סיכון הון: למה לבכירי העבודה אין סיבה לחשוש מאראל מרגלית?
חזון קהילתי-תרבותי על גבול המגלומניה. פרויקט קהילתי מצליח מאוד. מעבדה אחת שנסגרה לאחרונה ויחסים בין-אישיים אינטנסיביים וטוטליים. לאחרונה הכריז איש העסקים אראל מרגלית על ריצתו לראשות העבודה ברוב טקס. לפי שעה, פרץ, הרצוג, יחימוביץ' ומצנע לא צריכים לחשוש מהמיליונר הירושלמי. פרופיל
ל"מעבדה" היא הגיעה בהזמנתו של היוזם ופטרונו של המקום איש העסקים אראל מרגלית, שהודיע לאחרונה על ריצתו לראשות מפלגת העבודה. מרגלית הזמין את רובינשטיין להציג הצעה לפרויקט אמנותי במסגרת החזון הקהילתי~תרבותי שלו וכך נולדה "המעבדה".
רובינשטיין עבדה עם מרגלית במשך כשנתיים. היא עזרה לזהות את הפוטנציאל של המתחם הנטוש בדרך חברון ולהפוך אותו לאחד מהאולמות המיוחדים בארץ. היא בנתה תכנית אמנותית, ניהלה תקציב וגייסה את עודד קוטלר בתור מנהל אמנותי. אבל משהו לא הלך: קוטלר עזב, התקציב היה חסר ולא היה מספיק קהל.
על מה היה הוויכוח באותו יום?
"על דבר של מה בכך. זה התחיל ברוח טובה. היה לנו ויכוח על התכנית האמנותית, לא הסכמנו על משהו והוא אמר לי 'אז תלכי' והלכתי. ככה, בשלוש דקות. קשה לו מאוד להכיל דעות שהוא לא מסכים איתן. חשבתי שאני מגינה עליו מעצמו".
אחרי שרובינשטיין הלכה בשנת 2004, הגיעה שרשרת של מנהלים, חלקם נשארו שם לא יותר מחודשיים או שלושה. בשבועות האחרונים נפחה "המעבדה" בגרסתה המקורית את נשמתה, והמקום יהפוך לסניף של ה"זאפה בר", אולם הופעות סטנדרטי בעל מטרות עסקיות בעיקר, רחוק מהחזון המקורי שהניע את המקום בהתחלה ושיכול להיחשב מגלומני.
מרגלית ראה לעיני רוחו הרבה יותר מחלל הופעות; הוא רצה ליצור שפה אמנותית חדשה ומרכז תרבותי שיהפוך למשפיע ברמה עולמית. "הוא רצה לעשות מהפכה ולשנות את גורלה של ירושלים", אומרת רובינשטיין, "אראל התכוון למצוא את הדיסציפלינה הנוספת באמנות, הוא רצה ליצור אמנות בימתית שעושה שימוש בניו טכנולוג'י".
המפיקה הראשית של המעבדה במשך שש שנים מלכי אמיר-דנון מספרת כי "הוא חשב על יישום חי של עבודה וירטואלית, לתרגם עבודה וירטואלית למציאות בימתית". השחקן עודד קוטלר סיפר השבוע כי לא ראה עם מרגלית עין בעין בנושא הזה. "אמרתי לו 'אין דבר כזה'. הוא לא דיבר על צילומי וידאו על הבמה", נזכר קוטלר. "הוא דיבר על וירטואליות אמיתית. אמרתי לו תביא מומחים, אני לא יודע איך לעשות את זה".
הרעיון המקורי היה יפה, מה בכל זאת השתבש?
רובינשטיין: "הוא השקיע כסף, הוא שכר את המקום, הוא שיפץ אותו, הוא נתן תקציב שנתי. הבעיה הייתה בקונספט. הוא קיווה שיצטרפו עוד הרבה גורמים ולאט לאט הוא ייסוג. כשסוף סוף זה התחיל לתפוס הוא החליף מנהלים. יש הרבה תזזיתיות בהתנהלות שלו. הוא בן אדם מוכשר, אינטליגנטי, עם קסם, אבל הוא לומד מהר מדיי, הוא מאבד את הסבלנות, זורע זרעים ולא ממהר לקצור.
"קודם 'המעבדה' הייתה להיט, ואז הוא קיבל את בית המדפיס, זנח את 'המעבדה' והקים מרכז אנימציה. עכשיו שוברים את כל 'המעבדה' בשביל הזאפה. הוא בן אדם מעניין מאוד, שמתאהב בתיאוריות, הוא מתלהב ובטוח שאמנות יכלה לשנות. עצבן אותו שזה לא הופך למרכז ביןן לאומי תוך שנתיים. היו לו כל מיני פנטזיות כאלה. הוא בן אדם שרוצה כוח; הוא בן אדם שעשה כסף והכסף עשה את האג'נדה. הוא רוצה להיות ראש ממשלה והוא בטוח שהוא יכול. יש לו בעיניו חזון".
גם קוטלר מכיר ביכולת של מרגלית לנסות לעשות את הדברים בגדול אך מבלי לרדת לעומק. "אחד האנשים המבריקים שפגשתי" הוא מעיד. "אדם בעל כוח פנימי ועם יכולת יזמית גדולה מאוד. המנעד האינטלקטואלי שלו נפרש מלימודי פילוסופיה ועד פרקטיקה בכלכלה עולמית. הוא מהאנשים שמציירים ציורים על קנבסים גדולים. הדבר היחידי שהיה חסר זה לימוד יותר ארוך שמוביל לראיית העולם.
"העסק הזה שנקרא מעבדה לניסויים תיאטרוניים זה דבר שהוא לא הבין לעומקו. נדמה היה לו שהוא מבין. יכול להיות שהוא התכוון דבר אחד וקיבל לידי דבר שני, וזה מרמז על תקשורת לא נכונה עם האנשים שסביבו. אמרתי לו כי העסק הזה הוא עסק נפלא; הוא מקורי. אין דבר כזה בארץ, אבל צריך להכין את זה מראש שנים קדימה מתוך תפיסה כלכלית. אם רוצים לגייס תקציב מהמדינה או מהעירייה, צריך לפעול כבר עכשיו כי אם אין תקציב אז אי אפשר ליצור".
ובכל זאת העובדים מדברים על התקופה בהתלהבות ואפילו בגעגועים.
"היחסים שלי איתו היו בסדר גמור עד הסוף; הכיסוח שלנו היה ענייני", מספרת רובינשטיין. "זה היה מרתק בשבילי, כי זו פעם ראשונה שעבדתי עם מערכת של כסף ולא במערכת ציבורית".
מלבד זאת, כאשר מבקרים את "המעבדה" צריך לזכור את מצבה של ירושלים ב-2003. "היו שנים יפות מאוד. להקת קולולוש, שהופיעה בשנה שעברה בגן סאקר, התחילה אצלנו בבר עם חמישים איש", אומרת אמיר דנון בתגובה לכך שמדברים על "המעבדה" במונחים של כישלון.
"שלום חנוך, שלא היה בירושלים ארבע או חמש שנים, חווה דרכנו חוויה מתקנת עם העיר, משינה הגיעה אלינו לאנפלאגד. היה פה הישג משמעותי מאוד. היו תורים מפה עד הרחוב. בהופעות של מתיסהיו ספסרו בכרטיסים בחוץ".
מרגלית (50), נשוי ואב לשלוש בנות, לא רגיל להיכשל, לא בשורה התחתונה לפחות. את כספו הוא עשה בתור איש הון סיכון. הוא הגיע ללא הון משלו מהבית. הוא החל את דרכו אצל טדי קולק לפני 20 שנה כמנהל פיתוח עסקי של הרשות לפיתוח ירושלים. בתפקידו הוא הסתובב בעולם ושכנע חברות בין-לאומיות להגיע לעיר.
לאחר מכן השתמש בידע שצבר והחל לחבר בין משקיעים לבין אנשי סטארטאפ בקרן ההון סיכון שהקים (JVP" (Jerusalem Ventures Partners". בשל יכולתו לזהות סטארטאפים מוצלחים הוא גזר קופונים שהגיעו לעשרות מיליוני דולרים עד היום. מרגלית הרוויח הרבה כסף ומהר מאוד. הוא הפך לפילנתרופ בגיל צעיר. בין אלה שעבדו איתו יש הטוענים כי המעבר המהיר בין תפרנות לעושר מדהים היה בעוכריו כאשר נדרש לנהל את עסקי התרבות הפילנתרופיים שלו.
מרגלית גדל והתחנך בירושלים. לפני שנכנס לעסקים שירת בעורב גולני; אחרי הצבא למד ספרות באוניברסיטה העברית ולאחר מכן המשיך לדוקטורט בפילוסופיה באוניברסיטת קולומביה בניו יורק, מסלול מעט לא שגרתי למי שהפך לאיש עסקים.
ירון אוזן, חברו עוד מלימודיו בבית הספר רנה קאסין וכיום פעיל במטה הבחירות, מסביר כי הקשר בין פילוסופיה לעסקים הוא טבעי עבורו: "אראל הוא מסוג האנשים שיש להם חשיבה עמוקה מאוד, אנליטית מאוד ומצד שני רגשית. היה ברור לכולם שלימודי הפילוסופיה הם הדבר הכי נכון והכי מתאים לו, מאז ומתמיד הוא אדם שעסק בנושאים שקשורים לרוח".
אבל כמו ב"מעבדה" גם ההצלחות העסקיות לא עברו חלק. יש שובל של אנשים פגועים מיחסים בין- אישיים אינטנסיביים וטוטליים לאורך כל המסלול שלו. אנשים רבים סירבו לשוחח על מרגלית השבוע, אבל אפשר היה לזהות את התגובה הנסערת לשמע אזכור שמו בטלפון. בעיתוני הכלכלה אפשר למצוא לא מעט ידיעות על שותפים ויזמים שהובאו ל-"JVP" בקול תרועה רמה ועזבו לאחר זמן קצר.
אתה מכיר את הטענות על יחסים אישיים אגרסיביים ופוגעניים?
אוזן: "אני מכיר את זה טוב. אראל הוא בן אדם מכוון מטרה, שצריך להגיע למטרה בדרך שלו, באמונה שלו, בערכים שלו. זה היה בתיכון ככה ובכל העיסוקים שלו. אנשים שלא נרתמים לצורת חשיבה שלו מרגישים מתוסכלים בצורה מסוימת; מצד שני ברגע שאתה הולך איתו הוא גם מתחבר אליך ונותן לך את הסמכויות".
מרגלית מתגורר בבית פרטי בעין כרם. את פעילותו העסקית הוא מקיים מירושלים באחד ממתחמי ההיי-טק היפים ביותר במדינה. בסמוך ל"מעבדה" הוא הקים ב-2007 את המשרדים החדשים של "JVP" במבנה נטוש שבעבר היה בית המדפיס הממשלתי. המקום עמד שומם, ומרגלית זיהה את הפוטנציאל שלו וחכר אותו ממנהל מקרקעי ישראל.
המבנה שנחשב לחסר ייחוד ושימש מאורת סמים הפך לסמל לשחזור אדריכלי מופתי. במקום נמצאים בין 200 ל-300 עובדים, רובם בחברות שונות הקשורות לתחום מדיה חדשה, אנימציה ממוחשבת וכו' והפועלות תחת המטרייה של מרגלית. מרגלית אגב לא היה היחיד שזיהה את הפוטנציאל של בית המדפיס.
"לאנשי בית הספר לתיאטרון חזותי היה חלום לעבור לשם, אבל התקציב שמרגלית הציע לשיקום המקום ניצח אותם. בעירייה אישרו השבוע כי מרגלית היה מתמודד יחיד על בית המדפיס. "אף אחד לא רצה לקחת אחריות על המקום הזה", סיפר השבוע בכיר בעירייה, "לא ניגשו למכרזים. הוא עשה דבר גדול".
נדמה אפוא שמתחם בית המדפיס הוא הצלחה בכל קנה מידה. אבל לפי החזון של מרגלית עצמו הסינרגיה בין "המעבדה" לחברות ההיי-טק, למסעדה ועוד מתחמי בילוי הייתה אמורה ליצור קומפלקס עם אמירה חברתית-תרבותית הרבה יותר משמעותית.
התיאוריה העסקית שעליה הוא מרבה לדבר בראיונות היא שילוב של תחומים, כפי שאמר בראיון לכלכליסט: "ההיי-טק הישראלי לא ימשיך להתפתח רק משיחות בין מהנדסים, אלא משילוב של אנשים מדיסציפלינות שונות - פרסום, תוכן ועוד. התקופה שבה מהנדסים דיברו ביניהם על טכנולוגיה עברה מן העולם".
בינתיים החזון הזה לא התממש: המסעדה של שמיל, שפעלה במקום, נסגרה בשבועות האחרונים בשל מיעוט רווחים; לפני כמה חודשים עוד גוף עזב את המקום בקול ענות חלושה - המגזין "טיים אאוט ירושלים", שנפתח ומיקם את משרדיו במתחם. המיקום של העיתונאים הצעירים בין אנשי ההיי~טק היה אמור להיות עוד חלק בפאזל של רובע מדיה, שבו גרפיקאים, מהנדסים, אנשי כספים ועיתונאים עובדים שכם אל שכם. גם כאן ההתחלה הייתה מבטיחה.
נערכה הרמת כוסית, מרגלית בירך את המשתתפים והציפיות היו גבוהות. אבל מערכת "טיים אאוט" לא שרדה במקום ועברה למשרדים אחרים לאכזבתם של העיתונאים הצעירים, שכמובן התלהבו לעבוד בבניין היפה. כבר מההתחלה לא נוצרה כימיה בין אנשי ההיי-טק לסטודנטים התפרנים מהמגזין.
לקראת העזיבה הורעו היחסים ואנשי המערכת אפילו לא הורשו להשתמש במטבח המשותף. אבל מה שהכריע את הכף היה כנראה שכר הדירה הגבוה. מגזין התרבות והבילויים דל התקציב לא היה יכול להרשות לעצמו להישאר במתחם היוקרתי. יובל סיגלר, מו"ל טיים אאוט, הוא איש עסקים ומרגלית לא חייב לספק לו נדבות, אך עם זאת הרושם המתקבל הוא שמרגלית לא נאבק או התפשר כדי להשאיר את אחד ממגזיני התרבות והבילויים היחידים במתחם.
מטיים אאוט נמסר השבוע: "אנחנו אוהבים את אראל מרגלית, מעריכים אותו והיחסים היו מצוינים. עזבנו בשל שינויים במערכת, לא בשל עניינים כספיים ולאחר שמצאנו מבנה אחר שעונה לדרישותינו".
בתודעת הציבור הירושלמי תיחרת "המעבדה" כאולם מופעים חביב. רוב הקהל לא ידע על הציפיות שליוו אותה מראשיתה. גם אם מדובר בכישלון, זהו עדיין לא מסוג הכישלונות שמשלמים עליו מחיר ציבורי, מה עוד שההשקעה באה כולה מכיסו של מרגלית.
אלא שלפני כמה ימים לקח על עצמו איש העסקים משימה הרבה יותר מורכבת, לפחות מבחינה תדמיתית: הוא רץ לראשות מפלגת העבודה, ללא ניסיון פוליטי, ללא קהל תומכים אותנטי, מול מתמודדים חזקים ומנוסים כמו עמרם מצנע, שלי יחימוביץ', בוז'י הרצוג ועמיר פרץ.
לשאלה למה הוא צריך את זה עונה ריבי בלר, מי שהייתה סגנית נשיא של מרגלית ב-"JVP", כי "הוא מספיק חכם והוא יודע טוב מאוד לאן הוא נכנס. הוא עושה את זה פשוט כי הוא ציוני".
את המשנה של מרגלית בכל הנוגע לפוליטיקה ספג חברו אוזן בשבתות, כששניהם יצאו לטיולי אופניים. "היו לנו שיחות על החברה הישראלית" אומר אוזן, "על איזה מדינה אנחנו מקבלים ומה בעצם בונים פה. לאראל קשה מאוד לקבל את העובדה שאין כיוון, שלא יודעים לאן המדינה הזו הולכת, שיש התדרדרות מוסרית וחברתית וחוסר יכולת של מנהיגים להחליט מה הכיוון.
"זה קשור לעבר של המשפחה שלו. סבא שלו היה מפקד בפלמ"ח, ואראל נולד בקיבוץ נען. ההורים ערכיים מאוד, מחוברים לערכי תנועת העבודה. גם אני בתור מי שגדל בבית של תנועת העבודה אף פעם לא חשבתי ללכת לתנועה אחרת. אפילו שאשתו ואשתי הפסיקו להצביע לעבודה אנחנו המשכנו. הוא רואה את היכולת שלו להרים את המפלגה מהקרשים".
עוד לפני הכניסה לפוליטיקה מרגלית יכול לזקוף לזכותו כבר שנים ארוכות של הפעלת פרויקט חברתי. בתחילת שנות ה~2000 הקים מרגלית את קרן JVP" בקהילה". בניגוד ל"מעבדה" הפרויקט הזה יציב ועקבי יותר וכבר כולל חמש קומונות של שנת שירות ברחבי ירושלים. יניב קוממי, כיום מנכ"ל חברת "דו עת" לאסטרטגיה, נשכר על ידי מרגלית כדי להקים את הפעילות.
הוא מסביר את התפיסה מאחורי הפרויקט: "הויז'ן שקיבלנו מאראל הוא איך מובילים שינוי חברתי בירושלים, בתוך העיר הכי מורכבת בישראל. הוא אמר לי 'יניב בוא תכיר את העיר לעומק'. עשינו מחקר מעמיק על ירושלים. יחידת הניתוח הייתה השכונות. פיתחנו מודל קהילתי שאומר שהמוסד החזק הוא בית הספר; כאשר בית הספר חזק הקהילה חזקה.
"התחלנו להשקיע כספים בבית הספר בתכניות לימודיות, הפעלנו שנת שירות בבת הספר, חברנו לעיריית ירושלים ולמשרד החינוך ויצרנו שיתוף פעולה. במקביל בנינו פעילויות עבור ההורים של התלמידים ויצרנו מעורבות תושבים".
איך הייתה העבודה עם מרגלית?
"אני יכול להגיד שקיבלתי המון חופש פעולה. אראל התווה את החזון, וברוב המקרים קיבלתי רוח גבית חזקה מאוד לפעול ולרוץ. העבודה התנהלה בצורה עניינית. בסופו של יום הוא היה הבוס ואני איש המקצוע. ב~95 אחוזים מהמקרים חשבנו אותו דבר, והדברים עדיין רצים".
אתה מכיר את הטענות על סגנון העבודה שלו?
"ראית מישהו בליגות של המנהיגים שהוא בן אדם 'נורמלי'? אני אומר את זה במובן החיובי כי אנשים 'נורמלים' הם לא מנהיגים. במובן הזה אראל, לטוב ולרע, הוא מנהיג".
אין נתונים רשמיים לכך, אבל בשנים האחרונות השקיע מרגלית מיליוני דולרים ב"מעבדה" ובפעילות של שנת השירות; לא ברור מה האחוז שהשקיע מתוך כלל ההון שבידיו, שהוערך ב-2004 ב-20 מיליון דולרים. במובן אחד פעילות שנת השירות כבר הוכיחה את עצמה מבחינה פוליטית.
מרגלית הכריז על מועמדותו למפלגה בכנס של השנת שירות. מכיוון שאין לו, נכון לעכשיו, קהל תומכים שהולך אחריו שנים ארוכות, כמו לפרץ או יחימוביץ', הבמה שהייתה לו בכנס אפשרה לו להציג את עצמו במסגרת מכובדת, מול קהל רב יחסית.
הדעות של מרגלית כפי שמגדיר אותן אוזן "מתאימות למצע מפלגת העבודה". החזון שמפורט באתר האינטרנט שלו נמנע מתשובות נוקבות וכולל בעיקר אמירות בנושא חשיבות החינוך, שמירה על מדינה יהודית ודמוקרטית ושמירה על טוהר מידות.
בתחום הכלכלי כותב מרגלית שהוא "מביא משנה בעלת אופי ייחודי – מעין תפיסה סוציאל~דמוקרטית מודרנית. צריך לצאת מהתבניות המוכרות: מצד אחד מהתבנית הקפיטליסטית~שמרנית, שמאמינה שהשוק החופשי והתחרות הם שיקדמו את הכלכלה, ומהצד האחר מהתפיסה הסוציאליסטית, שאומרת שצריך למסות את מי שמרוויחים מס גבוה. שתי השיטות פשטו את הרגל", במקום זאת הוא מציע לשלב יותר אנשים במעגל התעסוקה באמצעות עידוד פיתוח אורבני בפריפריה, השקעה בחינוך ציבורי ויצירת חברה "שונה ויצירתית".
הכניסה לפוליטיקה היא לא חלום חדש עבורו. מרגלית שקל ריצה לראשות עיר והתפקד לעבודה בשנת 2006, אז הוא עמד לצדו של עמיר פרץ, לא צעד מובן מאליו באותם ימים. חבר הכנסת דניאל בן סימון, המזוהה עם פרץ כיום, מתאר את הריצה של מרגלית במונחים של קרע משפחתי.
"האיש שמכיר אותו הכי טוב הוא דווקא עמיר פרץ. יש כאן סיפור של 'שניהם היו בניי ושניהם יצאו נגדי'. גם שלי יחימוביץ' וגם אראל מרגלית היו בני בית אצל עמיר ורוממו אותו. זה מעין מרד בתוך המשפחה", אומר בן סימון.
למרות הפילוג בתוך המשפחה, בן סימון הוא תומך נלהב בכניסתו של מרגלית למפלגה: "עצם העובדה שאדם עושה עצירה פתאומית במסלול חייו ומכוון אותם מחדש זו תופעה יוצאת דופן והלוואי שירבו כמוהו. התופעה הזו, המקובלת בעולם, שבה איש עסקים פונה לפוליטיקה, נחשבת כאן כהתקפת שיגעון כי 'מה רע לך?', 'מה חסר לך?', 'מה אתה צריך את כאב הראש?'".
כמובן לא כולם במפלגת העבודה מברכים באופן כה נלהב על כניסתו של מרגלית. עם פרישתו של ברק חוגים שונים מנסים להניע את המפלגה לכיוונים סוציאליסטיים יותר, ולחלקם יש בעיה עקרונית עם תופעת איש העסקים המושיע.
אלעד הן, חבר בחוג יסו"ד (ישראל סוציאל~דמוקרטית) במפלגת העבודה, אומר כי "אין לי דברים טובים במיוחד להגיד על אראל מרגלית. מדובר במישהו שרגיל להתעסק בהון סיכון, אז הוא רגיל לראות את מפלגת העבודה כהון סיכון. ראיתי את הדברים שהוא מציע, זה קשקוש מקושקש. אם זה דומה למשהו זה מפלגת העבודה הישנה והרעה בהרבה מובנים. הקונספט של איש ההון שמגיע להציל את הפוליטיקה מעצמה היא דבר די מתועב בעיניי".
לשי כהן מחוג יסו"ד יש טענות, לא כל כך נגד מרגלית אלא בעיקר נגד המפלגה שנותנת לו יחס מיוחד. כהן נכח בוועידת המפלגה לפני כמה שבועות וראה את מרגלית יושב על הבמה בעוד הוא עדיין לא הכריז רשמית על מועמדותו. כהן תוהה מדוע חברים ותיקים יותר - אסתי קירמאייר למשל - לא זכו בכבוד הזה.
"הוא איש מוכשר, והוא צריך לעשות מסע ולקבל את מה ששלו בדרך הטבע ולא בדרך הארנק", מתרעם כהן. "זה שאדם שולף את כרטיס הפלטינה זה לא צריך לתת לו קיצור ולו במילימטר בעשייה הפוליטית. תעשה את הדרך, שהבוחרים יבחרו בך ותקבל את מה ששלך".
שאלה נוספת שעולה סביב מועמדותו של מרגלית היא אם הפוליטיקה בשבילו היא עניין של הכול או לא כלום. אם הוא לא ייבחר לראשות המפלגה, האם ישמש אחד ממאה ועשרים חברי כנסת?
על פי קורות חייו של מרגלית קשה לדמיין תסריט כזה. אך ירון אוזן מספק תשובה מורכבת יותר. "יכול להיות ששלי יחימוביץ' תזכה ותרצה אותו קרוב אליה", הוא משער. מדבריו של אוזן עולה כי מרגלית ירצה גם לכהן כשר או לפחות כאחד מחברי הכנסת הראשונים במפלגה. אבל האם הוא יישאר בתור חבר הכנסת השמיני או ה~11 של מפלגת אופוזיציה?
ח"כ בן סימון אומר כי ייקח בחזרה את מילותיו החמות אל מרגלית אם יתברר שמדובר בסיבוב חד-פעמי. "אייעץ לו דרכך", הוא שולח מסר. "זו קפיצה פראית מדיי, שעלולה להסתיים לפני שיממש את היכולות שלו. לכן הייתי ממליץ לו להיכנס למרוץ ולחזור להיות חייל כמו כולם עד הפעם הבאה. בפוליטיקה אתה לא בא להיות ראש או כלום כי לוקח זמן ללמוד בפקולטה הזו. נתניהו כבר 25 שנה בעסק. גם עמיר. הם השקיעו את מיטב חייהם להגיע לעמדה מסוימת".
מאז שמרגלית נכנס הוא כבר לומד להכיר את מגבלותיו של העולם הפוליטי. זה התחיל כאשר יצא לפני כמה שבועות בקמפיין ההתפקדות לעבודה "עבודה עכשיו". מרגלית יזם קמפיין מכיסו הפרטי כדי לפקוד חברים חדשים לטובת כלל המפלגה. גורמים במפלגה לא אהבו את הצעד הזה, שבעקיפין מקדם את מרגלית. תנועת אומ"ץ פנתה לרשם המפלגות וטענה כי קמפיין ההתפקדות הוא למעשה תרומה מופרזת למפלגה ולכן אינו עומד בתקנות.
לבסוף המפלגה לקחה את חסותה על הקמפיין. גורמים במפלגה טוענים שכך מרגלית בעצם כפה על המפלגה את קמפיין "עבודה עכשיו". המכשול הבא הגיע ביום שלישי השבוע כאשר גורמים במפלגה פנו אל מבקר המדינה כדי שיבדוק אם מרגלית חרג מההוצאות המותרות של חצי מיליון שקל בפריימריס למפלגה. שוב הטענות הגיעו בשל קמפיין "עבודה עכשיו". מרגלית שלח במסגרת ההתפקדות מכתבים לאלפי חברי מפלגה. המתלוננים נגדו טוענים כי בכך הוא כבר החל את הקמפיין, עוד לפני שהכריז על כך באופן רשמי ולכן קרוב לעבור או כבר עבר את הסכום המותר.
עד כמה הצליח מרגלית לפקוד עד עכשיו? התשובה לשאלה זו מגלמת את סוג המלחמות שמרגלית ינהל בחודשים הקרובים. מקורביו מדברים על חוגי בית מדי יום שבסיומם רבים מצטרפים למפלגה. גורם אחר במפלגה טוען כי "הקמפיין שלו לא הצליח לגייס אפילו מאה מתפקדים".
בן סימון דווקא טוען כי אין טעם להתייחס לשמועות כאלה. "יש עמימות כמעט גרעינית בקשר למפקד. יום אחרי סיום המפקד בתחילת יוני נדע כמה כל אחד שווה. אולי זו דיסאינפורמציה. אני שמעתי שהוא פוקד בצורה מטורפת". כך או כך, במבזק בגלי צה"ל, שבישר השבוע על מועמדותו של מצנע, עדי טלמור סיפר כי מצנע יתמודד מול יחימוביץ', פרץ, הרצוג ואחרים. מה שמלמד כי מרגלית לא ממש נספר בהתמודדות.
ממטה מרגלית נמסר כי "אראל מרגלית פועל כדי למנוע את קריסתה של המפלגה ובכדי להפוך אותה לכוח פוליטי מוביל. ההתמודדות על ראשות המפלגה היא חלק מהמאמץ ולא העיקר בו. מרגלית נכנס לפעילות לטווח ארוך ומתכוון להמשיך ולפעול עד להיותו יו"ר העבודה, אם לא בפעם זו אז בהמשך הדרך. נכון להיום הוא לא סימן לעצמו מושב בכנסת כמטרה קונקרטית, אבל זה בהחלט בטווח האפשרויות.
בעניין מבקר המדינה: מבקר המדינה לא פנה לאראל מרגלית, אלא מרגלית פנה ביוזמתו למבקר כדי שזה ינחה אותו ואכן מבקר המדינה השיב למרגלית כיצד עליו לפעול. בעניין 'המעבדה': מתחם 'המעבדה' נמצא בשיפוצים כחלק משיתוף הפעולה החדש עם 'זאפה'. שיתוף הפעולה מרחיב את חזון חיי התרבות בעיר וימשוך לעיר אמנים ישראלים ובין-לאומיים מהשורה הראשונה.
"ההפקות הייחודיות של 'המעבדה' יופיעו במקום במתכונתו החדשה. מאז פתיחתו לפני שמונה שנים ועד היום הפיק תיאטרון המעבדה 17 הפקות מקור ואירח מאות מופעים. חנה רובינשטיין עזבה לצערנו בעקבות סכסוך עם המנהלת האמנותית של 'המעבדה' ולא זכתה להיות חלק מהצלחות המקום. צוות המעבדה מצר על כך שנמנע מעודד קוטלר, בשל מחויבויותיו בתל אביב, להמשיך להיות חלק מהעשייה בתיאטרון.
"בנוגע לעזיבת מגזין טיים אאוט: שמחנו לשתף פעולה עם גוף בין-לאומי כדוגמת טיים אאוט, ולכן השקענו מאמצים רבים כדי לסייע להם בכל צורכיהם כשוכרים ברובע המדיה. המגזין התרחב והצליח ולא יכולנו לספק להם שטח בגודל המתאים לדרישותיהם".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם