מאפריקה לפריז, ברגל: גיום קומבו יצא למסע של חייו
גיום קומבו הצרפתי השתעמם מחייו. כדי למנוע מעצמו פיהוקים הוא התגייס לליגיון הזרים, חי במנזר בנדיקטי וסייע באיסוף גופות באינדונזיה אחרי הצונאמי הגדול. בתחילת 2009 יצא למסע רגלי מפרך שתחילתו בקייפטאון וסופו בפריז, בתקציב של שני דולרים ליום. לפני כמה ימים הוא עצר לתחנה בירושלים
המסע המפרך שבו החל קומבו (33) בפברואר 2009, בתנאים קיצוניים ובתקציב מחייה זעום, הביא אותו כאמור לפני ימים ספורים לירושלים, ובה הוא נח מהתלאות במשך שבוע. "זה לא מרוץ", הוא מבהיר, "זה יכול לקחת גם עוד שנה מהיום. אני רק צריך להיות זהיר עם הכסף, שלא ייגמר".
מאז ומתמיד אהב קומבו את חיי ההרפתקנות. בשנת 2000, עם תום לימודיו האקדמיים, התגייס לצבא מתוך תקווה להגיע ללגיון הזרים הצרפתי, שידוע בכך שהוא שואב טיפוסים מהשוליים ובמנות הקרב האנינות שלו הכוללות בקבוק יין ושאר מעדנים. אלא שכעבור שלושה חודשים נחלץ בחזרה לאזרחות לאחר שנוכח שהמסגרת הצבאית הנוקשה אינה מתאימה לו.
מאז התגלגל בין אין-ספור ארצות, ביניהן אנגליה, רוסיה, סין, ויטנאם ומונגוליה, ואף חי במשך תקופה
את המסע הבלתי נתפס שהוא מנהל כיום הוא מסביר בצורך שלו באתגר ובמימוש חלומות. "אבל גם כדי שאוכל להקדיש את כל כולי לתאוותי הגדולה, הבנת הטבע האנושי", הוא מסביר מה הביא אותו לנסות לעמוד באתגר שהציב לעצמו. "זו הזדמנות לרענן את הנפש, לשבור את הבדידות ולחקור את החיים עצמם, במקום את התיאוריה".
את המסע מקייפטאון התחיל קומבו עם זוגתו אנורה נדלק. ההגעה לירושלים סימנה עבורה את סוף המסע, והיא חזרה לצרפת. את יתרת הדרך יעשה קומבו בגפו. לפני כשבוע עזב קומבו את עיר הקודש בדרך ליריחו. משם הוא עתיד לחצות את הגבול לירדן, ממנה יעשה את דרכו צפונה לסוריה ואז מערבה לאזור הבלקן דרך טורקיה, וכן הלאה עד השאנז אליזה. כך, מדינה אחר מדינה, מתקדם קומבו באטיות אך בבטחה ליעדו הסופי.
לריאיון שנערך בעיר העתיקה הוא הגיע מהר הזיתים, שם העביר את הלילה בשינה תחת עץ. "שלוש השנים לפני הטיול היו די משעממות, הרגשתי שלא גיליתי מספיק", הוא מספר על חייו לפני שפצח בהליכה הארוכה. "הרבה אנשים חושבים שהיו לי חיים נורמליים עד שהחלטתי לחתוך אותם ולעשות דבר משוגע. אבל כל החיים הם הרפתקה, במיוחד מאז שהפסקתי ללמוד בשנת 2000. בשבילי לטייל זה כמו לשחק קלפים: אני פוגש אנשים ומנצל הזדמנויות. אני בדרך כלל בודד וביישן, והמסע הזה מכריח אותי להכיר אנשים".
על אף שאפשר אולי לצייר את קומבו כטיפוס סהרורי, מתברר כי הוא אדם מפוכח שרגליו נטועות היטב בקרקע. הוא מגיב בביטול כשמכנים אותו "אמיץ", וסבור שההרפתקה בה החל לפני יותר משנתיים רק מוכיחה עד כמה הוא אינו מיוחד. "כולם רוצים להיות ייחודיים", הוא אומר. "כולם חושבים שככה יקבלו הכרה והערכה מהסובבים אותם. גם אני מחפש את ההכרה הזאת, ומצד שני אני יודע עד כמה זה פתטי. המסע הזה מעניק משמעות לחיים שלי, ובאותו זמן מראה עד כמה אני כמו כולם. אנחנו, בני האדם, רק צריכים להיות אנחנו ולשים את האגו שלנו בצד. העניין הוא שלעשות את זה, זה הרבה יותר קשה מלחצות את אפריקה".
שמונה חודשים עברו מהיום שבו הגה קומבו את רעיון המסע ועד לתחילתו. התכנון המקורי היה שבת זוגו, הצעירה ממנו בעשר שנים, תחבור אליו לחודש הראשון בלבד. כשהגיעו השניים למוזמביק, הודיעה לקומבו שעד לירושלים מוטב שיתרגל לצעוד בשניים. "זה לא קל לחיות בזוג בתנאים כאלה", אומר קומבו. "באפריקה הייתי צריך להשגיח עליה, להיות אחראי עליה. זה עשה את הטיול ליותר מסובך, אבל גם לאתגרי ומהנה".
במהלך המסע מתנהל קומבו בסגפנות קנאית, כשהוא מקפיד לא לחרוג מהתקציב שקבע עוד בתחילת הדרך ושבאפריקה עמד על דולר וחצי ליום. "זה תקציב שאני יכול לשרוד איתו", הוא אומר. "השקעתי במסע הזה את כל חסכונותיי, 9,000 דולר. בצפון סודאן הזמינו אותנו לכל מקום, והיו שבועות שלא הוצאתי סנט. עוד בתקופה שלי במנזר למדתי שלא צריך הרבה בשביל לחיות טוב. ככל שאני מוציא פחות, אני מרגיש חופשי יותר".
לדברי קומבו, במהלך המסע ניסה לגייס ספונסר שיתמוך בו, אך ללא הצלחה. הוא פנה לחברת "קולגייט" בדואר האלקטרוני, אבל לא זכה לתשובה. בכל מקרה הוא מודה כי אינו איש עסקים טוב. "הייתי לחוץ מאוד לפני תחילת המסע", מתוודה ההולך. "זה כמו צניחה ממטוס. אתה יודע שתעשה את זה, אבל לא יודע איך".
כבר בתחילת הדרך נתקל בקשיים. "בדרום אפריקה מפחיד מאוד", הוא מודה. "הכפריים שם שונאים את הלבנים. אם הם מחליטים לתפוס אותך אתה מקווה שיהרגו אותך על המקום ולא יענו אותך. רק בטנזניה התחלנו להרגיש ביטחון. שם הבנו שנוכל לבחור כל מסלול, גם כזה שלא תכננו מראש, ולשרוד אותו".
מה היה החלק הכי קשה באפריקה?
"האוכל. לא בגלל שהוא היה מגעיל, אלא בגלל שהוא לא היה. אף אחד לא יבין את זה. במוזמביק היה הכי קשה עם האוכל. במשך ארבעה חודשים אכלנו שם חמאה עם סוכר. בשאר היבשת אכלנו הרבה בננות ומחיות שונות, כמו של הפרי מאיס במלאווי. אין שם מסעדות או חנויות ואם יש, הן יקרות נורא. מחוץ לערים לא ניתן היה למצוא לחם, ולא סחבנו איתנו בתיק אוכל ליותר מיום אחד, בגלל הכובד. אין שם עסקים וכסף, או ארגוני סיוע. הכול נורא יקר, על אף שאין שם כלום. במוזמביק הורדתי שמונה ק"ג".
ומה עם מחלות?
"להפתעתי היו לנו כמה קלקולי קיבה, אבל לא יותר מזה. זה אחרי שבמוזמביק התקלחנו בביצות, וגם לא משתמשים שם בסבון. לפעמים לא שטפנו את הצלחות והעדפנו לאכול אחרי אדם אחר, כי זה היה יותר טוב מלשטוף אותן במים שיש שם".
נקודת השבירה הגדולה של קומבו התרחשה בדרום סודן. "דרום סודן היה המקום הכי מפחיד. אין שם באמת ממשלה ולכולם יש נשק", מסביר קומבו, והוא יודע על מה הוא מדבר. לסודן הוא הגיע בעיצומה של מלחמת האזרחים בין כוחות השלטון, השולט בצפון המדינה, לבין המורדים בדרום. לילה אחד, הוא מספר, בעודו ישן בשק השינה על אדמת המדבר, הוא התעורר לקול דריכת נשק ואש לפיד שצרבה את פניו. שלושה גברים חמושים הוציאו את קומבו מתוך כילת היתושים, והוליכו אותו במשך שעות בין כפרים ויערות, עד שלבסוף הגיעו למחנה צבאי.
"במחנה הם אזקו את רגליי בשרשרת כבדה, ובזמן שחייל אחד קשר את ידיי לעץ" הוא נזכר, "שאל אותי אחד אחר אם אני רוצה לשתות קולה או ספרייט". לדברי קומבו, המצב האירוני מלמד על הרגלי הכנסת האורחים הסודניים. "זו הייתה חוויה קשה", הוא מסכם, "אבל אני אוהב לחץ פסיכולוגי, וכל הדבר הזה עשה רק טוב לאגו שלי".
לא רק בני אדם איימו לסיים את מסעם של קומבו וחברתו מוקדם מן הצפוי. "בשמורה בטנזניה היינו צריכים לעבור גשר, ומצאנו את עצמנו מוקפים בהיפופוטמים, שהם מהחיות הכי מסוכנות באפריקה", הוא נזכר. "היו שם 30 בצד אחד של הגשר ו-20 בצד השני. לא יכולנו לטפס על העצים בגלל המחטים, אז התחלנו לרוץ כמו מטורפים ואיכשהו נחלצנו משם".
למשמע התגובה הפושרת שלי לסיפור ההיפופוטמים - אמנם מדובר בבהמה כבדת משקל, אבל זה לא אקזוטי כמו היתקלות בצ'יטה או בנמר - הוא ממהר להסביר: "תאמין או לא", הוא אומר, "אבל עד טנזניה לא ראינו אפילו אריה אחד. וגם אחר כך הכול מלאכותי, כי אתה צריך לשלם כסף כדי להיכנס לשמורות. בשמורת סרנגטי (במלאווי וטנזניה) אפשר לראות ממש חיות, אבל צריך לשלם 400 יורו בשביל זה".
ככל שקומבו מספר על אפריקה, כך מתגלה אכזבתו מחלקים מסוימים של היבשת. "כל מה שחשבתי על אפריקה היה שונה מהמציאות", אומר קומבו בלי להסתיר את אכזבתו. "ראינו אנשים שמאזינים למוסיקת פופ אמריקאית ולובשים חולצות פוטבול, והרבה דיוקנאות של אובמה, שאותו הם מאוד אוהבים".
בפועל, כאמור, הצטיירה לקומבו תמונה שונה בתכלית ממה שדמיין בעיני רוחו. "לקח לי שנה וחצי להבין את התרבות האפריקאית", הוא אומר. "דמיינתי אותם מזמינים מאוד וחיים בקהילות, אבל זה לא נכון. ראיתי שם מעט מאוד ביטויים של אמון ואדיבות. אתה רואה הורים שלא קונים לילד שלהם סבון שישטוף בו את הידיים, ובמקום זה רוכשים לו פלאפון. אתה משתגע מעצבים. אנשים לא עוזרים אחד לשני ומשתמשים בילדים ובנשים, לא אומרים את האמת. קשה לדמיין את זה, זה די נורא. הם לא אנשים רעים, אבל הם לא למדו את זה מעולם. שם הבנתי שהתכונות האלה של התחברות וחברות הן לא דבר מולד".
אחת מאבחנותיו המעניינות של קומבו נוגעת להבדלים המנטאליים בין מדינות "היבשת השחורה" - דרום אפריקה, מוזמביק, מלאווי, טנזניה ואוגנדה, לבין החלק הערבי שבצפון היבשת. "כשהגענו לסודן, ראינו אבא שלוקח את בנו ומשחק איתו", הוא מספר. "אנורה ראתה את זה והתחילה לבכות. בקדוגלי (בדרום המדינה - א"ש) אתה יכול למצוא אנשים שעולים להר, מסתכלים על השקיעה ואומרים 'איזה יופי'. באפריקה השחורה לא תראה את זה".
מאז שהתחיל לצעוד מקייפטאון, קומבו החליף כבר שישה זוגות נעליים. באופן מדהים, תיקו לא עולה בהרבה על מידותיו של תיק בית ספר רגיל. "התיק שלי שוקל היום בסביבות ארבעה ק"ג", הוא מספר. "יש לי שם אוכל ליום אחד וסבון. ככל שאני נושא עליי פחות משקל, כך ההליכה יותר נוחה. יש לי שתי חולצות, אבל אני משתמש רק באחת. השנייה היא חולצת ימי ראשון. בכל בוקר אני רוחץ את החולצה ולובש אותה רטובה. אחרי כמה שעות זה מתייבש".
כשהגיע קומבו לסודן, החום נעשה בלתי נסבל והוא נפטר מהאוהל שהיה ברשותו. לדעתו, אין סיבה שיתחרט על הצעד הזה בחלק האירופי והקר של המסע. "אוכל לישון תחת גשרים, בתחנות אוטובוס, בתחנות דלק ובעוד הרבה מקומות", הוא מתנחם. "זה יהיה מעניין. הבעיה היא פחות הקור ויותר הגשם".
באשר לשאלה מה יעשה ללא בת זוגו, קומבו מספר כי לא תהיה לו בעיה להיות לבד. "זוגיות לא מעניינת אותי כרגע. היא לא תעשה אותי ליותר מאושר", הוא קובע. אולם אורח חייו ההרפתקני כבר גבה ממנו מחיר לא פשוט. "הפעם האחרונה שראיתי את משפחתי הייתה לפני שלוש שנים", הוא אומר, אבל לא מסגיר געגוע רב. "הם אף פעם לא הבינו אותי ולא כיבדו את מי שאני".
הוריו וששת אחיו של קומבו חיים בפריז. המשפחה שמרנית, כהגדרתו, ולא מבינה את אשר על לבו. אך הוא מסייג את דבריו ומדגיש כי הוא לא מבקש את רחמיו של איש במקרה הזה. "אני הוא זה שבחר את דרך חיי, ואיני קורבן", הוא מסביר. "אני רק צריך אנשים שיכבדו את מי שאני. הם לא צריכים לאהוב את מה שאני עושה, אבל שיהיו בצד שלי. אין לי מספיק אנרגיות לאנשים שלא מכבדים אותי".
מה תעשה כשתגיע לצרפת? איך תתרגל לבטלה?
"אני מתכוון לנוח איזו שנה. אבל אני גם חולם לבנות משהו, להעביר את מה שלמדתי במסע. אני מאוד מתעניין בפסיכולוגיה, ורוצה שאנשים יכירו את עצמם יותר. אני חושב שיש לנו יכולת להתגבר על האגו שלנו. אני אנסה להעביר את זה לאנשים. לא יודע עדיין איך, אבל זו המשימה שלי".
מדוע לא ניצלת את המסע שלך לקידום מסר כלשהו, אולי פוליטי?
"זה לא כל כך קל. המסר שלי הוא יותר מדיי מורכב בשביל לחרות אותו על דגל שאשא איתי במסע. אני צריך ללמוד איך להשתמש באמצעי התקשורת. אני אלמד את זה, אני בטוח".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם