למה לעזאזל אין אף רמזור שיאפשר לחצות בשלום את הטיילת?
אלפי תל-אביבים מחרפים את נפשם מדי יום כדי להגיע אל המפגש הנחשק עם המדוזות. בעירייה מבטיחים: בקרוב יהיה רמזור
מי שרוצה להגיע לחוף תל אביב צריך לעמוד באתגר דומה. כדי לחצות את הטיילת (רחוב הרברט סמואל בשבילכם) צריך להיות אתלט נועז בעל כישרון הישרדות מפותח. לאורך נתח עצום של אחד הכבישים הסואנים בתל אביב פשוט אין רמזור.
אם אני לא טועה, בין פרישמן בצפון לדולפינריום בדרום אין אפילו רמזור אחד שמאפשר לחצות את הטיילת בביטחון ובהליכה מתונה. נכון שיש בסביבה כמה מעברי חציה לא מרומזרים, אבל קצת קשה לקחת אותם בחשבון כל עוד הנהג הישראלי הממוצע לא עושה את זה.
וכך, אלפי תל-אביבים מחרפים את נפשם מדי יום כדי להגיע אל המפגש הנחשק עם המדוזות. גדודים-גדודים הם ניצבים על שפת הטיילת בתנוחת זינוק, מביטים צפונה וממתינים שבין זרם המכוניות האין-סופי יבקיע חלון הזדמנויות של כמה שניות. או אז הם מזנקים אל הכביש תוך כדי מלמולי תפילה. מי שמצויד בילדים, כמוני, דוחף אותם בפראות לעבר הגדה השנייה. בנסיבות האלה, העובדה שבקיצים האחרונים לא הפכה הטיילת לשדה קטל היא לא פחות מנס.
חלף זמן רב מדי עם הרבה ספרינטים נואשים עד שהבנתי שמשהו כאן לא הגיוני: שהריטואל ובו אנשים נורמליים, בעיר נורמלית, הולכים לים נורמלי, לא אמור להפוך למשחק פוקר על החיים. בעודי מנסה לעכל את התובנה החדשה הזו הבחנתי לפני כמה שבועות במצגת שמתרוצצת ברחבי הרשת. מישהו חרוץ ונבון הראה שם את המרחק הגדול, הבלתי סביר לחלוטין, המשתרע בין רמזור לרמזור בחלקה הדרומי של הטיילת, ושהופך את חצייתה למבצע התאבדות קטן. הוא הזמין את התל-אביבים לחתום על עצומה, ואכן היו כמה שחתמו, אבל אז התערב מישהו וטען שאין צורך בעצומה: העירייה, דיווח, כבר החליטה להציב רמזור באיזור הסכנה, וזה יקרה
לא נותר לי אלא לפנות לעירייה, ולשאול האומנם. מתברר שהפעם באמת מדובר ב"אחד שיודע". מהעירייה נמסר: "בצומת הרחובות הרברט סמואל וזרובבל יוקם רמזור עד סוף 2009".
בתשובה לשאלה המתבקשת - למה נזכרתם רק עכשיו? - אומרים בעירייה שהצבת רמזור - כולה רמזור! - דורשת תיאום עם משרד התחבורה, החברה הלאומית לדרכים ועוד כמה גורמים חובבי ביורוקרטיה, ולכן זה נמשך זמן רב כל כך. החדשות הטובות הן שסוף 2009 זה ממש כאן, מעבר לפינה; החדשות הרעות הן שזה הרבה אחרי סוף הקיץ, ובואו נגיד שלא הייתי מהמר בסכום גבוה מדי על כך שיולי-אוגוסט יעברו עם אפס נפגעים בטיילת.
הטור מלפני שבועיים, שתיארתי בו איך התרגלנו להעביר את הקיץ התל-אביבי בלי שירותיו המצננים של מזגן, הניב שובל ארוך של תגובות. היו כאלה שלא האמינו שאין בביתנו מזגן. צודקים: בפינת הסלון מונח מתקן מלבני גדול שאנחנו נוהגים להפעיל, בהתאם לסעיף באמנת ז'נבה, לכבוד אורחים מיוזעים. השבוע זה קרה לראשונה בקיץ הנוכחי, והופתענו במקצת לגלות שהמכשיר עובד.
אבל התגובה הנפוצה יותר האשימה אותנו בקמצנות, ועל זה יש לי לומר רק דבר אחד: חבר'ה, תחליטו. כשאני כותב על אוכל אורגני, מטיחים בי שלהיות ירוק זו פריבילגיה לעשירים בלבד. כשאנחנו חוסכים מאות שקלים בחודש על מזגן, ועוד כמה מאות על דלק, זה משום שאנחנו קמצנים.
מה יש להגיד, הגיוני הרבה יותר לשרוף את הכסף על בנזין ופחם, ובמעט שנשאר לקנות ירקות זולים עם כימיקלים. אם ככה נראית נדיבות, אולי עדיף שכולנו נהיה קצת יותר קמצנים.
נא להמתין לטעינת התגובות
