הספרייה הלאומית היא הנכס של כולנו
לרגל השקת הספרייה הלאומית בירושלים, נשיא האוניברסיטה העברית פרופ' מנחם בן ששון כותב על הדרך החדשה של הספרייה
את השירה ההיסטורית כותב משה, אבל הוא מלמד אותה באוזני העם, לא לעיניהם. הצידוק להעלאת המסורת שבעל פה על הכתב היה בימי משבר, וכאלה לא חסרו. ואולם גם לאחר כתיבתה שיקפה מסורת ישראל את דרכי ההעברה בעל פה. ואילו אנחנו השבוע השקנו את בית הספרים הלאומי של ישראל, בית ספרים ולא בית הספר, ומבקשים את זהותנו כעם ספר ולא רק כעם הספר.
תפיסת ספר כמוצר ששם בעליו עליו, שיש לו הקדמה, תוכן עניינים, מבנה מאורגן ומוקד דיון הייתה חידוש גדול בעולם היהודי, חידוש של עיראק במאה ה~10. הבולט שבמחדשים היה הרב סעדיה גאון, שפרץ דרכים רבות בעולם היצירה היהודית והניח על מדף הספרים לא פחות מ~29 ספרים, וזאת אחרי כאלף שנה של יצירה בעל פה.
סעדיה חידש במודע ובהשראת הכותבים המוסלמים את הספר ככלי ביטוי; הוא העמיד אותו ככלי מתווך בין עולמו של היוצר לעולמם של הלומדים, שמהם יעמדו יוצרים ויכתבו עוד ספרים. סמוך לזמנו באות העדויות הראשונות על ספריות ביתיות וקהילתיות, ספריות המכילות ספרים ביהדות, במדע, בתרבות העולם ואפילו של כתבי הקודש של דתות אחרות.
הבולטות שבהן היו בגרנדה, בקיירואן, בקהיר ובירושלים. חלקים ששרדו מספריות שכאלה מפקידה האוניברסיטה העברית בהשאלה ארוכת טווח בספרייה הלאומית. לדוגמה ספרים מספריית בית הרמב"ם, שנדדה מקהיר, לחלב ולאירופה קודם שהבאנו אותם לכאן.
לא מוסדות בנו אותן בזמנן, אלא יזמים בודדים ונדיבים. מהם היו שהעמידו את הספריות לשימוש הציבור. המעבר הזה בין הרצון להועיד את הידע האגור בספר לפרט, יהיה זה בן אליטות (איש דת, למדן, מדען או בעל הון), לנכונות להתחלק בידע האגור בספר עם רבים הוא ממאפייניה של חברה אוריינית, המאפשרת שוויון בין חבריה.
הנכונות הזו הייתה מסממניה של המודרנה; מביטוייה של חברה נאורה. עבור עם שנדד ממקום למקום, ספריות בית ישראל היו מחוז הקיום היציב. מן הספריות, ממדפי הספרים, יצא העם לגיבוש זהותו ואליהן הוא שב כדי להוסיף נדבכים של יצירה חדשה בארצות שונות ובמגוון תחומים; נדבכים של יצירה התורמים לאותה הזהות.
משנת 1920 משנה הספרייה את אופייה, מרחיבה את אופקיה וניתנת על ידי ההסתדרות הציונית בידיה של האוניברסיטה העברית. ממוסד דל ובו 30 אלף כרכים למוסד גדול ובו חמישה מיליון ספרים, מהם עותקים יחידים בעולם ואוספים מגובשים סביב נושאים מיוחדים. שני משכנים מפוארים בנתה האוניברסיטה העברית לספרייה: האחד בהר הצופים בבניין דוד וולפסון והשני הוא בבניין ליידי דייויס. כל מה שעשתה האוניברסיטה העברית בספרייה היה מתוך תחושת אחריות ושליחות של שירות לרבים: שירות למבקשי ידע ודעת ושירות ליוצרי ידע ודעת הנשען על יצירת דורות ותרבויות שונים.
אמנם חוטים רבים של קשרים אישיים נטוו בין חברי הקהילה האקדמית של האוניברסיטה העברית לספרייה. רבים מאיתנו רואים בספרייה הלאומית בית שבנו אותו ונבנו בו. היו מאיתנו מי שביקרו את המהלכים שהביאו ליציאה של הספרייה לישותה החדשה, אולי מתוך חשש לאבדנם של אותם קשרים אישיים.
המהלכים של השנים האחרונות והתכניות המפורטות ההולכות ומתגבשות צריכים להפיג חששות ולדרבן לטוויית
האוניברסיטה העברית היא המשמר היוצא מניהול הספרייה; הספרייה המתחדשת היא המשמר הנכנס ללוות אותה בדרכה החדשה והמבטיחה. השותפות ההרמונית בין כל העוסקים בשליחות ההקמה של הספרייה המתחדשת - אזרחי המדינה, הממשלה, הנדיבים ואנו - תהיה ביסוד ההצלחה. אחתום אפוא במה שאמרתי במעמד כניסת המועצה החדשה של הספרייה, על פי דברי ההלכה. בעת שמשמר כוהנים היה מניח את הבית (הוא בית המקדש) בידי משמר חדש: "משמר היוצא אומר למשמר הנכנס מי ששיכן את שמו בבית הזה הוא ישכין ביניכם אהבה ואחוה ושלום ורעות".
הכותב הוא נשיא האוניברסיטה העברית
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם