מיומנות תקשורתית: סיכום שבוע ירושלמי
ראש הממשלה כבר לא בפאניקה ונראה שהלשכה (די) מתפקדת. לסגנית השר גילה גמליאל אכפת מירושלים, חבל שרק לה. ולמה בבית"ר כל דבר טוב הופך לרע?
אינני מהמתחככים והמתמנגלים, ואני מעדיף לבלות את יומי בחברת עיתונאים ולא עם פוליטיקאים רודפי שררה ומדון.
אבל סגנית השר גילה גמליאל ביקשה להיפגש ולשוחח על העניינים הבוערים בירושלים, וכששמעתי שראש הממשלה מגיע לישיבת ועדת ביקורת המדינה, ניצלתי את ההזמנות והגעתי למשכן.
האמת היא שחשבתי שנתניהו ייצלב באותה ועדה, סברתי כי זו טעות אסטרטגית להפגישו שוב עם המשפחות הכאובות שאיבדו את יקיריהן. טעיתי. נתניהו היה חד, ממוקד ואפילו משכנע.
הוא הדף בקלות את טענות האופוזיציה (הופעה מגומגמת של חבר כנסת יוחנן פלסנר) ונראה היה שהמשפחות מקבלות בהבנה חלק מדבריו. פייר, הופתעתי לטובה מנתניהו.
אמנם אני חושב שהוא ראש הממשלה הגרוע בתולדות המדינה, אבל לעתים לא הכול שחור ואת יכולת הרטוריקה שלו עם הבלחות ספורדיות של לקיחת מנהיגות אי אפשר לקחת ממנו, גם אם לפעמים ממש רוצים.
כפי שכתבתי בעבר, כניסתם של גיל שפר וגידי שמרלינג לראשות הסגל והדברור של נתניהו (בהתאמה) עשתה קצת סדר בכאוס ששרר בלשכה הכי מפולגת במדינה. עושה רושם שזה משפיע לטובה גם על נתניהו עצמו.
עושה רושם כי הפאניקה שאפפה אותו הולכת ונרגעת. מצבנו רחוק כמובן מלהיות טוב, והופעה אחת טובה לא תמחק את סדרת הכישלונות בתחום המדיני ואת העובדה שהמעמד הבינוני הולך ונמחק. אבל לראשונה אחרי הרבה זמן אני כבר לא מרגיש שהכול אבוד. רק הרוב.
2. לזכותה של גמליאל ייאמר שבניגוד לחבריה האטומים בממשלה העלובה הזו היא הקשיבה. סיפרתי לה על מצבה ההולך ומדרדר של הבירה, על כך שאף אחד מבני גילי לא נשאר בעיר, על היעדר אופק כלכלי לסטודנטים, על מצוקת הדיור הבלתי נסבלת, על הפקרת העיר על ידי הממשלה, ועוד ועוד.
היא הקשיבה בנימוס ואפילו חשפה כמה פרויקטים בתכנון שאמורים להיטיב עם תושבי העיר. הבעיה היא שהיא לבד; לראש הממשלה אכפת רק ממזרח העיר, וחבר מרעיו לא עושה דבר חוץ מלמלמל מתוך שינה "נצח נצחים". ובכל זאת, גם כאן הרגשתי סימנים קלים של אופטימיות.
3. התלבטתי קשות ביום שני אם להגיע לטדי למשחק של בית"ר מול הנמסיס הפועל תל אביב. אני משתדל להגיע לפחות לשני משחקים בעונה, ואילו השנה לא הייתי אפילו פעם אחת. שוב התעצלתי ובחרתי באופציית האייץ.די על יציע העיתונות. איזו טעות היסטרית. היה תענוג גדול לראות את בית"ר מטילה מצור על השחצנים התל אביביים וניכר היה שהאווירה במגרש מחשמלת.
לאחר המשחק דיברתי עם קולגה שבחר להביא את ילדיו הקטנים ליציע המערבי. מדובר באדם שכבר ראה הכול במגרשים וחי ונשם ספורט מיום היוולדו, ועל אף שכבר ידע את הגזענות מלפנים ומאחור הוא היה בהלם מהרשעות והנבזיות של אוהדי בית"ר, ולא בכדי. במשך כל המשחק הניאנדרטלים שמכנים עצמם אוהדים נהמו
אני בכוונה מכליל את כל האוהדים מהסיבה הפשוטה שלא מדובר בעניין של היציע המזרחי בלבד. גם ביציע המערבי, הנחשב לטולרנטי ו"מפותח" יותר, הצטרפו למקהלה החשוכה הזו, ובל נשכח כי מדובר בשחקן שזכה באליפות עם בית"ר ובעונה שעברה עוד היללו את שמו ופיארו את כבודו. ככה זה עם בית"ר, אין רק הנאה, ועם כל טוב יש ליטרים של דם רע. פעם עוד חשבתי שאפשר לעשות משהו עם הביזיון הזה, היום אני כבר מיואש לגמרי. אגב, היו"ר איציק קורנפיין, שהבטיח מלחמת חורמה בגזענות, לא פצה פה. לפחות הוא לא הצטרף לשירה, היום גם זה משהו.
הכותב הוא עורך זמן ירושלים
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם