ידי אמן: מוטקה בלום נלחם נגד סגירת "חוצות היוצר"
בשנת 1967 שלח טדי קולק פועלי דחק לנקות את שטח ההפקר שליד בריכת הסולטן והקים את מתחם חוצות היוצר. השנים עברו, והמקום הפך לשממה. האמנים נשארו שם, אך לאחרונה העירייה דרשה שיעזבו. במאבקם להישאר במקום בולט סיפורו של האמן מוטקה בלום, ניצול שואה, שמצייר בסדנה שלו מיום הקמת המתחם
בנוכחותו בחדר יש סמליות מסוימת: כפי שבחנויות ירושלמיות רבות אפשר למצוא תמונה של קדוש משקיפה על חלל החדר, לצורך מזל או פרנסה, כך נדמה שאצל בלום טדי משגיח שהכול יהיה בסדר. האמן מצדו מבטל את הניסיון להצביע על הדמיון למנהגים הדתיים, אך כשהוא מדבר על ימיו של קולק הנוסטלגיה והגעגועים ניכרים בו.
לאור השנתיים הקשות שעברו על אמני חוצות היוצר, נדמה שהם זקוקים להשגחה כמו זו שסיפק להם פטרונפ בעבר, ראש העירייה המיתולוגי. קולק הגה את המקום, ובלום היה אז "אמן הבית" של העיר.
בכל פעם שראש העירייה היה רוצה להראות לאורח דוגמה ל"אמנות מודרנית מקומית" הוא היה לוקח אותו אליו. גם ביל קלינטון קנה שם ציור. אבל הסיפור של בלום הוא ממש לא סיפור נוסטלגי ונעים על ימים עברו. קודם כול משום שבלום - נשוי, אב לשניים וסב לארבעה - הוא אמן מציג ופעיל גם בגיל 86, אבל בעיקר בשל התהפוכות שעברו על מתחם חוצות היוצר בשנים האחרונות.
בתהליך של שנים ארוכות נהפך המתחם מפנינה של שימור עירוני לרחוב שומם וצרוב שמש. בסופו של אותו תהליך התבקשו האמנים לארוז את חפציהם וללכת. הדרך שהעירייה בחרה להתמודד עם הידרדרות האזור יכולה להיות משל ליחס הממסד העירוני לזקנים, לאמנות ולכל מי שפיסת הנדל"ן שהוא יושב עליה שנים ארוכות לא רשומה על שמו בטאבו.
בבוקר יום חול בחוצות היוצר אין איש ברחוב. רעש הרקע היחיד הוא מכונת האריגה של אורגת הטליתות קארין קליינמן. בניגוד לריק שבחוץ, החנויות עצמן מזמינות ומקרינות עושר. בחלונות הראווה נמצאים המוצרים המוגמרים: קרמיקה, תכשיטים וכלי יודאיקה. בחלק האחורי עסוקים בעלי המלאכה בעבודתם. רוב החנויות מכוונות לתייר מזדמן, שיתפתה לקנות מלאכת מחשבת במחיר גבוה.
הסטודיו הקטן והאפל של בלום בולט בשונותו על הרקע הזה: הוא גדוש עד להתפקע בציורים, מאובק ואפל. בלום עצמו לבוש בבגדי עבודה, מכנסיים אפורים וחולצת פועלים כחולה. מעט שערותיו הלבנות אסופות בקוקו שלדבריו "הנכדים אוהבים מאוד". אחרי שמתרגלים לגודש, הדבר הראשון שמבחינים בו הוא העושר: רישומי פחם מינימליסטיים, פסלים ממתכת, ציורי שמן מופשטים של ירושלים, אסמבלאז'ים (קולאז' שהוא שילוב של פיסול וציור) – אין-סוף צבעים, תמות וסגנונות.
מה שלא מסודר בערימה נכנס למאות התיקיות. המדפים כבר הגיעו לגג וחלק מהמחסן פלש לתא השירותים הקטן, מקיף את האסלה ומאיים לקבור אותה תחת משקל האמנות. "כשאתה אומר 'יש לך הרבה סגנונות',
אולי המגוון העצום הזה הוא תגובה לימיו הראשונים כצייר. לפני שהשתקע בירושלים כדי ללמוד בבצלאל, עבר בלום את מלחמת העולם השנייה כנער ברומניה. הוא בילה את ימיו במחנות עבודה שונים, וזכה להקלות כאשר התבקש לצייר ציורי קיר אנטי סובייטיים עבור מפקחיו הרומנים. בסיום המלחמה הוא עלה לארץ במשט של שלוש ספינות מעפילים. הוא היה אמור להיות על הספינה "מפקורה", אך ברגע האחרון התבקש להחליף נוסע ועלה על ה"ביולבול".
כאשר שימש תצפיתן היה עד לטילי טורפדו, כנראה גרמניים, מפוצצים את ה"מפקורה". 300 הנוסעים טבעו, ורק הצוות עלה על סירת הצלה וניצל. בארץ צייר בלום אלפי סירות: "ממש עשיתי את זה מבפנים, עד שיום אחד אמרתי: 'אתה לא יודע לצייר, אתה רק מספר את הסיפור'. הרגשתי שאני חוזר על עצמי והפסקתי. מאז אני מנסה כל דבר".
חוצות היוצר הוא במקור שכונה בשם ג'ורת אל~ענב. החל מסוף המאה התשע עשרה גרו בה יהודים וערבים, למרגלות חומות העיר העתיקה. ב-1948 נקלעה השכונה לשטח ההפקר ותושביה נטשו אותה. השיקום החל בשנת 1967, במסגרת מה שטדי קולק כינה "המייל התרבותי".
חוצות היוצר הוא חלק משורה של מוסדות תרבות שנוסדו בתוואי בריכת הסולטן: הסינמטק, משכנות שאננים, בית אות המוצר ליד מרכז בגין, המרכז למוזיקה שבגיא בן הינום ומוזיאון מגדל דוד. הגוף העירוני שהיה מופקד על השיפוץ היה חברת פמ"י – חברה לפיתוח מזרח ירושלים, שהוקמה ב~1966 (הכוונה אז במזרח העיר הייתה החלק שעד החומות, לא כולל).
מי שהיה מנכ"ל החברה הראשון הוא איציק יעקובי - נער הונגרי, גם הוא ניצל שואה כמו בלום – והוא הפך ליד ימינו של קולק. "חוצות היוצר ניצב על מה שקרא משה דיין המנוח 'רוחב הקו'. חציו היה בישראל וחציו בשטח ההפקר", נזכר יעקובי ומוסיף פרט טריוויה מעניין:
עוד לפני יוני 1967 קולק כבר שלח פועלים לנקות את המקום: "טדי ועוזי נרקיס ירדו עם הזחל"ם למטה והלגיונרים כיוונו עליהם רובים. אתה לא תאמין לי, אבל היה לי ברור שיום בהיר אחד זה יסתיים. זו אנומליה, גדר באמצע העיר. התחלנו לנקות את המקום במרס 1967, קיבלנו תקציב עבודה והעסקנו שם מה שנקרא פועלי דחק".
אחרי המלחמה מספר יעקובי כי קיבל הוראה מטדי "להפוך את המקום למרכז לאומנות ולאמנות שימושית, שם האמנים מייצרים, מפסלים, מציירים והקהל יכול לראות את העבודה. כך התקבל הרעיון לתת את המקום לאמנים בדמי שכירות נמוכים". בלום היה האמן הראשון שנכנס למתחם, עם ג'ורג' גולדשטיין.
קולק תלה בלשכתו את ציור בית כנסת החורבה, אחת מיצירותיו המפורסמות של בלום. בין יעקובי לאמני המתחם נוצרו קשרים חמים. התזמורת הסימפונית של ירושלים הייתה עורכת במקום קונצרט קאמרי כל יום שלישי. שועי עולם וירושלמים באו לראות את הרחוב המשוחזר, שלזמן קצר הצליח להגשים פנטזיה אורבנית על רחוב אמנים פעיל ותוסס "כמו פעם". השיא היה פסטיבל חצות היוצר, שבימיו הראשונים עוד היה חלק בלתי נפרד מהמתחם.
בלום קיבל את הסדנה הקטנה שלו בלב הוואדי הירושלמי בשכר דירה נוח, אך הוא שילם על כך מחיר מכיוון אחר: בלום הוא אמן מוערך בעולם. הוא הציג בגלריות הנחשבות, יצירות שלו תלויות במוזיאון השואה של ארצות הברית ובמוזיאון הסמית'סוניאן המפורסם שבוושינגטון ועד היום הוא עורך תערוכה או שתיים בשנה, אך הממסד האמנותי בישראל מעולם לא הכיר בו באמת.
"הוא לא מוכֵר מספיק, מן הסתם" אומר אילן וייזגן, אוצר הביתן הישראלי בביאנלה בוונציה. "כל העניין של מכירת אמנות בארץ ממותג, כלומר אם אמן מגיע להכרה של הממסד ונהנה מזה שמוזיאונים חשובים מציגים את יצירותיו הוא יכול למכור יותר. כשהממסד לא מחבק אמן, מחירי העבודות שלו לעולם לא ידביקו את הזמן".
נוהר בן-אשר, אוצרת צעירה שאצרה תערוכה של בלום לפני שנתיים, אומרת ש"הייחוד של מוטקה בכך שהוא פועל כל הזמן ומתנסה כל הזמן. יש לו משיכה חזקה לחומר עצמו, הוא יכול לקחת מפית ולהתחיל לעשות איתה משהו. אנשים שהגיעו לתערוכה שאצרתי התלהבו ושאלו, "מי זה האמן?". כשראו אותו הם אמרו, "מה?". כולם היו בטוחים שהוא אמן צעיר".
בן-אשר מסבירה את חוסר ההכרה במעמדו בטרנדים, שקשורים לדעתה בשאלת המיקום של האמן. "לפני 20 שנה ירושלים הייתה מתחרה של תל אביב בסצנת האמנות. לעיר היה מקום של כבוד מבחינת גלריות, והיום סצנת האמנות היא בסופו של דבר בתל אביב. ואני מדברת בתור ירושלמית לשעבר".
ווייזגן מוסיף: "הוא עדיין פעיל ומציג אפילו בשנים האחרונות יותר מקודם. יש לו מן אנרגיה שהתחדשה בשנים האחרונות לעשות יותר מאמצים כדי לחשוף את יצירתו. הוא איש נהדר וצנוע. אין לו הרבה מרפקים. הוא יושב בסדנה שלו בירושלים בלי הרבה רוח ודחיפות, ככה הוא שומר על הרעננות שלו".
כפי שהממסד האמנותי בארץ לא הכיר לגמרי בבלום, כך העירייה הפסיקה להכיר בחוצות היוצר עם השנים. איציק יעקובי, שהמקום היה הבייבי שלו, עזב את תפקידו כאשר אולמרט נבחר לראשות העירייה. הנהלה אחרת נכנסה לפמ"י, ותהליכים שונים השפיעו בהדרגה על חוצות היוצר. התיירים החלו להיעלם כאשר מגרש החנייה ליד המתחם הפך לגן ציבורי, והאוטובוסים חנו במקומות אחרים.
פסטיבל חוצות היוצר השנתי עבר מניהולה של פמ"י אל החברה העירונית "אריאל". לאורך השנים הוא איבד את הקשר האותנטי אם האמנים, התרחב בהיקפו והפך לאירוע נפרד מרחוב האמנים, וכיום הוא כולל בעיקר הופעות בתשלום ודוכני מזון. בלום טוען שהשלמת קניון ממילא הנחיתה את מכת המוות הסופית על התיירות באתר.
פמ"י עצמה הפכה לאחד הגופים העירוניים הכושלים. הביקורת על התנהלותו כבר הפכה אותו לשק חבטות מקומי: תושבי הרובע היהודי זועמים על היחס שהם מקבלים מהפקידים של החברה. מנכ"ל החברה יואל מרינוב סיים את תפקידו, והחל לשמש יועץ למנכ"ל החדש גדעון שמיר.
שמיר מצדו כבר התפטר לאחרונה, אף שטרם נמצא לו מחליף. אמני חוצות היוצר טוענים כי כבר שנים הם מבקשים לקבל סיוע בעריכת אירועים ובהחזרת המקום לתהילתו. הם מבקשים למשל להכליל אותם באירועי הלילה הלבן של אגודת הסטודנטים, אך נענים בלא כלום.
לא הכול, יש לציין, נעשה מתוך רשלנות של העירייה. חלק מהתהליכים קשורים גם לתנאים אובייקטיביים. האדריכל דוד קרויאנקר מסביר כי מיקומה של שכונת ג'ורת אל~ענב בעייתי לגישה, וכדי למשוך אליו עוברים ושבים היה צורך להשקיע באמצעים מלאכותיים:
"המבנה הזה נמצא בנקודה נמוכה מתחת לשער יפו, והנגישות אליו היא לא הכי נוחה בעולם", מסביר קרויאנקר את הבעיות האדריכליות, "במיוחד משום שהמבנה הזה הוא מבנה בודד בעמק. הוא לא מחבר אותך לשום דבר. כשאתה יורד לחוצות היוצר מדרך חברון לשער יפו אתה צריך לחזור באותה דרך. זה לא מבנה שיש לו שני עוגנים, דבר שבדרך כלל חיוני לשגשוגו של בניין מהסוג הזה".
נקודת השפל הגיעה בסוף 2009. התנהלות פמ"י באותה תקופה מאפשרת להבין מי משלם את המחיר במקרים של כישלונות של העירייה: לאחר שנים של הידרדרות נשלחו לאמנים מכתבים, ובהם התבקשו להתפנות תוך שלושה חודשים. שמאי שהכין דוח לבקשת גדעון שמיר בינואר 2010 מציין בדיווחו כי "כשהוקם חוצות היוצר לפני כ~40 שנה היא הייתה מקום שוקק חיים.
כנער צעיר בשנת 1973 אני זוכר שהלכתי עם הוריי לחוצות היוצר, לרכוש לי מתנה לבר מצווה - כוס קידוש עשויה כסף טהור. ידיו של האמן הצורף היו עמוסות עבודה. במהלך השנים ירד מעמדו של המקום בצורה דרמטית".
השמאי ממשיך ומונה סיבות שונות להידרדרות, וגם מציין כי "סיבה נוספת לדעתי היא הזדקנות אוכלוסיית האמנים. 40 שנה הייתה תחלופה אטית מאוד של אמנים במקום. האמנים הוותיקים, שיש בהם גם שהגיעו לגיל גבורות, נעשו פחות רלוונטיים לסוג המבקרים והקונים באזור. עם פתיחת קניון ממילא אפשר לראות את ההבדל בין המתחמים המתחרים".
מתברר כי החזון שעמד מאחורי הפינוי היה להקים "ממילא 2". המשמעות, בשורה התחתונה, היא שאם כיום משלם אמן בין 1,500 ל-2,000 שקל בחודש עבור סטודיו של כ-30 מ"ר. על פי דוח השמאי יש להכפיל ולשלש את שכר הדירה. כאשר שמעו את הטענות על ההזדקנות, הסירו האמנים את הכפפות ויצאו למאבק משפטי וציבורי נגד פינויים.
לטענתם איש עדיין לא יודע מהן התכניות למתחם, ואין סיבה כי הצעד הראשון יהיה הוצאת הדיירים הוותיקים. "מה תעשה בגיל 86, עם המון ציורים?", אומר בלום, "אני הייתי פה ראשון, כשלא היה פה אף אחד. אמרו לנו שאנחנו כבר זקנים ובגלל זה לא באים לכאן. הם לא יודעים שכשאתה זקן אתה מצייר יותר טוב? בכל העולם יודעים שאני פה".
בינתיים נראה שמאבקם של האמנים מתחיל לשאת פרי. במסגרת ההתדיינות המשפטית נקבע סיור לחברי הדירקטוריון. רבים מהם נדהמו לראות בפעם הראשונה את המתחם עצמו, ועוד יותר נדהמו לראות כי יש בו סדנאות אמנים שוקקות. הסיור הזה כבר הוציא אמירות שונות מפמ"י.
אורלי יחזקאל, דירקטורית בחברה, אומרת כי "מהסיור שלנו נפתח ערוץ תקשורת. אנחנו מקיימים ישיבת דירקטוריון ב~27 בחודש, וכמובן באיזשהו שלב נקרא לאמנים לשמוע אותם.
"אנחנו נעשה הכול כדי למצוא את שביל הזהב. המטרה שלנו היא למצוא את האיזון בין האינטרסים של המדינה ושל פמ"י. אנחנו רוצים לפתח את המקום הזה, להפוך אותו למשהו יותר אטרקטיבי. כל הכוונה שלנו היא לקדם ולהחזיר עטרה ליושנה".
מה פמ"י מתכננת למקום?
"אני לא רוצה לדון בזה כרגע, אבל כל האנשים הם בעלי ניסיון, ואנחנו נדע מה לעשות בצורה הכי נכונה שאפשר".
עד שהרשויות יחליטו, ימשיך מוטקה בלום ללכת כל יום מביתו שברחוב נרקיס אל הסטודיו הקטן שברחוב היפה והריק. ב-11:00 בבוקר הוא יגיע, יישב על הכיסא ויתחיל לעבוד.
ב-17:00 הוא יחזור הביתה. ידיו הענקיות יטיילו על הקנבס, והדמיון יהפוך לציור חדש. בקרוב מתוכננת לו תערוכה חדשה. אם העירייה תעשה את התיקונים הנדרשים בזמן, בלום ויצירתו יהיה שם גם בסיבוב הבא של חוצות היוצר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם