כוח עליון: הנסים הקטנים של גיא מרוז
כל יום שבו שלושת ילדיי, הילד של אורלי, אורלי בכלל, חוזרים הביתה בשלום, זה סוג של כוח עליון, נס קטן
וכל הזמן הזה הושחת כי לא הסתכלתי קרוב פנימה, לרגעים שבהם הילדים שגידלתי על פני כבר כמעט שנות דור כמעט ואבדו לי, כל אחד בתורו, ואז קרה מין נס שהחזיר אותם לחיים ואותי לקו השפיות.
ברשותכם אני רוצה להתחיל בנס שקרה לצעירה בילדיי, נעמה, שהיום היא מתבגרת בת 15, אבל לפני 13 שנים בדיוק היא כמעט הפסיקה להיות בגלל איש נורא מטומטם שעונה לשם "אבא שלה".
היינו במין פיקניק בים, חוף בהרצליה אם אני זוכר נכון. היה נורא "קול" ללכת אז ביום שישי בצהריים לחוף בהרצליה, להוריד איזה בקבוק יין אל מול השמש ולהרגיש שגם משקיעים בילדים, בכל זאת, לקחנו אותם לים.
כשסיימנו שתינו קצת קפה (כדי לא לעלות על ההגה בלתי קוהרנטיים), והתחלנו לעלות לכיוון החניון ממול. את נעמה, אז בת שנתיים כאמור, שמתי על הכתפיים הבלתי חסונות שלי והתקרבתי למכונית. הייתה לי אז וואן גדולה כזו עם דלת אחורית שנפתחת כלפי מעלה. ביד אחת החזקתי את נעמה, ואת היד השנייה הכנסתי לתיק כדי לקחת את המפתחות.
אני זוכר מחזיק רגל קטנה של נעמה חזק, מתכופף קצת כדי להגיע למנעול ואז זה קרה: נעמה נפלה מהכתפיים שלי, עם הראש
את הסאונד של המכה אני זוכר עד היום. אי אפשר להסביר את זה, אבל אני זוכר. שנייה אחרי המכה היא התחילה לבכות. חבר שהיה מטר ממני הביא בקבוק מים ושטף לה את המצח המדמם. הבנתי שזה שהיא בוכה אומר שהיא כנראה תחיה, אבל היא הייתה צעירה מדי בשביל להסביר לי כמה כואב, למה ואיפה. עכשיו צריך גם לצלצל לאימא שלה, חיינו גם אז בנפרד, ולהסביר שהילדה נפלה לי מהכתפיים בעקבות רשלנות ברורה. היה בלתי נעים בעליל.
נפגשנו בבית החולים איכילוב כשהמצח והעין נפוחים והמראה הכללי מזכיר בכללי את איש הפיל. הרופא לא ניסה להיות נורא נחמד, ורק אמר, אחרי הצילום, שיש סדק בגולגולת ועוד מעט הם יפענחו אם זה הפיך או לא.
זה בהחלט היה רגע שבו רציתי לבצע ברופא דברים בלתי הפיכים, אבל אני כזכור איש לא אלים, ולא נותר לי אלא להישאר בהמתנה המעיקה הזו של "הפיך או לא הפיך".
אחרי יומיים, כשהבנו שהיא יוצאת מזה, התחלתי להפנים את גודל ה"כמעט" אסון שקרה. במשמרת שלי נרדמתי בשמירה, הפקרתי את היקר מכול לחסדי בקבוק יין בלתי אחראי וכמעט הרסתי חיים של משפחה )המשפחה שלי( בשנייה וחצי. אין ספק שקרה לי נס. אין ספק שלא היה מגיע לי אותו.
בדיוק לפני חודש הוא השתחרר מהצבא בחתיכה אחת. מדובר באתלט מטורף עם נתונים פיזיים שמצריכים בדיקת די-אן-אי, כי ממני הוא לא ירש את זה. כשהוא היה בן שמונה בערך הוא גם זז כל הזמן. שנייה הוא לא עמד באותו מקום ואנחנו פטרלנו סביבו.
זה היה בחול המועד סוכות, נסענו עם כמה חברים לצפון. צימרים, אתם יודעים, קצת ראש פינה, קצת שחייה בירדן, חופשה ישראלית ברורה ומאוד ממוצעת. לא משהו ששרה נתניהו הייתה מצטרפת אליו. לשחייה באחד מנקיקי נהר הירדן הגענו עם חברים מקומיים שמאוד שולטים בנבכי האזור. הם לקחו אותנו לנקודה מקסימה של הירדן, רגועה למדי ורדודה, כזו שגם אני יכולתי לטבול בה את רגליי.
20 מטרים מאתנו הנהר כבר נהיה יותר עצבני, אבל הסברנו לילדים היטב שלא מתקרבים לשם. שם זה פויה הסברנו למי שהיה ממש צעיר, וליותר גדולים הבטחנו גלידה למי שיחזור בחיים. דניאל קיפץ כאמור ממקום למקום ואנחנו ניסינו לא להוריד את העיניים. הוא כאמור אחד משלושה, אבל כשעשינו אותם נדרנו נדר להתאמץ ולקיים אותם בשלום.
זה היה עניין של שנייה כשהפנתר החליט שהוא קופץ למים איפה ש"פויה". זה לקח עוד חצי שנייה עד שהבנו שאין ילד. מהירות ההתרחקות שלו בזרם החזק הייתה בלתי נתפסת. גם מהירות הקפיצה של ליאור, החבר המקומי שלנו, למים בעקבותיו הייתה פנומנלית. כמו הקיפאון במקום שלי ושל אשתי דאז, בלי יכולת לזוז - רק מסתכלים כלא מאמינים למתרחש.
ליאור זינק כמו ג'וני וייסמילר בזמנו (הטרזן המקורי), ואחרי משהו שלקח כמו נצח הצליח לתפוס את הילד, שמבחינתי כבר היה הילד שטבע לי בירדן. גם כאן המרחק בין ילד ל"ילד לשעבר" היה אפסי. גם כאן ההתנהלות שלנו כהורים הייתה שערורייתית. באופן ברור היה שם כוח עליון, נס. וגם את הנס הזה קיבלנו לפנים משורת הדין, ולא כי הגיע לנו להיוושע.
היום הוא בן 25, תודה ששאלתם, לומד בהצטיינות אנימציה ממוחשבת, בחור אשכולות. בחודש הבא זה בדיוק יום ההולדת שלו, והיום הזה, היום בו הוא נולד - כמעט נגמר בטרגדיה; או ברגע של התערבות אלוהית - בנס, לא יודע איך לקרוא לזה.
הגענו לבית החולים עם צירים די מפותחים, מתקדמים אולי צריך לומר. בית החולים היה אז בתוך בסיס הקריה בתל אביב. היום זה כבר "דנה" המפואר באיכילוב, אבל אז זה היה מבנה דוחה שמהווה ניגוד מוחלט לבריאה, ליופי להתחדשות.
יום לילה ויום היינו עם הצירים האלה. בשלב מסוים אפילו הכניסו אותנו לחדר לידה וחיברו אותה למוניטור. אבל לידה לא התרחשה. הוא לא ממש רצה לצאת. אולי מישהו סיפר לו על קדאפי או על גלעד שליט, אני לא יודע, אבל הוא לא יצא. בשלב מסוים יותר מדי רופאים התחילו להתגודד ליד המיטה של אשתי, והגבריות שלי התחילה להיפגע ברצינות. לא היה רופא שלא עבר ולא דחף איזה אצבע לראות פתיחה מהי או מי היא.
בשלב הזה התחלתי להיות טיפה מודאג. למה הם לא מנתחים? שאלתי מישהי שנראתה כאילו למדה רפואה. ניתוח קיסרי רציתי. נורא רציתי. הם לא מנתחים הסבירה לי האישה (שנראתה כאילו היא והיפוקרטס חד המה) כי יש כאן יש אסכולה שדוגלת בלידה טבעית. אה. . . המהמתי משהו כאילו שאני מקבל את האסכולה. ומה עם האסכולה שדוגלת בכך שאחרי תשעה חודשים ועוד חצי שנה של ניסיונות אני סוף-סוף אהיה אבא?
לא הספקתי לגמור את המשפט ונתקלתי ברופא שרץ לחדר של אשתי במתח מסוים. מה אתם עושים עכשיו? שאלתי. אנחנו לוקחים דגימה מהקרקפת של העובר כדי לראות אם הוא במצוקה, הסביר והמשיך להכין מכשירים חדים. זה היה הרגע שנשברתי.
אני לא רוצה לדעת אם העובר במצוקה. אני רוצה את העובר בחוץ. עכשיו אני רוצה אותו. אני מניח שאם הדברים היו מתרחשים היום, הפרצוף המוכר והמציק שלי, זה מהתחקירים והשערוריות, היה עושה את העבודה והם לא ממש היו רוצים להסתבך אתי, אבל אז הייתי בדיוק לפני קבלה ל"זאפ לראשון", ועניינתי את קצה התחת של ההסתדרות הרפואית.
ואז יצא לי המשפט הבא, שרק אלוהים בכבודו ובעצמו יודע מאיפה הבאתי אותו: "אם אתם ממשיכים לעשות בדיקות ולא מוציאים אותו בניתוח קיסרי, ובגלל זה יקרה משהו לילד שלי, אני מגיע הנה מחר, עם תת-מקלע גדול והורג את כולכם" ואת זה אמר בחור שהיה סגן מפקד להקה צבאית ברוב השירות הצבאי, ומעולם לא החזיק רובה אמיתי ביד.
בתוך שלוש דקות הכניסו את רותי לחדר הניתוח. בתוך שמונה דקות מור יצא לאוויר העולם, קצת במצוקה אבל בריא. ואני, שמעולם לא הפעלתי אלימות על איש, מעולם לא איימתי באלימות, הצלחתי אולי להציל אותו בעזרת איזו הארה, איזה מישהו מלמעלה שלחש לי על האוזן שעוד שנייה - לא תהיה עוד שנייה.
אני לא אדם מאמין, אני כמעט בטוח שלאלוהים אין קשר ישיר לכל הבלגן מסביב, אבל כל יום שבו שלושת ילדיי, הילד של אורלי, אורלי בכלל, חוזרים הביתה בשלום, זה סוג של כוח עליון, נס קטן. בעברית פשוטה קוראים לזה בכל זאת - יש אלוהים. ברור שיש.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם