אולי בגלל שאף פעם לא נתת לאף אחד להיכנס? לא נזקקת באמת? עצמאית, עם ספר ועולם פנימי משלך. ועכשיו אני לומדת להיות ביחד מבלי לאבד את הלחוד, ועדיין קשה לך במעברים. יהיה בסדר, רק תמצאי משהו לסמוך עליו, איזה קול מרגיע ומנחם בתוכך.

לא יודעת למה אנשים חייבים להיות מגעילים כאן- אהבתי מה שכתבת, ואת האומץ להיחשף.

גם לי הייתה ילדות עשוקה, וגדלתי להיות פחדנית חרדתית. בעלי טס עוד חודש ואני כבר חצי שנה בכוננות ספיגה. האמת שאני מרגישה שאצלי זה יותר קשור בפחד שלי מטיסות, והמחשבה שיקרה לו משהו בגלל זה... אבל איכשהו, כל המחשבות האלה מובילות לאותה התוצאה של חרדה והתחננות שלא יטוס.
טוב לדעת שיש עוד מישהי כמוני בעולם הזה ואני לא הפסיכית היחידה

עוד אחת שעושה קריירה מלהתבכיין ולקטר ולצקצק כמה כולם שונאים אותי מרוב שאני שנונה וחכמה.

נשלח מהמג'ימיקס שלי

זה קורה ביחסים שקרסו עקב בגידה ונבנו מחדש במקום אהבה נשאר אולי הכבוד ואז אפשר לקיים חיים עצמאיים של בן הזוג התלותי
והוא בונה לעצמו חיים טובים יותר, אבל אי אפשר להעלים לגמרי את חרדת הנטישה זה טבוע בגנים שלנו

מי שהוא לא שמאלני כמו נועה אסטרייכר נכון?

לקרוא עד הסוף?

כשאני נוסע יש לה התקף חרדה וכשהיא נוסעת יש לה התקף חרדה. והשמועה בסן פרנסיסקו היא שגם לקוקסינליות יש כאלה התקפי חרדה.

שנים ניסתה אשתי לקשור אותי אליה בכבל לא בר-ניתוק. בעצם עוד לפני שהתחתנו. לדבריה כבר מגיל 7 או 8, שאז במקרה שמעה על קיומי כשאני עדיין לא ידעתי על קיומה, היא ''ידעה'' או החליטה שאנחנו נתחתן. 12-13 שנים מאחר יותר שוב נצטלבו דרכינו, והיא הפעילה כל אמצעי כדי לקשור אותי אליה. כולל אפילו מה שאולי ניתן לכנותו 'גניבת-זרע'. היא פשוט נכנסה למיטתי כאשר חזרתי 'מיובש' אחרי 6 חודשי-מלחמה במדבר (נחשו מתי) ומאז אסור היה לי להתרחק, כולל להשתקמות בעזרת לימודים באוניברסיטה אחרי פציעה שמנעה ממני להמשיך בעבודה גופנית כמו קודם. כל נסיון שלי ליצור ולקיים מעט 'מרחב-מחיה' נתקל בהפגנות-נגד ואמצעי-ענישה (עזיבת-הבית עם הילדים הצעירים לשנה שלימה, 'סחיבתי' לפגישות עם פסיכולוגים, ועוד). עד שהיא עצמה בחרה בקריירה מקצועית ואקדמית שהרחיקה אותה יותר ויותר מהבית. מאז 'מרחב-המחיה', האוטונומיה וה'לחוד' (שלה כמובן. חלילה לא שלי) היו למנטרות וליעדים שלה בחייה. עד שלילה אפל אחד הודיעה לי ש''ככה אני לא רוצה לחיות יותר'' וזמן-מה לאחר מכן אספה את חפציה (כאשר נעדרתי מהבית), והלכה לה לחיים עצמאיים ומאז אני לבד, בוכה בדמעות עכורות.

זוגיות מאושרת? נאמנות? אהבה?יש דרך להרגיש כל הזמן שלווה בזוגיות.לגעת בפסגת אושר, להרגיש מאושרת בריאה והעשירה,דרך שאינה עולה אף שקל,וכל אחת יכולה ליישם אותה כמוני.
אכתוב בקיצור כיצד אני מרגישה אהבה לחברי,ולמשפחה,איך למדתי על היופי והאור שבחיים וביהדות,על האור העכשוי בו אני חיה.
כדוגמנית זוהרת,לשעבר,פעם חשבת שאלו החיים. אך התאכזבתי,הייתי מאוד אומללה,וחסרת טעם אמיתי לחיי.
במקביל גם היה לי קשיים יום יומיים וקשים בזוגיות,ובעסקים.
האיר מזלי והכרתי את המקובלת יפה כהן,מבני ברק,שקיבלה אותי כמו את כולן חינם.
התברכתי על ידה,קיבלתי אור,אהבה לחיים, התיעצתי עמה.
ומאז כל משמעות חיי השתנתה,העסקים די מצליחים,הזוגיות לאחר שבעצתה אני שומרת טהרה,אני מאוד נאמנה ותומכת בבן זוגי, החברות והזוגיות בנתיים מאוד משגשגת,גם בן זוגי למד ממני להשקיע,ונאמנות,ונהנה מהטהרה, והעיקר שהבנתי את משמעות החיים,ובמה יש למלאות אותם.מאז הכרותי איתה,מאושרת וגם די עשירה.וגם מרגישה יותר בריאה בגופי ונפשי.
אני מודה כל בוקר לבורא,שזיכה אותי להכיר אישיות כזו,זה היופי האמיתי,היופי המושלם,לדעתי.
אז תאמרו אתן.מי מאושרת? אם לא אני!מי?

אני מזדהה מאוד. עם ההסתגלות לבדידות בילדות, סיגול העצמאות החתולית בגיל 11, עם ההשתבללות הזאת מול חווית נטישה - להתקפד בזעף במקום להתמסר לגעגועים. וסליחה על עודף המטאפורות החייתיות.

הדפוקה והמתוסבכת...

יש להם צורך נפשי להיות במצוקה תמידית?
תעלומה.

עד שמצאתם איזה פראייר אתן נאחזות בו