דמיון או זיכרון: האם הסב אכן אנס את נכדתו?
צעירה מאזור השרון התלוננה כי סבה אנס אותה לפני 20 שנה בהיותה בת 12. האם מדובר כאן בדילמת הזיכרון המודחק, שעימה מתמודד לא פעם בית המשפט, או בפרי הדמיון של המתלוננת? השופטת בדימוס ברכה אופיר-תום: "זה המבנה הנפשי שלנו, שטראומות פתאום מציפות אותנו אחרי שנים רבות"
סעיפי האישום נגד הסב, כיום בן 82, מייחסים לו עבירות של אינוס קטינה, תקיפה מינית ואינוס בן משפחה קטין. כתב האישום מבוסס על התלונה שהגישה הנכדה, כיום בת 32, אשר לדבריה נאנסה מגיל 7 עד 12.
במשך השנים הדחיקה הנכדה את המעשים שבוצעו בה לכאורה. רק לאחרונה, כך על פי עדותה, אזרה אומץ והתלוננה במשטרה נגד סבה. מאחר שעל החוק העוסק בעברות מין במשפחה לא חלה התיישנות, הסב נעצר והוגש נגדו כתב אישום חמור. אם יורשע בעברות המיוחסות לו, הוא עשוי להישלח למאסר ממושך וייתכן שיסיים את חייו בין כותלי בית הכלא.
תלונתה של הנכדה וכתב האישום נגד הסב מעלים את שאלת הזיכרון המודחק - אירועים שצפים ועולים שנים רבות, לעתים אף עשרות שנים, לאחר התרחשותם לכאורה. "זה המבנה הנפשי שלנו, שטראומות פתאום צפות ומציפות אותנו", מסבירה השבוע שופטת בית המשפט המחוזי בדימוס, ברכה
אופיר-תום, שהרשיעה בעבר אב באונס בתו בעקבות תלונה שהוגשה לאחר שנים רבות.
בין השנים 1987 ל-1991 התגוררה משפחתה של הנכדה בדירה הצמודה לבית הסב באחד מיישובי השרון. באותה תקופה נהג הסב להשגיח על נכדתו בעת שהוריה שהו מחוץ לבית. "באותן השנים, במספר רב של הזדמנויות, במועדים אשר אינם ידועים למאשימה, נהג הנאשם להיכנס לחדרה של המתלוננת בלילות, בעודה ישנה, ללטף את פניה ואת גופה", כך נפתח התיאור בכתב האישום נגד הסב.
במקביל לכתב האישום, הגישה הפרקליטות בקשה להארכת מעצרו של הסב. הבקשה כוללת מעט יותר פרטים על חומר הראיות שבידי התביעה: תלונתה של הנכדה, פרטי העימות שנערך בינה לבין סבה, עדויות הוריה על מצבה הנפשי של בתם בעת שסיפרה
דודתה של המתלוננת - בתו של הסב הנאשם - העידה כי גם בה בוצעו מעשים דומים. אפילו חברתה של הנכדה העידה כי נפלה קורבן למעשיו הנבזיים של הסב, שתקף אותה מינית לנגד עיניה של נכדתו.
שתי בנות דודה של המתלוננת, שאינן נכדותיו של הנאשם, העידו אף הן על מעלליו של הסב. עדות נוספת מובאת מהפסיכולוגית של הנכדה, אשר סיפרה על הטיפול שעברה בעקבות הטראומה המינית שחוותה מצד הסב.
"חרף העובדה שהעברות שבכתב האישום בוצעו לפני שנים רבות, התמונה העולה מחומר הראיות היא תמונה מזעזעת וקשה, אשר לפיה המשיב לא הגביל את עברותיו כלפי נכדתו אשר סבלה בילדותה, לאורך שנים, ממעשי האינוס של המשיב, אלא קיימת שורה של נפגעות נוספות, מבקרות אקראיות בבית המשיב, שהוא פגע בהן באותו אופן ושכולן נושאות את הפגיעה הקשה עד היום למרות היותן בגירות לאור חלוף השנים", נכתב בכתב האישום.
התלונות שהגישו הקרבנות האחרים לכאורה התיישנו בחלוף השנים. על פי החוק, ההתיישנות על עברות מין (אונס, מעשה מגונה ומעשה סדום) היא 10 שנים לאחר ביצוע העברה. כאשר מדובר בעברות שבוצעו בקטינים, ההתיישנות מתחילה להיחשב מרגע שהקורבן מגיע לגיל 18. אך כאשר מדובר בעברות מין במשפחה, ההתיישנות מתחילה להיחשב 10 שנים לאחר שהקורבן מגיע לגיל 28.
מכיוון שכך, העברות שביצע לכאורה הסב נגד בתו, דודתה של המתלוננת, התיישנו עם הגיעה לגיל 38. החברה ובנות הדוד של המתלוננת אינן קרובות משפחתו של הסב, ולכן העברות שבוצעו נגדן התיישנו עם הגיען לגיל 28. התלונה היחידה שנותרה מוצקה היא תלונת הנכדה, כיום בת 32.
לפני כשנתיים הרשיע בית המשפט המחוזי בתל אביב תושב באר שבע בשנות החמישים לחייו בעברות מין חמורות שביצע בבתו לפני 16 שנים. הצעירה הדחיקה את המעשים שבוצעו בה מגיל 4 עד גיל 10, ונזכרה בהם לאחר ביקור אצל "קורא בעיניים". גם במקרה ההוא, כמו בזה שלפנינו, ההליך התבסס על הזיכרון המודחק של הקורבן שהתפרץ לפתע.
השופטת אופיר-תום, שהייתה חברה בהרכב שהרשיע את האב המתעלל מבאר שבע, כתבה בהחלטתה: "דילמת הזיכרון המודחק היא אחת הקשות שבהן עלול להיתקל בית המשפט בבואו לחרוץ דין בתיק מסוג זה".
השבוע הסבירה אופיר-תום, שפרשה מעבודתה לפני כשנה: "זו אכן שאלה מוכרת. כבר נעשה תיקון לחוק, שלפיו תקופת ההתיישנות למקרים כאלה הוארכה מאוד. יש כאן סוגיה קשה מאוד שכבר התמודדנו איתה, וזו סוגיית הזיכרון המודחק. זה נושא מרתק. איך קורה שילדה עברה התעללות בגיל 4 או 5, שכחה הכול, ופתאום אחרי 20 שנה הזיכרון חוזר אליה.
"הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה דנות בסוגיה הזאת. דיו רבה נשפכה על הנושא הזה. יש אסכולה שטוענת שזה זיכרון מזויף בעוד שאסכולה אחרת, הרבה יותר רחבה, סבורה שהילדה דוברת אמת. היה לנו מקרה כזה והאמנו לילדה, אבל בבית המשפט העליון נותר ספק. זה המבנה הנפשי שלנו, שטראומות שוקעות וצפות פתאום. זו תופעה אנושית מוכרת וידועה".
בסופו של דבר, ביטל בית המשפט העליון בשנה שעברה את הרשעתו של האב מבאר שבע מחמת הספק. השופטים קבעו כי קשה להסתמך על הזיכרון המודחק, והגדיל לתאר השופט אליקים רובינשטיין: "יכולתו של האדם להפעיל את דמיונו באופן אקטיבי ולייצר מציאות דמיונית שתהיה לה השפעה רבה על תודעתו ועל נפשו אינה דבר בלתי שכיח".
שופטי בית המשפט העליון נימקו בהכרעת הדין כי המתלונן או המתלוננת על עברות שבוצעו בהם לפני שנים רבות, עלולים לחוש לחץ בשל הצורך להיזכר בפרטים לטובת קידום החקירה, ובמקרים כאלה קיים החשש שישלימו את הפרטים מדמיונם.
במקרה שנידון לפני שלוש שנים, דחה בית המשפט העליון ערעור שהגיש אדם נגד הרשעתו באונס אחייניתו. התלונה על המעשים הוגשה 12 שנה לאחר ביצוע העברה. הנאשם, שנשלח על ידי המחוזי ל-10 שנות מאסר, טען בערעורו כי חלה התיישנות על העברה שביצע. עוד טען הנאשם כי אי אפשר לבסס את הרשעתו בהסתמך על העדויות נגדו.
המתלוננת, שהייתה בת 15 בעת שבוצע בה האונס, סיפרה כי נמנעה מלהגיש תלונה נגד דודה מתוך כוונה לא לפגוע באמה החולה. היא אמרה לחוקרים כי לו שמעה אמה שאחיה (של האם) אנס את אחייניתו מצבה הרפואי היה מידרדר מאוד והיה מתעורר חשש לשלומה.
הנערה סיפרה במשטרה כי במשך שנים היא הדחיקה את מסכת ההתעללות שחוותה מצד הדוד, ואף שמרה עימו על יחסים ידידותיים. רק בעקבות משבר משפחתי, החלו המעשים שבוצעו בה לצוף בזיכרונה ולא נתנו לה מנוח.
בית המשפט העליון דחה את הערעור שהגיש הדוד הנאשם. "מגמת המחוקק, כפי שמסתמנת, היא לסייע לקרבנות עברות מין להשמיע את קולם", כתב השופט ניל הנדל בהחלטתו. "התוקף בעברת מין אינו רק אלים כלפי קורבנו, אלא בכוחו להפוך את הקורבן אף לאילם. הדברים מקבלים משנה תוקף
כאשר מדובר בקטין ובחסר ישע".
הפרשה על הסב מהשרון שאנס לכאורה את נכדתו לפני 20 שנה יעמיד שוב את בית המשפט במבחן לא פשוט. עו"ד משה מרוז, מבכירי הפרקליטים בארץ, טוען כי העובדה שחלפו שנים רבות מאז שלכאורה בוצעה העברה תהיה לרועץ עבור הנאשם.
"זה סיכוי אפסי להגנה. אמנם יש כאן בעיה לשני הצדדים אחרי כל כך הרבה שנים, אבל הנאשם יידפק", אומר עו"ד מרוז. "הוא לא יוכל להביא עדים מטעמו, כי מי זוכר מה היה לפני 20 שנה? אם המתלוננת מעידה והפרקליטות קיבלה את עדותה - בכפוף לחיזוקים שונים - זה יספיק לכתב אישום. המהימנות של המתלוננת היא שתכריע את הכף. מספיק שהמתלוננת מעידה שהדברים קרו".
עו"ד מרוז מחדד כי במקרה של קטינים קיימת יכולת שימור. ולמה הכוונה? "אם אחרי 20 שנה אדם אומר שכאשר היה ילד ביצעו נגדו דברים, והוא פחד ולא העיד, זה מספיק להרשעה", מסביר מרוז. "אין חובה להציג ראיות בעברות מין. צריך חיזוקים לעדות המתלוננת, כמו אנשים שהיא סיפרה להם. אם אין ראיות, זו בעיה גם לפרקליטות".
פרופ' רפי קרסו, חוקר מדעי המוח ומרצה במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר אילן, קובע כי הזיכרון שריר וקיים גם לאחר 20 שנה. "ודאי שאפשר לזכור את החוויה, כי זו חוויה איומה. אם היה מדובר בפעוטה בת שנתיים או שלוש, אז לא ניתן היה להסתמך על הזיכרון שלה. אבל מאחר שמדובר בנערה בגיל 12, זה כבר גיל ההתבגרות. ובגיל הזה זוכרים הכול".
על השאלה עד כמה אפשר להסתמך על הזיכרון של הקורבן בבית המשפט, משיב פרופ' קרסו: "זה לא זיכרון המתייחס לפרטי פרטים, אלא לאירועים וחוויות שחווה הקורבן. אם מדובר בעברה מתמשכת, אז ודאי שאפשר לזכור. אנשים זוכרים אירועים בחייהם.
יש נקודות של חוויות שאנשים זוכרים, בייחוד אירועים טראומטיים. צריך תעצומות נפש גדולות מאוד כדי לקום יום אחד, אחרי שנים רבות, ולהתלונן על העברה. נראה שלנערה מהשרון יש כיום כוחות שלא היו לה בעבר. אולי היא החליטה להתלונן כי האירוע שחוותה השפיע ועדיין משפיע על חייה".
הפסיכיאטרית ד"ר ענבל ברנר ממרכז בריאות הנפש שלוותה של שירותי בריאות כללית, אומרת כי בני אדם זוכרים אירועים טראומטיים באופן שונה מכפי שהם זוכרים שגרתיים. "הזיכרון הטראומטי לא עובד כמו זיכרון רגיל. יש משהו בחוויה הטראומטית שגורם לנו לזכור אותה בצורה שונה. כשמדובר באירועים טראומטיים ממושכים, האישיות מתעצבת בצלם.
"זה נקרא פוסט-טראומה מורכבת. כדי שהילד שעובר טראומה כזאת יוכל להמשיך ולתפקד כרגיל, יש מנגנון נפשי המכונה דיסוציאציה. כלומר, ניתוק של הזיכרון. ילד שחווה במשך שנים פגיעה מדמות שאמורה לדאוג לו, זה דבר בלתי נסבל. במקרה כזה, הזיכרון מתפצל מהקיום היומיומי, כי רק כך יוכל הילד להמשיך לתפקד".
פרקליטו של הסב, עו"ד אלברט טייב, אומר כי מרשו מכחיש מכל וכל את החשדות נגדו. "הוא טוען כי מדובר בעלילה שקשורה לסכסוך על ירושה שבמסגרתו טפלו עליו האשמות".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם