קווים שנוסעים כיום - יהיו 59. למרות זאת, מספר נסיעות האוטובוסים הכולל יגדל בשבעה אחוזים. זה יקרה משום שהתדירות תוגבר באופן דרמטי, וברבים מהקווים האוטובוסים יוזנקו מתחנת המוצא כל שלוש-ארבע
נתיבי הנסיעה יעברו יותר בצירי תנועה ראשיים כמו דרך נמיר, ולעומת זאת תופחת כמות המסלולים הפתלתלים שעוברים בתוככי שכונות ורחובות קטנים. זה אומר שכנראה נצטרך לצעוד יותר כדי להגיע אל התחנה, אבל משנגיע אליה כבר לא ניאלץ להעביר 40 דקות בהמתנה מייאשת. או זה לפחות מה שמבטיחים במשרד התחבורה.
אם לשפוט על פי כמות המיילים שמגיעים אליי, ועל פי החריפות הגוברת והולכת של הפניות שזורמות ללשכת ראש העיר ולבכירי משרד התחבורה, תל-אביבים רבים סימנו ביומנם את 1 ביולי כיום האפוקליפסה, היום שבו עולמם התחבורתי ייחרב עליהם. נדמה לי שאיש לא באמת יודע איך הרפורמה תיראה ביום-יום התל-אביבי, אם יתרונותיה יגברו על חסרונותיה או להפך. כשמבטלים תחנה או משנים מסלול של קו עשרה אנשים נפגעים, אבל 50 אחרים עשויים להרוויח.
על דבר אחד כולם מסכימים: התחבורה הציבורית בתל אביב צריכה לעבור משהו שהוא הרבה יותר ממתיחת פנים. דומה יותר להשתלת פנים. במשך שלושת רבעי מאה נערמו פה טעויות על גבי טעויות של תכנון פרטאצ'י, נעדר ראייה כוללת, שיצר מפת אוטובוסים שכמו יצאה מתחת לידיו של הצייר המפורסם א. בלבולי.
ב"נתיבי איילון", חברה משותפת למשרד התחבורה ולעיריית תל אביב שאחראית על תכנון הרפורמה, החליטו להכשיר צוות מידענים שיאיישו את המוקד וישיבו לשאלות של נוסעים מודאגים. הצעירים שיננו את מפת הקווים המופרעת של תל אביב במשך שבוע, אבל במבחן הבקיאות הלכו לאיבוד בתוך מבוך הקווים של "דן" ו"אגד".
לפני 17 שנה התגוררו במטרופולין דן (הגדרה רחבה שכוללת את המשולש שבין נתניה, מודיעין ואשדוד) 2.3 מיליון בני אדם. מדי יום התבצעו אז במרחב הזה 950 אלף נסיעות באוטובוס. כיום חיים בתחומי אותו משולש 3.1 מיליון איש, גידול דרמטי של 800 אלף נפש, אבל מספר נסיעות האוטובוס היומי דווקא ירד ל-900 אלף. פר אדם, מדובר בירידה כואבת של 25 אחוז בשימוש בתחבורה הציבורית.
זה נובע כמובן מההתפשטות ההמונית של מגפת הרכב הפרטי, אבל גם מחולשת החלופה. אם האוטובוסים היו מפתים, הרבה יותר אנשים היו שמחים להשאיר את הפרייבט בבית.
תחבורה ציבורית זו לא רק דרך לנוע ממקום למקום. זה גם סביבה, חברה, תרבות. בערי מטרופולין בעולם המכונה "נאור" אנשים מכל השכבות נפגשים בבוקר בקרון של התחתית בדרך לעבודה, ללימודים או לקניות.
הסאבווי של מנהטן עמוסה באנשי עסקים מעונבים שלא יעלו על דעתם לזחול אל המשרד במכונית הפרטית. עלות החניה עלולה לחסל את המשכורת שלהם, גם אם זו מגיעה לשש ספרות בדולרים.
רק בישראל האוטובוס הפך למקום שבו מתכנסים כל אלה שאין להם בררה אחרת. רותי אמיר, ראש אגף תחבורה ציבורית בחברת "נתיבי איילון", האישה שאחראית על הרפורמה ושלא מעט אנשים בעיר עמלים ברגעים אלה על התקנת בובת וודו בדמותה, מספרת בכאב על תוצאות הסקר שנערך בקרב נוסעי האוטובוסים:
יותר מ-95 אחוז מהם נמצאים שם כי הם מוכרחים. ילדים וזקנים שאין להם רישיון נהיגה, חיילים, סטודנטים ועובדים זרים שידם אינה משגת לרכוש מכונית. באוטובוסים נוסעות הרבה יותר נשים מגברים, אז עכשיו אנחנו יודעים שתחבורה ציבורית טובה זה גם עניין פמיניסטי. העיר היחידה בגוש דן שבה השימוש בתחבורה הציבורית עלה בעשור האחרון היא בני ברק, שיש בה הרבה ילדים, הרבה עניים והרבה נשים שאיש לא טרח לשלוח אותם לשיעורי נהיגה.
קראתי בעיון את שלל הטענות נגד הרפורמה המתרקמת ונגד האישה שמובילה אותה. חלקן מוצדקות, אחרות נגועות בדמגוגיה ושרלטנות. מדברי המקטרגים למדתי שרותי אמיר היא שרלטנית, ארוגנטית, מנותקת מהיום-יום של נוסעי האוטובוסים וששאיפתה הגדולה בחיים היא לאמלל את תושבי תל אביב רבתי.
במקביל נפגשתי אתה פעמיים, ומהשיחות שניהלנו באורך מצטבר של חמש שעות התרשמתי שמדובר באישה רצינית, שמכירה כל תחנת אוטובוס נידחת בגוש דן, שנוסעת פעמיים-שלוש בשבוע באוטובוסים כדי להרגיש את השטח, שמגיעה בכל יום למשרד באוטובוס או באופניים ושחלומה הגדול הוא לשפר את איכות חייהם של משתמשי התחבורה הציבורית בגוש דן.
כל זה בהחלט לא הופך אותה לחסינה מטעויות ואת הרפורמה שלה למושלמת, אבל זה לפחות אומר שמומלץ לבחון את השינוי שעומד להתרגש עלינו, כמו שאומרים במשפטית מדוברת, בלב פתוח ונפש חפצה. אם יתברר שלאופטימיות לא היה כיסוי, תמיד נוכל לחזור ולעשות את מה שהתחבורה הציבורית הרגילה לימדה אותנו - לבוא בטענות.
aviv67@gmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם