גשר אל הגיהינום: הקרב על הדרך להר הבית
הגשר הכי מכוער, הכי זמני ואולי גם הכי מסוכן במזרח התיכון מתנדנד במקום הכי נפיץ בעולם. פרק חדש בקרב בין ראש הממשלה, ראש עיריית ירושלים והתנועה האיסלאמית על הדרך המובילה להר הבית
הגשר יושב על פיגומי ברזל חלודים, שמכלים חצי מהשטח המצומצם ממילא של עזרת הנשים בכותל. מעל הגשר, כדי להוסיף על כיעורו, הונחו יריעות פח, שמגנות לכאורה על העולים להר מפני הגשם והשמש. ונוסף על כל הצרות, ראש העיר ירושלים ניר ברקת מודיע בטקסט רשמי שפרסם לפני שבוע כי הגשר אינו חוקי בעליל, ולכן יש להרוס אותו מיד ולבנות אחר במקומו.
עד כאן הכל נראה פשוט. מה הבעיה להרוס את הגשר ולבנות במקומו אחד יציב, שמכבד את המקום הקדוש שמושך אליו מיליוני אנשים לאורך השנים? אבל אף אחד לא מעז לגעת בגשר.
כולם כנראה מחכים שהוא יתמוטט על ראשיהן של המתפללות בעזרת הנשים, או על המתפללים הרפורמים שמצטופפים בצדו האחר של הגשר, ליד קשת דווידסון. אפשרות שלישית: הגשר יקרוס כאשר יעלו עליו כוחות משטרה כבדי משקל להשליט סדר ברחבת הר הבית, כפי שקרה עשרות פעמים בעבר. במקרה כזה, אסון גשר המכבייה ייראה שולי עד זניח.
על שולחנו של מזכיר הממשלה צבי האוזר מונח מכתב ששיגרה לו בשבוע שעבר הקרן למורשת הכותל, שמבקשת להתחיל מיד בעבודות הבנייה והשיקום. המכתב מציג לראווה את היתר הבנייה לגשר החדש, שעבר את כל ההליך הסטטוטורי המייגע: ועדה מקומית, ועדה מחוזית, ועדות ערר, בתי משפט וכל היתר. האפשרות שראש הממשלה נתניהו ייענה לדרישה של הקרן קלושה ביותר, בעיקר בימים אלה.
נתניהו נזכר קרוב לוודאי בהרפתקה הקודמת שלו בכותל המערבי, בספטמבר 1996. ראש הממשלה אישר לחצוב את פתח היציאה. במהומות המנהרה נהרגו 17 חיילי צה"ל וקרוב למאה פלסטינים.
נתניהו יודע שזה לא הזמן המתאים לזעזע את אמות הספים של הגשר מתחת להר הבית, גם אם מדובר ב"סלע קיומנו".
בימים שבהם העולם הערבי עובר תהפוכות וסובל מפירוד ומפיצול, הוא לא חושב שצריך לאחד אותו מחדש סביב מסגד אל-אקצה. העירייה והקרן למורשת הכותל, יאמר נתניהו, רואים את האינטרס המיידי, אבל לא את הסערה שמתרגשת עלינו מ"פקיסטן ועד גיברלטר". הוא נוקט היום זהירות רבה, אולי מופלגת, וגם התוכנית המדינית שיציג בקרוב לא תוותר על התנאים שהציב בפני הפלסטינים בנאום בר אילן 1, לפני שנתיים.
וחוץ מזה, נתניהו רואה מול העיניים את ראש העיר ברקת שדוחק
הם רואים אותו מתחבר עם איל ארד ועם ארתור פינקלשטיין, שני יועצים אסטרטגיים שיש להם גם אג'נדה אישית נגד נתניהו. ארד עובד עם קדימה. פינקלשטיין עובד היום עם ברקת וגם עם מועצת יש"ע, מי שדוחקת בנתניהו בקמפיין חדש "בנה ביבי, בנה". יש מי שחושב שברקת יתמודד בעוד שש שנים לראשות הממשלה, ואת המרתון הוא החל כעת.
מבחינת נתניהו, ברקת הוא מבעיר בערות לאומי, ולא תמיד על בסיס ענייני. בתחילת הקדנציה סיבך ברקת את היחסים עם האמריקאים בעקבות תוכניות הבנייה החדשות בסילואן, שגרמו הד בינלאומי. אחר כך הוא היה שותף באישור של תוכניות בנייה לשכונות חדשות, שהתפרסמו ברגעים מביכים שבהם ניסו לקדם את התהליך המדיני.
לפני כמה שבועות יצא ברקת לקמפיין יקר נגד נתניהו ונגד שרי הממשלה שלא מעבירים תקציבים לירושלים. יעילות הקמפיין הזה מוטלת בספק. ברקת יאמר שהוא דואג לעיר, ושאין לו שום אג'נדה פוליטית ואישית מרחיקת לכת. עכשיו לך תשכנע את נתניהו ואת אנשיו שסיפור גשר המוגרבים צץ במקרה.
שער המוגרבים הוא היום שער הכניסה היחיד ליהודים ולתיירים שרוצים לבקר בהר הבית. ההר גבוה בעשרות מטרים מעל רחבת הכותל והעלייה מחייבת טיפוס. מאז 1967 עלו לשער המוגרבים דרך סוללת עפר, שחוצצת בין רחבת התפילה ובין הגן הארכיאולוגי.
אילו היו מסירים לחלוטין את הסוללה הזו, ובונים גשר מדרגות תלוי, הייתה רחבת הכותל עוברת שינוי היסטורי, מתרחבת ומתארכת בעשרות מטרים נוספים. הצעה ברוח זו הוגשה ב-1993. הווקף המוסלמי על הר הבית, הרבנים וכמה מהארכיאולוגים התנגדו לתוכנית שנראתה להם מהפכנית מדי, והיא נפלה. להתנגדות הרבנים נחזור בהמשך.
לפני שבע שנים, בפברואר 2004, התמוטט אחד מקירות הסוללה בגלל מזג האוויר הסוער, והעלייה להר הבית הפכה לאירוע מסוכן. המהנדסים קבעו שצריך לאסור את השימוש בסוללה. המשטרה דרשה לבנות מיד גשר חלופי כדי שכוחותיה יוכלו לעלות במהירות להר.
גשר עץ זמני הוקם בחופזה רבה, ואותות הבנייה המרושלת ניכרים היטב היום. קבוצות תיירים מיפן ומאוסטרליה שעלו שלשום על גשר המוגרבים וחשו על בשרם איך הוא נע וזע מעוצמת הרוח, מיהרו לאחוז במעקות הצדדיים, כאילו זה מה שיציל אותם במקרה של התמוטטות. פניהם המפוחדות אמרו הכל.
הממשלה תמכה לאורך השנים בהקמת גשר קבוע, ולא תלוי, שייבנה על הסוללה המקורית. במהלך 2005 הוחלט כי הקרן למורשת הכותל תסיים את עבודות ההכנה לבניית הגשר, ואפילו הקצתה לה לשם כך קרוב לחמישה מיליוני שקלים.
לפי התכנון של האדריכלית עדה כרמי-מלמד לגשר יהיו שבעה עמודים, ארבעה בתחומי הגן הארכיאולוגי ושלושה באזור הסוללה. אגב, בין הארכיאולוגים ניטש ויכוח קשה על הממצאים מתחת לסוללה, ובעיקר סביב מסגד אל-בוראק העתיק שמונח שם. רשות העתיקות הודיעה כי החפירות לא יהרסו את שימור המבנים.
הדיונים נמשכו זמן רב והקיפו גם את ההיבטים המדיניים. המסקנות הובאו לשרי הממשלה, והם החליטו להתחיל בעבודות בפברואר 2007. התגובות בעולם היו סוערות, מן הסתם.
בישיבת הממשלה הודיע ראש הממשלה אהוד אולמרט כי "חאלד משעל לא יקבע מה תעשה ישראל 20 מטר מהכותל המערבי". אולמרט , שדיבר אז בנחרצות רבה, מבקש היום להעביר את כל שטח האגן הקדוש לניהול משותף של ישראל, ארצות-הברית, סעודיה, ירדן והרשות הפלסטינית, ובעצם להפקיע את ההחלטות על השינויים ברחבת הכותל מידי הממשלה. נפלאות דרכי המנהיגים.
בתחילת פברואר 2007 אכן החלו העבודות בפועל. היו בדיקות הנדסיות, עם חפירות הצלה של רשות העתיקות. העבודות גררו מהומות והפגנות מחאה, כצפוי. את המהומות הוביל השייח ראאד סאלח, ראש הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית.
סאלח קרא לפתוח באינתיפאדה שלישית נגד ישראל, ולהיאבק ב"ניסיונות של ישראל להרוס את מסגד אלאקצה". האינתיפאדה השנייה, כזכור, פרצה גם היא בעקבות העלייה של ראש הממשלה אריאל שרון להר הבית בספטמבר 2000. שרון טיפס להר עם מלוויו דרך הסוללה הקודמת, לפני שהתמוטטה. במהומות על ההר נפצעו עשרה פלסטינים ו-20 שוטרים .
את השייח סאלח ליוו בהפגנות פעילים קיצוניים מהתנועה האיסלאמית ומאות פלסטינים מירושלים ומהשטחים. כמאל חטיב, סגנו של סאלח, הצהיר כי "זה לא גשר של עץ או חומת אבנים, אלא דרך היסטורית שבה עבר צלאח א-דין". עורך הדין זאהי נוג' דאת, דובר הפלג הצפוני, הבטיח כי "הדרך הזו מוסלמית ולא יהודית. מטרת העבודות הן להכריז על מסגד אל-אקצה כבית כנסת". במהלך ההפגנות נעצר השייח סאלח על הסתה אבל התנועה האיסלאמית ניצחה. ראש העיר אורי לופוליאנסקי עצר את הטרקטורונים, והעביר את הכל מחדש לוועדות העירייה. אולי הוא מנע כבר אז פיצוץ גדול.
את העבודות שהופסקו מבקשת לחדש היום הקרן למורשת הכותל, שהיא עמותה מטעם משרד ראש הממשלה. כל האישורים בידיה, אבל הרב שמואל רבינוביץ, רב הכותל, לא מרוצה במיוחד. רבינוביץ חי בתוך סתירה פנימית. הוא רוצה לבנות את הגשר כדי להציל חיי אדם ולהרחיב את רחבת הכותל. מנגד, הוא היה מעדיף להרוס את גשר העץ הקיים, ולא לבנות אחר במקומו.
רבינוביץ, כמו כל הרבנים החשובים במדינה, פוסק שאסור לעלות על הר הבית, ומי שעושה זאת נידון לכרת. "ברבות הימים נעלם מאיתנו המקום המדויק של בית המקדש, וכל הנכנס אל שטח הר הבית עלול להיכנס ללא יודעים אל מקום המקדש ואל קודש הקודשים", קבעו מאות רבנים בתחילת שנות השבעים.
ההיסטוריה מלמדת כי גשר המוגרבים הוא אכן הגשר אל הגיהינום. באוגוסט 1969 עלה האוסטרלי המטורף מייקל רוהאן על הסוללה, נכנס דרך שער המוגרבים להר הבית, והצית את מסגד אל-אקצה. במהלך 1979 חדרו דרך שער המוגרבים חברי המחתרת היהודית, אשר בראשם עמדו מנחם ליבני ויהודה עציון, ועשו תרגילים על יבש לפיצוץ מסגד הסלע.
ב-1982 התגנב למסגד אל-אקצה הטרוריסט היהודי אלן גודמן, ורצח שני מתפללים ערבים. במהומות אוקטובר 1990 נהרגו על ההר 17 פלסטינים, על רקע חשש מפני פעולות קיצוניות של נאמני הר הבית. כוחות המשטרה פרצו פנימה דרך שער המוגרבים, שננעל מבפנים על ידי הפלסטינים. במהומות שפרצו על ההר אחרי ביקור שרון בספטמבר 2000 נפצעו עשרות.
כל מי שמצוי בענייני ההר יודע שחפירות חדשות לבניית הגשר יציתו מחדש מהומות דתיות ולאומיות. כל תזוזה על הגשר וסביבו נבחנת בחשדנות. השבוע עליתי על הגשר עם אנשי מורשת הכותל. הם נזהרו שלא להוציא את הראש מבעד למעקה, ולא להצביע על השטח, שמא אנשי הווקף יקלטו אותם במצלמות, ויחשבו שהם מתכננים משהו חדש. עד כדי כך גדול המתח. "הייתי רוצה שהגשר הזה ייהרס, לא יהיה קיים", אומר הרב רבינוביץ. "שמתי שלט שאוסר עלייה להר הבית. אני צריך אותו כמו אפרא דארעא, כמו חמץ בפסח. הוא לוקח אנשים אל הר הבית, וגם הורס לי את השטח. אבל אין ברירה. הגשר רועד".
בשבוע שעבר התעורר העניין שוב סביב גשר המוגרבים. מישהו ניסה להצית את האש מחדש אחרי שהתקבל היתר הבנייה הסופי בוועדה המקומית. אנשי העירייה מפנים את האש אל אנשי הכותל, וההפך. ההתייחסות של ראש העירייה ברקת מעניינת במיוחד. "ההיתר שאפשר לבנות גשר חדש בתוואי הסוללה המקורי הופך את הגשר שנבנה באופן זמני למיותר ואף בלתי חוקי, שכן, אין צורך בשני גשרים", קובע ראש העיר. במילים אחרות: כל יום שבו גשר המוגרבים קיים הוא עברה על החוק. במילים נוספות: היכונו לצו הריסה שתוציא העירייה, שיביא את המחלוקת לשפיץ מסוכן.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם