מפעל חייו: דן בניה-סרי התגבר על הפחד ממוות ופרסם רומן חדש
הפחד ממוות שיבוא בעקבות הפרסום מנע מהסופר דן בניה-סרי להוציא את הרומן "ארטור". אחרי שהתגבר על השדים והאמונות הטפלות הוא מדבר על הערגה לנעורים, על הנחת שהוא מבקש להביא לאביו המנוח ועל הגירוש משכונת מגוריו ב-40 השנה האחרונות
השכונה הומה מצעקות של ילדים מדובללי פאות וסרי, שממילא כותב לאט מאוד, מתקשה להתרכז ולהעלות את השורה הבאה על הכתב. יותר ויותר הוא מרגיש שמעלות דפנה, השכונה שהייתה לו לבית כמעט 40 שנה, הופכת למאה שערים החדשה.
"יש כאן כמות גדולה של ילדים מתחת לחלון. כולנו התפללנו ליום שירושלים תתמלא בתינוקות, אבל לי כסופר הרעש הזה, הגם שהוא חם ואנושי, מפריע מאוד לכתוב. ויש עוד הרבה דברים שמפריעים לי", הוא אומר.
נכון שסרי (76) נולד בשכונה הדתית בית ישראל בירושלים ומרבה לכתוב בזיקה למקורות, ולכן יכול לכאורה להרגיש בבית באווירה כזו, אבל עובדה שלא. 30 שנה המתין סרי להולדת הספר "ארטור", שהוא סוג של מפעל חיים עבורו, אבל עכשיו אין לו זמן רב ליהנות מהשבחים שהוא מקבל עליו.
החילוני האחרון כמעט במעלות דפנה, ומי שהפך לסמל בשכונה המתחרדת בקצב מהיר, בדרך לארוז את הספרים שלו ולעקור לשכונה אחרת. עבור סרי, המגדיר את עצמו כמסורתי ולא כחילוני, זהו כנראה זמן של שינויים: הולדת ספר חדש ואולי גם בית חדש. "לנטוש את השכונה", אומר סרי, "זו תחושה קשה, לא רק של יציאה לגלות אלא של מגורש".
עד כדי כך? מי מגרש אותך ממעלות דפנה, החרדים?
"אני מרגיש כאילו אני מגורש מגן העדן. כל החיים הטובים שלי היו כאן. כשאדם שמרן כל כך, כמוני, זו החלטה קשה שבעתיים. אני לא איזה עציץ שאפשר להעביר אותו לכל מקום, אני נוטע שורשים, אבל עכשיו ההחלטה שלנו היא לעזוב. ולעזוב בית אחרי 40 שנה, זה לא רק לעזוב קירות אלא גם הרבה זיכרונות וחוויות. כאן כתבתי את הספרים שלי, גידלתי את שני הילדים שלי וידעתי שמחות עם הנכדים".
האם אתה עוזב בגלל עימותים עם השכנים החרדים?
"לא מדובר במתחים אלא בהבדלי מנטאליות. אנחנו כבר לא נטמעים נכון בשכונה. השינוי שעברה השכונה הזו - ממקום שחיו בה אנשים סובלניים לשכונה חרדית - משקף את השינוי שעברה ירושלים כולה. השכנים החרדים יוצרים מצב שאנחנו מרגישים זרים בבית שלנו. הם מקבלים אותי כגזרה.
"זה לא אומר שהם רוצים לזרוק אותי מכאן, אבל אין בכלל שום יחסי שכנות ואין שום
מן הסתם הם יודעים שאתה סופר נחשב.
"חלק אולי יודעים, אבל בעיניהם כתיבת ספרות יפה זו הרי עבודה זרה. אני משוכנע שהם לא קראו שום דבר שכתבתי, כי הרי זה ביטול לימוד תורה. לדעתי אסור להם בכלל לקרוא ספר שלי".
חבל. הרי ספרייך נשענים על המקורות, ואי אפשר לומר עליך שאתה פחות יהודי מהם.
"אני שואב את הלשון שלי מאקלים בית הכנסת, אבל כנראה זה לא בית הכנסת שלהם. הכתיבה שלי היא יהודית יותר מאשר ישראלית, אבל אם תשאל אותם הם יגידו לך שהשאלה שלך מטופשת ומהווה חילול השם. כי איך אתה מעלה על דעתך לקרוא בכלל לדן בניה~סרי יהודי?
"אבל אם נצא מההנחה שחלק גדול ממצוות התורה נוגעות ליחסים בין אדם לחברו, הרי שאני כמעט משוכנע שאני לא פחות חרדי מהם. אבל כיוון שהם נותנים סימנים בזקן, בפאות, בכיפה ובחליפה השחורה, בעיניהם אני מוקצה מן הקהל".
ולאיזו שכונה אתה רוצה לעבור?
"בשכונה יודעים שהתחושה שלי כמוקצה תגרום לי למכור את הדירה, וכך אני עושה עבורם את המלאכה. עדיין לא מצאנו בית חלופי, אבל אנחנו מחפשים בשכונות כמו רמת שרת ומלחה. אני רוצה לעבור לשכונה שחיים בה גם דתיים וגם חילוניים, ושלא יהיו לי בה מתחים גדולים".
יורה את משפטיו בקצב מהיר הרבה יותר מכפי שאני מצליח לכתוב. קצב הדיבור המהיר, שעומד בניגוד גמור לקצב שהוא כותב וקורא בעצמו, עשוי להמחיש את המועקה הגדולה שלו לנוכח הכורח לעקור. במקום מגוריו החדש, יהיה אשר יהיה, הוא עלול לחוש כמו סופר גולה, אבל חזקה עליו שהוא יחזור לכתוב כמו ב"ארטור" על נופי ילדותו, ואולי זה יקל עליו במשהו את המעבר.
סרי החל לפרסם רק בגיל 45, אחרי שנים רבות שעבד כפקיד במחלקת כוח אדם במשרד החקלאות ("כוח לא הפעלתי, אבל השתדלתי להיות אדם", הוא אומר). הוא התקשה להאמין שהוא מסוגל להפוך לסופר. "בגלל שסבלתי מחוסר ביטחון", הוא מספר, "לא כתבתי ולא פרסמתי בגיל צעיר יותר. לא האמנתי שיש לי תכנים או יכולות ספרותיות מספיקות".
במשך לא מעט שנים השתתף סרי בסדנאות לכתיבה יוצרת של יצחק אורפז, ואחרי שפרסם ב~1980 את ספרו הראשון, "עוגיות המלח של סבתא סולטנה", הוא החל לזכות בתשומת לב. דמותה של סבתא סולטנה, שיש בה מן האיכויות של תהילה המפורסמת של עגנון, חוזרת גם בספרו החדש, והיא ממחישה את העובדה שלעתים גיבורי ספריו של סרי הם כולם קרובי משפחה.
"ציפורי צל", ספרו השני, זיכה את סרי בכינוי "עגנון התימני", ובזכותו הוא הפך לסופר ידוע. הכינוי "עגנון התימני" מקבל משנה תוקף עם פרסום הרומן עב הכרס החדש שלו "ארטור". כמדומה זהו ספר הספרים של סרי, והוא משלב בין הסגנון העגנוני ובין הבקיאות הגדולה שלו במקורות היהדות.
סרי מוחמא מהכינוי שדבק בו אז, אך מבטל את עצמו בפני עגנון. "השפה שלי שואבת את כוחה מהיהדות והמקורות. זה בעצם גם סגנון כתיבתו של עגנון, אבל להבדיל מעגנון אותי אפשר לקרוא בקליפה החיצונית, ואילו עגנון היה סופר מורכב וחכם יותר, וצריך לקרוא אותו מעבר לקליפה החיצונית, בשכבת העומק. אני עוד רחוק מלהיות עגנון".
אשתקד זכית בפרס ברנר על מפעל חיים. האם גם פרס עגנון בדרך, ותוכל להיחשב כאחד מבכירי הסופרים במקומותינו?
"חלילה, חלילה. כשאני רואה כמה נמכר כל ספר שלי, אני אומר לעצמי שאני לא רק שלא נמנה עם הבכירים אלא גם לא נמנה עם המבוקשים. אני לא מצליח לדגדג אותם".
"ארטור", ספרו השביעי, הוא רומן כמו~אוטוביוגרפי עז ביטוי. הסיפור המסתתר מאחורי כתיבתו מעניין לא פחות מאשר זה שמסופר בו. לפני 11 שנה ראיינתי את סרי, ואז הוא חשף את השדים שמסייטים אותו. נפגשתי עם בניה~סרי בביתו במעלות דפנה, לא הרחק מהשכונה שנולד וגדל בה, בית ישראל. את בית ישראל ואת שכונת הבוכרים הוא עיצב ב"ארטור" כמעין מקונדו של הביוב.
אשתו החביבה לבנה, זו שבזכותה בעצם ספריו רואים אור, אחרי שהיא טורחת להקלידם (סרי נשאר כנראה הסופר האחרון במקומותינו שממשיך לכתוב בעט ונייר, ומצהיר "מעולם לא כתבתי בקצב רצחני, ועד היום אני כותב ביד מילה~מילה ולא במחשב") - חגה מעלינו עם תקרובת. אבל התקרובת האמיתית שהוגשה לשולחן הייתה וידויו הנוגע ללב של סרי על מלחמתו בשדי היצירה.
לאחר שסיים את כתיבת "ארטור", בשנת 1998, נעל סרי את כתב היד במגירה והסתלק משם, משום שנתקף בחרדת מוות בלתי מוסברת. השדים לחשו לו: "אם תפרסם את הספר – מות תמות!". לפיכך הוא החליט לגנוז את הרומן ורק עתה, באיחור ניכר, הוא רואה לבסוף אור.
במשך 30 שנה כתב סרי את "ארטור". יש לו אין~ספור טיוטות של הרומן, וכל ששת ספריו הקודמים של סרי מוגדרים על ידי עורך הספר יגאל שוורץ כטיוטות לעומתו. "חדלתי כבר לספור כמה טיוטות של הספר כתבתי", מספר סרי. "כל הזמן כתבתי פרקים מחדש. היו פרקים שכתבתי שש או שבע פעמים, והיו פרקים שכתבתי אפילו תשע ועשר פעמים, כי הם נראו לי קשים".
כמו ב"היצירה", ספרו הידוע של אמיל זולא, המשיך סרי להיאבק ביצירה שלו, אולם פחד שאם יפרסם את "ארטור", הוא אכן יסתלק מן העולם. "אולי יגידו שאני צריך אשפוז", אמר לי אז סרי, "אבל זה מה שאני מרגיש לגבי הספר. בשיחה איתך אני חוסך לעצמי את הצורך של הפסיכולוגים לפתוח לי תיק".
סרי התגבר לבסוף על חרדות המוות שפקדו אותו בהקשר של "ארטור", והחליט להוציא מהגניזה את הרומן שכבר נדמה היה שלעולם לא יראה אור.
"כשפחדתי לפרסם הייתי צעיר יותר והיה לי אופק של עתיד", מסביר סרי. "היום אני כבר בגיל שהתחנה האחרונה כל כך קרובה, שרק הסטטיסטיקה הרפואית - ולא הוצאת ספר, עם כל הפחדים והאמונות הטפלות שכרוכות בכך – תקבע אם אמות. הבנתי שאמות בכל מקרה, גם בלי קשר לספר".
האם נעזרת בפסיכולוג כדי להתגבר על הפחדים מפני פרסום הספר?
"לא הייתי צריך פסיכולוג. בעזרת כוח הרצון התגברתי על האמונה הטפלה הזאת".
הקריאה ב"ארטור" יכולה אולי להסביר במשהו את הייסורים שפקדו אותו במהלך הכתיבה. מאז ומתמיד כתיבתו של סרי הוזנה בידי שדים ורוחות, דיבוקים וסיוטים, אבל "ארטור" עוסק יותר מכל ספריו בחומרי חיים קשים, ובחלקו הוא נשען כנראה על חומרי החיים שלו שעברו עיבוד ספרותי.
כמו גיבור הספר יצחק, גם סרי הוא בן למשפחה תימנית. "בבית ישראל גרתי ליד החרדים וליד מאה שערים והיו לנו איתם יחסי שכנות טובה. עכשיו אני גר לגמרי בתוכם, והם מתעלמים ממני לגמרי". כתיבתו ביטאה תמיד געגועים עזים לילדות ולשכונה שצמח בה, וזו הסביבה היחידה כמעט שהוא מתאר במרבית ספריו.
לצד הגעגועים לא חוסך סרי את שבטו מהשכונה. הוא מתאר אותה ברומן כ"שכונה אבודה מכדי לשלוח יד בנפשה" (עמ' 12), וככזו שתושביה סובלים מעוני מנוול ממש. הילדים מתרוצצים בתוך סחי וזוהמה, לבושים במכנסיים שתופרים להם משקים קרועים של מלפפונים. השכונה נראית כמו "ביצה נוראה של צחנה" (עמ' 259) שרובצת עליה "קללה גדולה".
סרי מתאר ברומן לא רק מציאות שכונתית קשה אלא גם מציאות משפחתית מעיקה מאוד, הגם שבתוך העולם המסויט משובץ גם הומור רב. גיבור הספר הוא ילד מצולק נפשית, שאמו משתגעת ומאושפזת פעמיים במוסד ("שוב כלאו את אמא בבניין הנורא של העצים השחורים", עמ' 370).
אביו הוא כמעט ננס והכול לועגים לו על קומתו הנמוכה, ולבסוף הוא מוצא את מותו בגיל צעיר. גם סרי התייתם מאביו, לאחר שנהרג בערב פסח תש"ח מירי של צלף ערבי.
ברומן סרי ממית אותו בדרך אחרת, ממחלה. עוד מיתות משונות פוקדות את המשפחה: האחות הקטנה רוחמה מתה כתינוקת, ואחרי מות האב ואשפוז האם יצחק מועבר לקיבוץ ומופרד מאחיו האהוב שלמה, משום שלא נמצא ראוי ללמוד בבית ספר אשכנזי.
בעבר הכריז סרי באוזניי ש'"ארטור' הוא מיצוי כל האמת שלי. בכתב היד הזה הצפנתי את כל הכאבים, הפצעים, הערגה שלי אל ימי ילדותי. הוא בעצם צוואה שאני מניח אחריי. אני כותב על המתים, וזה היה כמו להמית את אבי בפעם השנייה. אני מרגיש שאני בעצמי נקבר בין דפיו של 'ארטור'".
אם כך זהו הספר הכי אישי שלך?
"כל ספר אמת הוא הדבר הקרוב ביותר לווידוי באוזני פסיכולוג. אלא שבשונה משיחה עם פסיכולוג, שם אתה מדבר ללא מסכות, ברומן אתה צריך לגונן על עצמך באמצעות מסכות מצד אחד ועלילה בדיונית מצד אחר, כדי למנוע מהקוראים לזהות את העקבות של ספת הפסיכולוג".
כשאני מתעקש ושואל את סרי מה אמת ומה בדיה ברומן שלו, הוא מהסס רגע לפני שהוא משיב. "ב'ארטור' טמנתי הרבה יותר עוצמות רגשיות, הרבה מהמפה הנפשית שלי ומהשדים האפלים שליוו אותי. 'ארטור' מהווה עיר מקלט לכל העולם הדמוני שלי. אתה לא צריך לחפש בו עקבות אוטוביוגרפיים, אבל הבלעתי בו מפה של חרדות וגעגועים. לא הייתה לי למשל אחות שנפטרה, אבל אמא שלי הפילה תאומות לפני הלידה".
האם דמות האם ברומן מבוססת על האמא הפרטית שלך?
"האם בסיפור היא דמיונית לחלוטין, אבל אני יכול לומר שכילד תמיד ביקשתי אהבת אם, ואמא לא יכלה להעניק לנו מספיק אהבה בגלל תנאי החיים הקשים. יכול להיות שבדיתי אם מטורפת, בגלל שגם במקרה של הרומן האם לא יכולה להעניק אהבה לילדים שלה".
האם נשלחת פעם לקיבוץ?
"לא, אבל אחי נשלח פעם לפנימייה, ובאמצעות הסיפור הזה ניסיתי להמחיש משהו על משפחה שנקרעת מבפנים".
התייתמת בגיל 11 מאביך, וגם הילד יצחק ברומן מתייתם בגיל דומה. איך השפיע עליך מות אביך?
"מאז מותו של אבי ועד היום, כשאני סבא בעצמי, אני תמיד חש שכל מעשיי, ובוודאי היותי סופר, נועדו להביא נחת לאבי, אם הוא באמת משקיף עליי מלמעלה".
הרומן מבטא עימות חריף בין ספרדים לאשכנזים בימי המנדט בירושלים. האם כילד או כמבוגר סבלת מקיפוח עדתי?
"גדלתי בשכונה מעורבת, ויחסיי עם האשכנזים היו יחסי אהדה וחיבה. בספר אני משתמש במתח הזה, הספק סוציולוגי, כי הוא היה קיים באזורים מסוימים. אבל אף דמות של אשכנזי בספר לא שלילית, כולן חיוביות".
לצד ההתפעלות מכתיבתך, היו שהגדירו אותך בעבר כסופר מזרחי, וככזה שכתיבתו אקזוטית ואתנית.
"אני רואה את עצמי כסופר שמתאר את נוף ילדותו. העובדה שאני מזרחי היא עובדה גנטית. אני פשוט תימני, ורק ככה אני יכול לכתוב כתיבת אמת על העולם שצמחתי ממנו. אבל אפשר לכתוב את אותה העלילה גם על צ'כיה".
ב"ארטור" אתה מתאר את השנאה לאנגלים בשכונה הירושלמית. הרומן לא מבטא את אותה מידה של עוינות לערבים. כמי שהתייתם בגלל צלף ערבי מה יחסך לערבים, ומה הצעת הפתרון שלך לסכסוך?
"ביחסים שלנו עם הערבים אנחנו קרובים מאוד לרעידת אדמה. כשהעם כולו היה שיכור ניצחון ב~1967, דוד בן גוריון אמר משפט שאין חכם ממנו: "להחזיר הכול חוץ מירושלים". את עמדתי אתה יכול להבין מתוך עמדת המוצא של בן גוריון. אולי עשינו ביהודה ושומרון את המעשה הנכון מבחינה יהודית, אבל לא ידענו שעלינו לעשות זאת גם כאנשים חכמים.
"ב-1967 עוד היינו יכולים ליצור שלום מדומה, אבל הנוקשות ההדדית לא תאפשר שלום אלא רק מתוך התנגחות שתגרום לחורבן, ואחריו אני לא יודע מה יישאר להם ומה יישאר לנו. רעידת האדמה קרובה, ומה שיישאר ממנה במזרח התיכון כבר לא יהיה ראוי למגורים".
אחרי שהתגבר על הפחדים מפני פרסום "ארטור" סרי מתכנן לפרסם עוד שני ספרים, המורכבים מאוסף של נובלות קצרות. הוא מבטיח לא לנעול אותם במגירה הרבה שנים כמו את "ארטור", אבל הוא יסיים כנראה ללטש אותם בשכונה שיעקור אליה.
סרי ממשיך לכתוב, כי "זה החמצן היחיד שלי לחיות עוד כמה שנים קדימה". למרות הדיבורים על המוות, הוא חש צעיר מבני גילו, ואף החלים מדלקת הפרקים הכרונית שסבל ממנה בעבר בעזרת טיפול בשיטה סינית ("זה היה ממש נס").
הוא ממשיך להתרוצץ ברחבי הארץ במפגשים עם קוראים ובסדרת הרצאות, "וגם זה עוזר לי להרגיש בריא יותר מאשר בני גילי", הוא אומר.
הערב יורד. מלמטה אפשר לשמוע את צעקות הילדים שמתערבבות בקולות השיחה שלנו. אולי בעתיד תוכלו לקרוא באחד מספריו הבאים של סרי סצנה כזו ממש, על חילוני אחרון בשכונה מתחרדת, שאף אחד לא מדבר איתו. מה שנשאר לו זה לכתוב, וגם זה רק כשהרעש לא מפריע לו. ב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם