נטושים: המקומות המוזנחים ביותר בירושלים
חילונים, ערבים, חרדים, אסירים, כלבים וסתם שטחים פתוחים. כולם קורבנות של חוסר אכפתיות מצד הרשויות. בכל רחבי העיר ישנם מקומות שהגורמים הרשמיים מתעלמים מקיומם ומעדיפים להנציח את העזובה וההזנחה. פרויקט מיוחד
במכלאה של העירייה ליד רמות הכלבים כלואים בתאים אישיים והכול מאוד נקי ומסודר, אבל בעל החיים נמצא למעשה בבידוד ויכול להשתגע.
אם הוא לא יורדם קודם. בברנז'ה קוראים לזה כלא חמישה כוכבים. כאן בעמותה כולאים בקבוצות כדי לתת תחושה של להקה. לכל להקה יש פינת צל, צריף המגן מהגשם והכי חשוב - מטפלים נחמדים, שמלטפים ומוציאים אותם לטיול. כאן לא מרדימים.
למרות זאת, זה לא גן עדן לכלבים. את ההזנחה האמיתית של המקום אפשר למצוא בחיי הכלבים עצמם. 150 יצורים חיים שמחכים שמישהו ייקח אותם הביתה. הם לא גזעיים, לא מחונכים ולא צעירים. עשרות מהם "כנענים", או בעצם מעורבים ירושלמים-רמאלתים עד העצם. כל כלב ופגמיו, כל כלב והטראומות שהוא נושא איתו. הם לא אטרקטיביים לרוב המשפחות המחפשות כלב, והם יכולים לחכות לאימוץ שנים.
ימיו של המוסד במתכונתו הנוכחית ספורים. העירייה רוצה לפתח את אזור התעשייה עטרות ולפנות משם מוסד לא רווחי כמו עמותת "צער בעלי חיים". מנהלת תחום האימוץ חיה ביילי מקווה שאחרי 30 שנה במקום הם יוכלו לעבור למקום קצת יותר נגיש.
"בסדר, לא רחביה", היא מתפשרת, "אבל כרגע אין לעטרות שום תחבורה ציבורית. מי שרוצה להתנדב
נכון להיום השילוב הזה של פנסיון ובית כלא לכלבים ממשיך לפעול. הכלבים הוותיקים רובצים בשמש ומחכים שהזמן יעבור עד הטיול בחצר או עד הארוחה. אין להם מושג שיש בני אדם שלא מקבלים גם את זה.
(אלי אושרוב)
בין השכונות החרדיות בעיר שוררת תחרות קשה בנושא ההזנחה, אולם משאל רחוב אקראי בקרב תושבים חרדים מעלה כי על המקום הראשון אין כמעט עוררין - צומת הרחובות זוננפלד ושומרי אמונים. הצומת נמצא בתפר בין שכונת מאה שערים לשכונת בית ישראל. זוהי החצר האחורית של מעוז החרדיות הירושלמית, מגזר שהוא בפני עצמו חצר אחורית של עזובה ותנאי מחיה ירודים.
למעשה זה לא ממש צומת, אלא יותר הצטלבות אקראית של שני רחובות לא גדולים, ועם זאת מרכזיים בשל קרבתם למוסדות תורניים נחשבים בעולם החרדי. על כתפיו הצרות של מפגש הרחובות הזה יושבת תנועה ערה של אנשים וכלי רכב כמעט בכל שעות היממה, שניהם לא מייחסים משקל מכריע להבדלים בין כביש ובין מדרכה.
מעל לכל זה משקיפות מכל עבר קונכיות מגורים צפופות, מגובבות זו על גבי זו במעין פקעת סבוכה של מרפסות וחבלי כביסה, המקשות לקבוע היכן דירה אחת נגמרת ואחרת מתחילה.
למרות כל אלה, הסיבה שממצבת את הצומת הזה במקום הראשון בטבלת ההזנחה במגזר החרדי אחרת: המפגש המסוכן בין אזור מסחרי מאולתר, מוסדות חינוך מתפקעים מתלמידים ואי הסדרה של מתקני תחבורה בסיסיים.
מתחילת רחוב שומרי אמונים ועד אמצעו המדרכה שבורה; מאמצעו ועד למפגש עם רחוב זוננפלד - מרחק של כ-200 מ' - אין מדרכה כלל. במקום שוכנים שבעה בתי ספר, ארבעה תלמודי תורה לבנים ושלושה בתי ספר לבנות. כל מוסד מכיל בין 1,200 ל-1,400 תלמידים.
"בכל שבוע יש במקום הזה לפחות חמישה מקרים של דריסת ילדים", מספר יואליש קרויס, חבר במינהל הקהילתי במאה שערים ותושב השכונה. "זה נשברה לו הרגל, שני נשברה לו היד, בנס זה לא נגמר באסון כבד. רק בשבוע שעבר היו פה שש תאונות שהיו מעורבים בהן ילדים". ברוב המקרים תאונות הדרכים הללו מושתקות בשל האופי הבדלני של המגזר, אך גם משום שאנשיו נמנעים להשתמש בשירותי אמבולנס בשל המחיר הגבוה. את פינוי הפצועים עושים התושבים בעצמם.
קרוב יותר לצומת הבעיה גדולה אף יותר. המולת בתי מסחר יוצרת במקום תחושה של אזור תעשייה ומזמינה תנועה מתמדת של משאיות. אלה נאלצות להידחק בין הולכי רגל ועגלות ילדים, מכוניות חונות ופחי אשפה גדולים, המלאים עד גדותיהם. בהיעדר מקום חנייה נאות לפריקה וטעינה הן חונות באמצע הכביש במקרה הטוב. במקרה הפחות טוב הן חונות כששני גלגלים על המדרכה ושניים על הכביש באלכסון מאיים.
לטענת תושבי המקום, בשנתיים האחרונות הם שלחו אין-ספור פניות לעירייה בניסיון להביא להסדרה נאותה של האזור – הן ביצירת אזורי חנייה בתשלום, הן בצביעת המדרכות בכחול-לבן או אדום-לבן (על פי הצורך) והן ביצירת אזורים מוגדרים לפריקה וטעינה - אולם דבר לא נעשה. על פינוי אשפה הולם הם כבר לא מדברים.
יושב ראש התנועה למען ירושלים חיים מילר מתח ביקורת קשה על התנהלות העירייה בעניין הזה. "אם העירייה נכנסת לתקן שם משהו, זה רק לדקה או שתיים. באים ומנקים קצת, מניחים גדר פה וגדר שם, אבל לא לקחו אף פעם את השכונה הזאת ברצינות. מיד לאחר החג אנחנו מתכוונים להיאבק בעירייה בנושא. ניפגש עם משרדי ממשלה ונדרוש שיורו לעירייה לטפל במחדל המתמשך הזה", הוא מצהיר.
מעיריית ירושלים נמסר כי "הנושא נמצא כרגע בבדיקה ובשלבי תכנון להסדרת המדרכות והסדרת החנייה במקום".
(עוז רוזנברג)
על הפער בין הסכומים שמעבירה עיריית ירושלים למוסדות החינוך במערב העיר לסכומים שהיא מעבירה למוסדות במזרח העיר כבר דובר רבות, בעיקר עקב העתירות שהוגשו בנושא לבג"ץ. בעקבות הזנחה קשה ומתמשכת, הפער המספרי שדנים בו בין כותלי בית המשפט מתורגם בשטח לבתי ספר רבים הסובלים ממחסור חמור בכיתות לימוד ומתשתיות לקויות לרוב.
כזה הוא גם בית הספר היסודי לבנים אחמד סאמח שבאבו טור. אף שהורים רבים פנו לעירייה בנוגע למבנה המוזנח והסביבה הלא ראויה, לא נעשו שינויים משמעותיים במקום. "מדובר בבניין המיועד במקור למגורי משפחה, אבל העירייה שוכרת אותו לשימוש של בית ספר", מסביר אב לתלמיד.
"בגלל העובדה הזאת החדרים בו קטנים יחסית ומכילים תלמידים רבים, והם נאלצים לשבת בהם כמו סרדינים. בגלל הצפיפות, כאשר התלמידים רוצים להיכנס לכיתה או לצאת ממנה הם חייבים לטפס על השולחנות כדי לעבור".
השנה בית הספר נעשה צפוף עוד יותר. בשתי כיתות גן, המכילות יחד כ-70 ילדים, נבנו קירות גבס ועל אותו שטח ממש נוספו שתי כיתות ג'. בקומה השנייה של בית הספר, שם לומדים 200 תלמידים, יש שני תאי שירותים בלבד. להורים יש טענות רבות כלפי העירייה, שלדבריהם מתעלמת מהפניות ומזניחה את בית הספר ואת תלמידיו, כ-500 במספר.
"אנחנו מחכים שהעירייה תקיים את הבטחתה ותדאג לחדר מחשבים בבית הספר", אומר הורה. בפברואר האחרון הם אמרו לנו שבשנה הבאה כבר יהיה לנו חדר מחשבים, אבל כבר שלוש שנים הם אומרים לנו את זה, כך שאנחנו לא ממש אופטימיים".
נוסף לכך, ההורים מקווים כי העירייה תענה גם לבקשתם להתקין גדר תיל בחצר בית הספר. "היום יש במקום גדר נמוכה, וכשהילדים משחקים בכדור בהפסקות הוא תמיד עף מעל הגדר ומתגלגל במורד הרחוב והם צריכים לרוץ החוצה כדי להחזיר אותו", מלין אותו הורה. ואם לא די בכך, פח הזבל הסמוך לבית הספר עולה על גדותיו. המדרכה שמתחתיו מתמלאת בזבל והתלמידים נאלצים לדרוך עליו כדי להגיע לבית הספר. מבחינת ההורים מדובר בסכנת נפשות.
ההורים רוצים שהעירייה תספק להם מבנה אחר, המותאם לצרכים של מוסד לימודי, אבל אפילו הם יודעים שזה עניין של שנים, אם בכלל, עד שצעד זה יתממש. בינתיים כל מה שנותר להם זה לקוות שהעירייה תחדל מההזנחה, ותספק להם את התנאים הבסיסיים שחיוניים לקיום תקין של בית ספר יסודי.
מהעירייה נמסר כי "העירייה יזמה בחצי השנה האחרונה מבצע ניקיון בשיתוף הנהלת בית הספר. במסגרת המבצע התלמידים לקחו חלק פעיל. לאחרונה התקיימה פגישה בין המינהל הקהילתי למנהלת בית הספר, ובמהלכה סוכם על מבצע ניקיון נוסף בשיתוף עובדי נפה ותלמידים פעילים. מעבר לכך, בשטח בית הספר מתבצע פינוי אשפה יום~יומי ותיקון ליקויים מטופל בהתייחס לפנייה ספציפית".
(עדי פוליטנסקי)
לפני מספר שבועות גילה בן לב-קדש, תושב טרי בשכונת ארמון הנציב, שאינו יכול לעבור בשביל המוביל מביתו אל הפעוטון שילדתו הקטנה נמצאת בו, משום שאת הדרך חסם שיח ענק. כמו כל תושב הגיוני, חייג לב-קדש 106 וביקש שמישהו יבוא לקצוץ את הענפים. לאחר שהועבר בין כמה אחראים קיבל לבסוף הודעה ברורה: "מהעירייה הודיעו לי, 'תגזום את השיח או שתקבל קנס'".
לב-קדש ההמום לא הבין כיצד אותו שביל, שרחוק כמה עשרות מטרים מביתו, נמצא באחריותו. כך הוא התוודע לראשונה לשפ"פ (שטח פרטי פתוח), אחת מהשיטות התכנוניות המניפולטיביות שנקטו העירייה, משרד הפנים והקבלנים אחרי שנת 1967.
לב-קדש חדש בשכונה, אבל תושבים ותיקים יכלו להזהיר אותו מראש מהשפ"פים. הגדרה תכנונית זו נכנסה לשימוש עם הקמת שכונות הקצה של ירושלים: ארמון הנציב, נווה יעקב, גילה, שכונות שנבנו במהירות ובזול. בשיטה זו "מקבלים" תושבי הבניין אחריות על שטח מסוים מחוץ לבניין.
השטח יכול להיות שביל, מדרכה, מגרש חנייה ועוד. בשטח זה לא יעבדו עובדי ניקיון או תחזוקה של העירייה כי זהו שטח "פרטי". בפועל לתושבים אין כמעט יכולת להתאגד כדי לטפל באזורים אלה. פעמים רבות מדובר בשטחים הרחוקים מאוד מהבניינים עצמם, או שעבודת האחזקה מורכבת ואפילו ועד בית חזק לא יכול לדאוג לה, למשל עבודות אספלט ותאורה. כך העירייה והממשלה השתמטו מאחריות והקבלנים קיבלו שטח גדול יותר לבנייה.
עשרות אלפי תושבי ירושלים סובלים במשך שנים ארוכות מההזנחה הזו. מי שמסתובב בארמון הנציב וגילה ורואה עשבים פורצים מהמדרכה, או ערמות אשפה אקראיות, יכול לנחש שמדובר בשפ"פ.
משיחה עם גורמים המעורים בנושא בעירייה עולה כי הוועדה המחוזית הפסיקה בשנים האחרונות לאשר שפ"פים לקבלנים. עם זאת, הפיכת השפ"פים לשטחים ציבוריים תעלה לעירייה מאות מיליוני שקלים, ולכן היא צפויה לסרב לקחת אחריות על הבעיה.
בינתיים קבוצות קטנות של תושבים מתארגנות כדי לפעול, למפות את השפ"פים ולהציע לעירייה מדיניות חדשה. כאשר מתוודעים למונח שפ"פ, מתחילים להבין כי מצב הניקיון הרעוע בשכונות אינו באשמת התושבים. למעשה כשמסתובבים ברחובות ארמון הנציב אפשר רק להעריך את התושבים, ששומרים על השכונה נקייה יחסית למרות המצב הבלתי אפשרי שנקלעו אליו.
(אלי אושרוב)
ליפתא היה המקום שהיינו בורחים אליו מבית הספר. לילד אורבני שכמוני, שגדל בלב ירושלים החרדית, זו הייתה שמורת טבע בלב יער של בנייני קומות. ככה זה כשאתה גדל ברחוב שאין בו עץ אחד לרפואה.
הפעם האחרונה שהייתי שם הייתה בקיץ האחרון. בשבת אחת אחרי הצהריים יצאנו לשם אני, חברי הטוב אריה והכלב שטראוס המנוח. אחר כך הצטרף אלינו גם ש', שהגיע היישר מסעודת השבת אצל הוריו בשכונת מקור ברוך. התיישבנו סמוך לבריכה, שהפכה למקווה לנחנחים ושאר חסידים, וניסינו ליהנות מהשלווה.
כמה דקות אחרי שהגענו יצאה מאחת החורבות שלישייה: שני כלבי ענק וגבר שהסתובב סביב הבריכה כאילו מחפש במי לשסות את שיני שניהם. ש', שידוע בחוסר הטקט שלו, הסתכל לעברו יותר מפעם אחת. "אמרת לי משהו?", שאל הכלבן את ש'.
"לא" אמר ש' והתחכם, "חשבתי שאתה אמרת לי משהו". הכלבן הסתובב, נעלם בין העצים וחזר עם שתי נערות. הימרתי ביני לביני שמקומן הטבעי הוא בבית מחסה לנפגעות מדברים רעים כלשהם. הוא השאיר את הכלבים אצל הבנות, פירק מאחד מהם את שרשרת הברזל והתקרב אלינו כשהיא בידו. כשהוא הלך מכות רצח עם ש', אריה ואני ברחנו אחורה.
"המשטרה לא יכולה להגיע לשם כי אין דרכים, זה המערב הפרוע של ירושלים" אומר מנהל מחוז ירושלים במועצה לשימור אתרים איציק שוויקי. "היו שם מקרי רצח, מקרי שוד ומקרי אונס, כל הדברים הלא נעימים נמצאים במקום הזה".
בכפר, שנבנה במאה השש עשרה, היו כ-300 בתים. מתוכם נשארו היום 54 בלבד. תקרות הבתים נהרסו לפני כ-30 שנה על ידי מינהל מקרקעי ישראל כדי למנוע מהומלסים להתגורר במקום, אבל זה לא ממש עזר. כנראה קירות בלי תקרה עדיפים להומלסים על פני כלום. נוסף לכך, כדי שמשפחות וילדים יוכלו לטייל במקום צריך לאכוף שם את החוק האוסר התערטלות בפומבי, כי מעיינות חסרים בעיר. לעומת זאת מקוואות, ברוך השם, יש בשפע.
בשנים האחרונות מכין המינהל תכנית לבניית יותר מ-200 יחידות דיור, שכוללת שיקום ושימור של הכפר על שביליו וצמחייתו. לפני שבועות אחדים עתרו פעילי שמאל וצאצאי תושבי הכפר לבית המשפט נגד התכנית, וזה הוציא צו מניעה לקידומה.
(משה שטיינמץ)
מפגע בטיחותי, סכנה ביטחונית וסחר בסמים - כל אלה מתקיימים באין מפריע ברחוב כורש, אחד ממוקדי הבילוי של ירושלים, במרחק כמאה מ' בלבד מכיכר ספרא.
כעשר שנים לאחר שפונה מעובדיו מחשש לקריסה ויועד להריסה, בניין בית הדין הרבני הישן עודנו עומד על תלו, ומאכלס את כל מי שתושבי מרכז העיר מעדיפים לא לדעת עליו.
לדברי גורמים המעורים בעניין, על הבניין הנטוש השתלט בשנה האחרונה עבריין צעיר משכונת נווה יעקב, שהורשע בעבר בסחר בסמים ואף ריצה בגין כך עונש מאסר. במהלך השנים האחרונות הבניין היה מוקד למין זול וזמין ובו זונות, נרקומניות על פי רוב, הציעו לגברים את גופן כדי לממן מנה.
בעוד בעירייה מכינים תכניות לשדרוג הרחוב ומתכוונים להופכו למוקד תרבות אוונגרדית, סיור בתוככי הבניין מגלה תמונה מדאיגה: חוטי חשמל חשופים משתלשלים מהתקרה ומהווים סכנה ממשית; ערימות פסולת, מזרנים מרופטים ובובות ראווה ערומות על הרצפה; וחורים קטנים נקבעו בדלתות הברזל היוצאות למדרגות החירום, ומאפשרים החלפה אנונימית של כסף וסחורה. הכול במקום שעד לא מכבר שימש משרדי הרבנות בעיר.
"כל לילה אנחנו רואים תנועה ערה בסביבת הבניין", מספר י', מבעלי אחד הפאבים הפועלים ברחוב, "לרוב של אנשים שנראים כמו נרקומנים. יש סיורים של ניידות משטרה ברחוב, אבל אף פעם לא ראינו פשיטה של שוטרים בתוך הבניין. מעבר לעניין של הפשע והסמים, יש סיכון ביטחוני במקום. הרבה צעירים ממזרח ירושלים מגיעים לשם".
לדברי גורמים במחלקה למבנים מסוכנים בעירייה, בקרוב צפויה הוועדה המקומית לתכנון ובנייה להוציא היתר הריסה לבניין.
מדוברות העירייה נמסר כי "מדובר במבנה בבעלות פרטית, אשר הוגשה לגביו בקשת היתר הריסה. העירייה ממתינה כי מבקש ההריסה ישלים את ההליך שהחל וימלא את התנאים הנדרשים לשם קבלת ההיתר".
(אהוד שישון)
בית המעצר דוד, או בכינויו העותמאני הקישלה, הוא אחד המקומות המוזנחים ביותר שעומדים לרשותה של משטרת ישראל. נוסף לטריקת דלתות הברזל, קבלת הפנים לאסיר כוללת צחנת ריקבון ששום אקונומיקה או ליזול יכולים להסיר. במקום שוכן גם מטה של מרחב דוד של המשטרה, האמון בין השאר על אבטחת הר הבית.
בית המעצר הוקם עוד בימי המנדט הבריטי, ולפני כן שימש המבנה את שליט מצרים מוחמד עלי כארמון קיץ בסמוך לעיר העתיקה. עם כיבושה של האימפריה העותמאנית הוסב המבנה לבית מעצר. בשנת 1967 עבר הקישלה לידי ישראל ומאז הוא משמש תחנת משטרה ובית מעצר.
למעשה מאז איחוד העיר ועד היום לא נערך בבית המעצר הישן שיפוץ משמעותי. חוץ מהריקבון, שנובע מכך שקירות האבן התחילו להיסדק ורטיבות חדרה לחלל הפנימי, בית המעצר הנושן נודע בזכות בעיות צנרת שלא עושות טוב לארומה האופיינית למקום.
לאחרונה החליטה רשות העתיקות לאמץ את הקישלה, משום שהמקום שוכן מעל שרידים היסטוריים. לפי ההערכות, מתחת לצחנת הקישלה נמצא ארמונו של המלך הורדוס. עד שברשות העתיקות יקדמו את הפרויקט שכל עציר חפץ בו, שוכני בית המעצר דוד ימשיכו לסבול מתנאים עותמאניים בעידן המודרני.
לא רחוק מהקישלה, ברחוב צלאח א-דין, נמצאת עוד פנינה לשוטר, לעבריין ולמתלונן המזדמן. זה שנים ששוטרי המחוז מנסים לעשות כל שביכולתם כדי לא להשתבץ בתחנת שלם. ברחוב המזרח ירושלמי הטיפוסי נאלצים השוטרים להתמודד עם מבנה שאינו ראוי לא לאגף החקירות הממוקם במקום, לא לשוטרי פלוגה ג' ולא למתלוננים היהודים משכונת הגבעה הצרפתית, שנאלצים לסכן את ביטחונם רק כדי להגיע לתחנה ולהגיש תלונה.
מיקומה הבעייתי של התחנה אינו הבעיה היחידה. על אף השיפוצים התכופים שהיא עוברת, התחנה מוזנחת ועלובה. כמו בקישלה, גם בתחנת שלם קירות המקום מתפוררים. יתרה מכך, התחנה סובלת ממחסור בנגישות, דבר שמקשה מאוד על הציבור לגשת אליה. השוס הגדול ביותר בתחנה הוא המעלית. היא קטנה, ממוקמת בפרוזדור מטונף ואמינותה הנודעת לשמצה בזכות העובדה שהיא פועלת רק בחלק מימות השבוע.
(יוסי אלי)
נדמה כי אין דוגמה טובה יותר מהבית השוכן מדרום לדרך חברון ומימין לגבעת המטוס להזנחה של בני אדם. הבית, שדייריו הם בני משפחה בדואית, נמצא בפאתי בית צפאפא כבר למעלה מ-50 שנה, או לדברי המשפחה - מהתקופה של השלטון הירדני.
לפני כמה שנים עמותת ימין שמה עין על השטח רחב הידיים שהבית נמצא בו. היא פתחה בהליך משפטי, ובסופו שמה ידה על חלק מהשטח וקיבלה עליו חזקה. אחד מארבעת הצריפים של המשפחה עבר לידיים יהודיות. הצריף, לדברי ראש המשפחה אבו עלי, עובר כעת שיפוצים, ובקרוב אמורה להיכנס אליו משפחת המתנחלים.
הבית שמשפחתו של אבו עלי מתגוררת בו חסר כל תשתית או תאורה בסיסית. כבר בכניסה מזהים את עדר הכבשים, שחלקו מתרוצצץ מחוץ לשני הדירים שבבעלות המשפחה המתפרנסת מגידולם.
העירייה מתכוונת כמובן להרוס גם אותם. לא נגזים אם נאמר שזו ההתערבות היחידה של העירייה במתרחש באזור, שכן נראה כי כף רגלה לא דרסה במקום שנים רבות.
לפני שנה העירייה שלחה למשפחה צווי התראה בדרישה לפנות את שאר המקום. הם איימו כי אם לא יפנו את ביתם, הבתים יעמדו בפני הריסה. המשפחה שכרה עורך דין, וכרגע הסוגיה של שאר הבתים עוד לא הוכרעה סופית ונמצאת בדיונים בבית המשפט.
"זה הבית שלי, שם היה של אחי ושם היה של ההורים", מורה באצבעו אבו עלי על הבית שהופקע. "ועכשיו העירייה באים ואומרים, 'אנחנו נבוא ונהרוס הכול', אחרי 50 שנה". הבית שעליו השתלטו המתנחלים היה שייך לאמו של אבו עלי. עכשיו היא מתגוררת בצריף קטן מט ליפול שבנה עבורה סמוך לביתו שלו. קומתו לא יותר ממטר וחצי והוא מכיל מיטה קטנה, שידה ומנורה. "בן אדם יהודי בנה בית עשר שנים בלי אישור והחוק יעשה משהו?", שואל ומאשים אבו עלי.
"הבית שלי קיים 50 שנה והם יודעים את זה. ראו שזה ישן, לקחו אותי לחקירה בעירייה ואמרו לי שבגלל שהוא ישן הם רוצים להרוס אותו. כל כך הרבה זמן זה קיים, ראו אותו רק אתמול? אני בן 45, נולדתי בבית הזה. לפני שנה אמרו לנו, 'תצאו מהבית הזה'. למה? היינו פה עוד לפני שממשלת ירדן הייתה פה".
(עדי אדמית)
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם