נפלה שלהבת: סוף-סוף מעמדו של ל"ג בעומר הולך ומתערער
פתאום זו לא בושה לומר שהמדורה לא קדושה. אפילו בבני ברק חגגו השנה ל"ג בעומר אקולוגי
אחר כך צירפה את הנחיות העירייה, המשטרה, מכבי האש ואונסק"ו למקרה שמי מההורים יחליט לקחת יוזמה ובכל זאת ישמור על המסורת. והנה, הפתעה מספר שתיים: שום הורה לא הרים את הכפפה. אז לא הייתה מדורה.
זאת אומרת, הייתה מדורה, אבל אחת: ראש הוועד הניחה, בתבונה לא מבוטלת, שכל הילדים ממילא יהיו לפחות במדורה אחת - של האחים, החברים, הבני דודים או האחים של הבני דודים. הרי ל"ג בעומר הפך במהלך השנים לאירוע שמתפרס על פני שבוע שלם: כל ערב בשבוע מוקדש למדורה של שנתון אחר. אז השנה היה לנו ערב אחד פחות, ולא הצטערנו לרגע.

אולי זה רק נדמה לי, בטח תגידו שזו נחלתה של מובלעת קטנה של עגולי משקפיים ירוקים, אבל יש לי תחושה שמעמדו של ל"ג בעומר לא כתמול שלשום. אני משוכנע שהדאגה לשלום כדור הארץ היא לא הסיבה - אבל היא כנראה תירוץ יעיל שהורים רבים משתמשים בו כדי להתחמק מטקס הקרטושקעס השנתי או לפחות להפחית את גובה הלהבות.
במו אוזניי שמעתי
במוצ"ש שעבר הלכתי לישון בידיעה שבבוקר, כמדי שנה, אתעורר לבית אפוף בניחוח מרשמלו שרוף. הקושי הנפשי שלנו לסגור חלונות הופך את דירתנו לתחנת ניטור שמתעדת את מצב האוויר בתל אביב. והנה, הבוקר הגיע, ועדיין היה אפשר לנשום. אמנם היה ריח של קומזיץ באוויר, אבל הוא היה רק הד קלוש לארומה העוצמתית אליה הורגלנו בשנים עברו. מהמשרד להגנת הסביבה דיווחו שהאוויר מזוהם פי שלושה לעומת ימי שגרה. אני מוכן להישבע שלפני שנתיים הנתון הרשמי היה פי שמונה.
תשכחו מזה שהשינוי הורגש רק בתל אביב. מכל הארץ קיבלתי איתותים שמשהו קורה. ראש העיר בני ברק (הרב יעקב אשר), שיגר לתושביו קול קורא שכותרתו "היבטים סביבתיים בהבערת מדורות ל"ג בעומר", וביקש בכל לשון שיציינו את החג בצניעות ובזהירות האקולוגית המתבקשת. רבנים פרסמו גילויי דעת. עיריות הפיצו הנחיות מחמירות וצמצמו משמעותית את שטחי האש.
קשישים עם קשיי נשימה והורים לילדים אסתמטיים לא התביישו להתלונן, לזעוק, לעמוד על זכותם לנשום אוויר נקי. פתאום מתברר שאיכות הסביבה זה כאן ועכשיו, לא אי שם בשכבת האוזון. ופתאום זו כבר לא בושה לומר שהמדורה לא קדושה.
כי באמת, המדורה היא לא מנהג מקודש. זה אולי חלק מחולשתה הציבורית. זו הסיבה שגם רבנים אינם מוטרדים מהנסיגה במעמדה. היא לא כתובה בשום מקום, היא מנהג שהשתרש רק במאות השנים האחרונות, והיא שייכת לאגף הפולקלור יותר מאשר למחלקת אבינו שבשמים. בקיצור, היא פתוחה לדיון.
למען הסר ספק: אני לא חותר למחיקת מוסד מדורת ל"ג בעומר מעל פני האדמה. הכול עניין של מינון, ואם מדובר במדורה אחת ולא בשלוש, ובכזו ששומרת על ממדים שפויים, ושאין בה פורמייקות, ניילונים ופלסטיקים, ואם בבוקר אפשר איכשהו לנשום - אז לזה קוראים לטעמי איזון סביר. אני לא בעד לעשות לל"ג בעומר כיבוי צופי, אבל נדמה לי שכדאי לשים לב לכך שמתרחש פה תהליך מעניין, שבו רעיון שהתחיל על תקן שיח של מישיגנערים אקולוגיים חלחל במהירות מפתיעה אל לב הקונצנזוס. מעניין מה יהיה כתוב במייל שישלח ועד הגן בשנה הבאה.
השבוע ניסינו להגיע לחוף ירושלים. אני משתמש במילה ניסינו כי כשחוצים את הטיילת באזור רחוב גאולה-הרב קוק שום דבר לא בטוח. אין מעבר חציה, שלא לדבר על רמזור, אז המתנו בדריכות בפאתי הכביש, חיכינו להפוגה קצרה בשטף המכוניות, וברגע המתאים לפתנו את הילדים וזינקנו אל המדרכה הנגדית. היה מאתגר.
ואז הזיכרון הכה בי כברק: דברים דומים מאוד כתבתי כאן, ובדיוק על אותו מקום, בקיץ 2009. ליתר דיוק, ב-19 ביולי אותה שנה. כשפניתי אז לעירייה לשאול מדוע בין רחוב פרישמן לדולפינריום אין לכל אורך הטיילת הסואנת רמזור אחד לרפואה, קיבלתי תשובה מעודדת. "בצומת הרחובות הרברט סמואל וזרובבל יוקם רמזור עד סוף 2009", הבטיחה עיריית תל אביב באופן רשמי.
2009 הסתיימה מזמן, גם 2010. קיץ 2011 כאן, ורמזור אין. השבוע שוב פניתי לעירייה. זו התשובה שקיבלתי: "במסגרת העבודות להקמת נתיב אופניים בטיילת המבוצעות בימים אלה, יוקם רמזור חדש במפגש הרחובות הרברט סמואל ועזרא הסופר. הקמת הרמזור במקום נדחתה, מתוך כוונה לשלב את העבודות להתקנתו במסגרת העבודות לסלילת שביל האופניים".
aviv67@gmail.com