למה עכשיו? אברהם בורג מהרהר בעקבות הפיגוע בי-ם
יש רק דרך אחת לייבש את ביצת השנאה: להציף אותה בהרבה תקווה. תקווה שנובעת רק ממנהיגות, רק מחזון, רק מאומץ לב אסטרטגי. אל תבנו בעניין הזה על ראש הממשלה ושר הביטחון
פיגוע באוטובוס בירושלים צילום: פלאש 90
תודה לאל, שוב ניצלנו. מיד אחר כך מגיע השלב הבא: כעס, תדהמה, הפתעה, ביטויי גינוי, קלישאות, פוליטיקאים שאומרים את המובן מאליו, כל שאר התקנים שהתפתחו במקומותינו בעשרות שנות האלימות.
אחר כך מגיע הלילה, ואיתו המחשבות וההרהורים של כל אחד לעצמו. כולם שואלים כמעט אותו דבר: למה? למה עכשיו? למה בכלל? התשובות שונות לחלוטין: יש כאלה שבטוחים שרק כוח הזרוע והנוקשות הם התשובה הנכונה לאימה שמנגד. יש אחרים - ואני בתוכם - שרואים בפיגוע הזה חוליה אחרונה במעגל חמום של אין-אונים מדיני וחברתי.
מנהיגות שלא מדוושת
ניהול מדינה דומה לרכיבה על אופניים: כשאתה לא מדווש ולא מתקדם הגלגלים לא מסתובבים, ואתה פשוט נופל. אי אפשר להנהיג מדינה, חברה ועם כמו שלנו בלי לשאוף כל הזמן להתקדמות ולהתפתחות.
אבל המנהיגות הישראלית הנוכחית לצערי היא מנהיגות שלא מדוושת. היא לא בכושר. נתניהו וברק לא מסוגלים לעלות אפילו עלייה קטנה כמו זו של בנייני האומה, שלא לדבר על כך שמרתון
פוליטי-מדיני שלם הוא מעבר לכל יכולת שלהם.
הפיגוע בירושלים, כואב ככל שיהיה, הוא תזכורת נוספת למה רובץ מעבר לפינת הרפיון. עוד קצת מהביבי-ברק הזה ויהיה לנו הרבה מהרע המפגע הזה. יש רק דרך אחת לייבש את ביצת השנאה: להציף אותה בהרבה תקווה; תקווה שנובעת רק ממנהיגות, רק מחזון, רק מאומץ לב אסטרטגי. את כל אלה אין למפגעים ולא לממשלת ישראל.
הכותב הוא יו"ר הכנסת והסוכנות היהודית לשעבר
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם