רשמים מזירת הפיגוע: זה בכלל לא דומה לאינתיפאדת אל-אקצא
ראיתי כבר פיגועים בעיר הזאת. זה שהיה ב"קפה הלל" במושבה בשנת 2003 זכור לי במיוחד. אין מה להשוות אותו לנוכחי, וטוב שכך; ביחס למה שהלך בעיר באינתיפאדת אל-אקצא הפיגוע הזה דרדלה, לשמחתנו
פיגוע באוטובוס בירושלים צילום: פלאש 90
כמה רגעים לפני כן התנהל מרדף אחרי ערבי מבוהל, לבוש מעיל שחור, שעורר חשד כשהסתובב ליד גשר המיתרים. הוא איבד את הדולקים אחריו בסביבות גינות סחרוב. ובאמת, הצבע הבולט על ציר שז"ר היה שחור. לא כחול של שוטרים, לא לבן של אנשי הרפואה וההצלה - שחור של חרדים.
רק להם יש זמן להתגודד מאחורי הגדרות ולהציץ על מה שקורה כאילו שאריות הפיח על הכביש, החלון המנופץ באוטובוס הכסוף והגרר של "אגד" שעמד בהיכון הם פיפ-שואו שאפשר להזיל עליו ריר של סליז.
שלוש שנים עברו מאז הפיגוע הגדול האחרון, ובירושלים התרגלו לטוב. לא יודע למה, התחושה הייתה כאילו כל המתגודדים - יותר מ-90 אחוז מהם חרדים - רק חיכו לרגע הזה, לשעת כושר להגיע ולצעוק. ראש הקנוניה עלה על הגדר והתחיל לצרוח בקולי קולות, "מוות לערבים, מוות למחבלים".
בהמשך נאומו החוצב הוא הכניס למשוואה גם את המחיר המבוקש עבור גלעד שליט. כולם עמדו סביבו וצחקו. את ההדרן הוא כבר עשה על צמרות עץ נשיר. ערס צעצוע עבר מול ההמון בשחור ואמר שאם רק היה תופס את הבן זונה שעשה את הפיגוע, היה שוחט אותו. כולם גיבורים אחרי מעשה, בעיקר אלה שמעולם לא עשו צבא ומעזים לצעוק "ארץ ישראל לעם ישראל". המשפט נכון, השאלה היא מי אומר אותו.
מצעד הפוליטיקאים התנדף
ראש העירייה ניר ברקת היה הפוליטיקאי הראשון בשרשרת שהגיע למקום. הוא דרש מתושבי העיר לגלות ערנות, למנוע את הפיגועים הבאים בתקופה מתוחה שכזאת. ברקת מעולם לא היה אחד שיודע להתעלות ברגעים כאלה.
אחריו היה יצחק אהרונוביץ' ואז אלי ישי. כשהגיע מיכאל בן ארי, מלווה בברוך מרזל, הקהל נתן סטנדינג אוביישן. בן ארי היה רגוע יחסית. מרזל מאידך שטח את משנתו לכל דורש, והיה לו הרבה מה להגיד. מאחוריהם עמלו אנשי המז"פ. מלקטים ראיות בפינצטה וכפפות גומי.
הם נברו בערוגות שמתחת לגדר שמפרידה בין הנתיבים, הזיזו פרחים בעזרת גלאי מתכות, אספו רסיסים של מידע לתוך שקיות פלסטיק של סנדוויצ'ים. מאחוריהם, ליד האוטובוס שנפגע, המרקיזה בישרה "פיצוץ של קיוסק". אין סלוגן טוב מזה. בקצה השני של הכביש
עמד הומלס מוזר שאחז רדיו על בטריות ענק והתגרה בחרדים המתגודדים. הוא אמר להם שיהודי אמיתי לא חייב לשים כיפה על הראש.
ראיתי כבר פיגועים בעיר הזאת. זה ששהיה ב"קפה הלל" במושבה בשנת 2003 זכור לי במיוחד. שמעתי את הפיצוץ והריח של אבק השריפה נכנס לי לתוך הסלון. ההמולה נמשכה שעות על גבי שעות. אין מה להשוות, וטוב שכך. ביחס למה שהלך בעיר באינתיפאדת אל-אקצא הפיגוע הזה דרדלה, לשמחתנו.
לא עברו שעתיים וציר הכניסה לעיר נפתח מחדש. מצעד הפוליטיקאים התנדף כמו אלכוהול מבקבוק פתוח. עוד כמה ימים, לכל היותר, הפיגוע הזה יישכח. ברדיו דיברו כל הזמן על הסיוט שחוזר. שמעתי וקיוויתי שיתברר שהם טועים, שתפילותיה של הגברת עם התהילים ייענו והארץ תשוב לשקוט. 40 שנה נראות כמו זמן סביר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם