מאיפה נחתה עליי חרדת הנטישה שלי?
למה אני כל כך נחרדת כשבן הזוג שלי (שוב) ממריא דרך דמעה שקופה? הרי רוב חיי רק קיוויתי שכולם יעזבו אותי כבר בשקט וייתנו לי קצת להיות לבד
זה מתחיל מכוננות גבוהה בשבוע שלפני הטיסה של ס', ממשיך בקוצר רוח ועוינות כללית כלפיו (מה הטעם להיות נחמדה, במילא הוא עף תכף ל-30 יום של שכחה בגבעות הירוקות של בריטניה ומשאיר אותי פה לבד, בין הערמות החומות של כלבי תל אביב) ומגיע לשיאו בליל הטיסה, כשבמקום פרידה אוהבת ועיניים לחות אני משתדלת להינתק ממנו בחלק מוקדם של הערב, לשתול על לחיו נקירה צחיחה ולרוץ להתחפר בבונקר הביתי שלי: צפייה בסרט במחשב ומריחת לק סגול מזעזע על ציפורני הידיים.
על לינה משותפת באותו לילה אין מה לדבר: להתעורר אתו לפנות בוקר, ללוות אותו לדלת עם המזוודה, להיפרד בנשיקה ולחזור לישון לבד במיטה הריקה? אין שום סיכוי. עברתי את זה פעם אחת יותר מדי, עם החבר הקודם שלי: הוא היה צריך להתעופף לאנשהו ליומיים, ויצא מהבית בארבע בבוקר, מפציר בי להישאר במיטה ולהירדם שוב. בארבע ועשר דקות הייתי כבר בעיצומו של התקף פאניקה, שהסלים לכדי סצנת "אל תיסע, אל תיסע". זה לא עזר, כמובן, וסביר להניח שאותה קריסת מערכות פתאומית אצלי הייתה בין הגורמים שהובילו את אותו חבר לשלוח אותי לקיבינימט כמה חודשים אחר כך. כנראה בצדק.
מה שבטוח - בנקודה ההיא החלטתי שדבר כזה לא יקרה לי יותר. רוצה לנסוע? סע לשלום וכוס אחותך. אני לא מתכוונת להיות בסביבה כשזה קורה. הספיק לי. אם גיליתי דרך להתמודד עם הנטישה האיומה הזו, מגוחכת ככל שתהיה, בדרך הזו אני מתכוונת לצעוד. הכחשה, הדחקה, רכישה מסיבית של סרטים מטופשים וגוני לק חדשים - לעזאזל, זה יותר טוב מעוד התקף פאניקה.
כמו שיודע כל נציג ציבור שנחשד בעברה על החוק, ההגנה הטובה ביותר היא התקפה. משה קצב תקף בשידור חי את ערוץ 2, איווט ליברמן נכנס בכל מי שאינו ליברמן, ואני, מתוך ניסיון אמיתי לשרוד, עוטה שריון קוצני ומתבצרת. זה נשמע אידיוטי - הרי שום סכנה קיומית אמיתית לא מרחפת מעליי. אני אשאר בחיים בין אם ס' יקרקע את עצמו לתל אביב ובין אם יחבור סופית לקבוצת נזירים חולבי עזים למרגלות ההימלאיה. אבל ההיגיון הבריא, שבאדיבותו נכתבת כעת הידיעה הזו, נוטה להתקפל כאשר לתוך הזירה פוסעת הכלבה מהגיהינום, החרדה.
לה, בניגוד לו, יש גרעין קשה של אוהדים ותיקים, אולטראס פאניקה, כל דבר קטן מעיף להם את הפיוז ויאללה, הם פורצים למגרש, לדפוק קרש בראש לשופט. לכי תדברי בהיגיון עם דבר כזה.
כמובן שהשאלה הכי בוערת על סדר היום שלי ושל הפסיכולוג שלי היא "למה?" למה אני נחרדת כל כך כשבן הזוג שלי ממריא דרך דמעה שקופה? או-קי, "חרדת נטישה". יופי, זיגמונד. אבל איזו נטישה? מתי ננטשתי? אף אחד לא השאיר אותי בסלסילת נצרים על מדרגות כנסייה, ההורים שלי אף פעם לא שכחו אותי בשום מקום (אף שיש מצב שהם ניסו מדי פעם). למעשה, רוב חיי השתדלתי ככל האפשר להגיע למצב שבו כולם יעזבו אותי כבר בשקט וייתנו לי להיות לבד, לקרוא, לחשוב, לדמיין, להיות קצת עם עצמי. אף פעם לא נזקקתי לליווי צמוד או השגחה, להפך.
גם חברויות לא הפכו אותי ליצור תאב שהות לצד הזולת: בפעמים המעטות בהן הייתי נפגשת עם חברות מבית הספר היסודי הן מצאו את עצמן לרוב נעלבות ומשתעממות בפינה, בעוד אני עטה על ספר שמצאתי בספרייה של ההורים שלהן או שקועה בתוך אחד שהבאתי אתי מהבית.
הייתי ילדה דחויה, אבל גם הפקתי הרבה תועלת מהבדידות. היה אפשר להשאיר אותי בחדר לבדי במשך ימים - לא היה שום סיכוי שאשתעמם. לא כשפצפונת ואנטון מארחים לי לחברה, בטח לא בזמן שתיית התה עם אן מאבונלי. כל מה שהזדקקתי לו נמצא בין הדפים. בחוץ לא חיכה לי שום דבר שיכול להשתוות לזה.
פעם לא פחדתי מכלום. בחיי, כלומר בתור ילדה פחדתי מאמא שלי וכמתבגרת למדתי לפחד מגברים זרים, אבל חוץ מזה? כלום. בכיתה ז' השתתפתי בפרויקט בית-ספרי שהמפגשים בו היו מסתיימים בשעות הערב המאוחרות. מכיוון שהוריי כבר גרו במושב מחוץ לירושלים ולא הייתה תחבורה ציבורית זמינה, הייתי נוסעת מדי ערב מבית הספר לסבתא שלי שגרה בקצה השני של העיר. שני אוטובוסים, שביניהם המתנה ארוכה לבד ברחוב חשוך.
הייתי בת 11 וחצי, בעידן שלפני הסלולרי, בעיר גדולה
גם כשאוטובוסים ובתי קפה התפוצצו בכל פינה בעיר, לא נתקפתי חרדה. אמנם ההתנהלות שלי הושפעה מכך מאוד, אבל גם כאשר היה נדמה לי שזיהיתי באוטובוס נוסע עם חשד לפוטנציאל אובדני-קולקטיבי, פשוט ירדתי בתחנה הקרובה וקיוויתי שאני טועה. לא היסטריה, לא הקור הזה שלופת את העורף, לא פאניקה. הייתי המחשה מהלכת לביטוי שערסים אהבו להדביק על שמשות הפיאט אונו שלהם: NO FEAR.
אבל משהו השתבש.
אז הנה אני, חיה וכותבת. מתכננת לפרטי פרטים את הימים וישנה מעט בלילות. לא בוהה, לא עוצרת, לא משאירה דבר ליד המקרה. כשרוצים להימנע ממחשבות מטרידות יש לדאוג להסחות דעת תכופות: ספר, סרט, לק, הליכה למקום ספציפי. הכול צריך להיות מאוד תכליתי. אסור לסמוך על האינרציה.
עברו רק שלושה ימים מאז המריא ס', ואני בסדר. אבל איזה מין "בסדר" זה לחנוט את עצמך בכל כך הרבה שכבות של הגנה עד שלא נותר מקום לרגש טבעי ופשוט כמו געגוע? ואיך מפרידים בין געגוע לבדידות, בין געגוע לחרדה? בפעם הקודמת שס' חזר מנסיעה של חודש הבטתי בו כמו באיש זר. שבועיים חלפו מרגע שובו ועד שהתחלתי להפשיר קצת, להתרגל מחדש לקיומו. האם אצליח לשנות את הדפוס הפעם?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם