עיר משוגעת: סינדרום ירושלים עדיין כאן
מה יש בירושלים שמוציא אנשים מדעתם? מאות מקרים של אנשים שמגיעים לעיר וחושבים שהם המשיח או מרים הקדושה. מיהם האנשים הללו? מה לעזאזל עושים איתם? ואיך יכול להיות שהערבים חסינים מהתופעה?
אולם מבחינתו של ארווין (שם בדוי), צעיר אנגלי בשנות העשרים לחייו, הייתה למאורע משמעות אחרת. ארווין הבין את הזעם הוולקני כהתגלות שמימית הקוראת לו להגיע לירושלים כשליח האל, ובכך לקרב את בשורת המילניום וגאולת העולם.
אלא שעל פי האמונה הנוצרית המילנריסטית, שבה החזיק גם ארווין, הדרך לגאולה עוברת במלחמת גוג ומגוג בין כוחות האור לכוחות החושך ובהריגת שליח האל בידי השטן.
חדור אמונה נחת השליח ארווין בישראל, ומיהר לקחת מונית לכנסיית הקבר, המקום שלפי האמונה הנוצרית נצלב ונקבר ישו. משנוכח ארווין כי הגיע אחרי שעות הפתיחה למבקרים, הבין זאת כהתגרות מצדו של השטן. ארווין גמר בדעתו להערים על השטן, לגרום לו להורגו כבר באותו רגע ובכך לפרוץ את הדרך למלחמת הגאולה.
אל מול התיירים המבוהלים החל אורווין לנופף בסכין שרכש באחד מדוכני הרוכלים במקום, ומשעטו לכיוונו שוטרים חמושים ניסה לדקור אחד מהם. ארווין נורה במקום ובקשתו הסמויה למות כמעט התמלאה. אלא שלרוע מזלו, פעלו השוטרים לפי נוהל פתיחה באש וירו בו בפלג הגוף התחתון בלבד.
ארווין נפצע אמנם באורח קשה, אך נותר בחיים. שוב יצא השטן כשידו על העליונה, כך לפחות פירש זאת ארווין מאוחר יותר, כששב להכרתו, בטרם הוטס חזרה לארץ מוצאו לטיפול פסיכיאטרי כפוי.
ארווין סבל ממה שמכונה בעגה העממית "סינדרום ירושלים". מדובר בתופעה מוכרת שיסודותיה מתועדים בירושלים כבר למעלה מ-200 שנים. הלוקים בתסמונת, רובם צליינים ותיירים המגיעים לירושלים, מאבדים זמנית את שפיות דעתם ורואים עצמם כמשיחים או כדמויות בעלות משמעות דתית ומיסטית.
מדי חודש בין אחד לשלושה תיירים המבקרים בעיר לוקים בתסמונת, ובמהלך עשר השנים האחרונות הגיעו כ-300 תיירים לטיפול באחד משלושת בתי החולים הפסיכיאטריים בעיר. למעשה, מספר התיירים שמתאשפזים בעיר הוא כמחצית ממספר האשפוזים הפסיכיאטריים של תיירים בארץ.
לדברי הפסיכיאטר המחוזי פרופ' משה קליאן, החוקר את "תסמונת ירושלים" זה למעלה משני עשורים, מהווה ירושלים בעיניהם של אותם אנשים "במה מרכזית
עד לשנות התשעים היו אלה בעיקר תיירים אנגלו-סקסיים, אולם עם התגברות התיירות משאר מדינות העולם, ובעיקר ממזרח אירופה, התרחבה התופעה לקהלי יעד נוספים. מחציתם של הלוקים בתסמונת הם נוצרים ומחציתם יהודים. מרכז חייהם של אלה ואלה, ברובם המכריע של המקרים, אינו בישראל.
"אני מתקשה לזכור מקרה שבו אובחנה התסמונת אצל אדם מוסלמי", אומר קליאן, ומוסיף כי "התכנים המובעים על ידי החולה תואמים תמיד את הרקע הדתי שלו. אף פעם למשל לא נתקלתי במטופל יהודי הטוען שהוא ישו או מריה הקדושה".
ואכן האנשים שהתסמונת מיוחסת להם נוהגים לזהות עצמם עם אחת הדמויות המופיעות בכתבי הקודש של דתם, ומנכסים לעצמם את הופעתה המחודשת עלי אדמות. כך למשל, מאושפזים רבים משוכנעים כי הם המשיח בכבודו ובעצמו, האלוהים, השטן, או דמויות ידועות מן המקרא, כגון דוד המלך ואליהו הנביא. אחדים רואים עצמם כדמויות מהברית החדשה, כמו מרים או יוחנן המטביל.
בשל העובדה שהתסמונת פורצת בירושלים דווקא, המניעים הדתיים שלה גוררים לעתים השלכות פוליטיות אדירות. כך היה במקרה המפורסם שאירע בשנת 1969, אז ניסה תייר אוסטרלי בשם מייקל דניס רוהאן להצית את מסגד אל-אקצה. מטרתו הייתה לגרש את המוסלמים מהר הבית כדי שהיהודים יוכלו לבנות עליו את בית המקדש.
לדידו של רוהאן, חבר בארגון "הכנסייה הנוצרית העולמית", שליטתם של היהודים בהר הייתה אמורה להביא גאולה לכל העולם. קליאן אומר שהשלטונות בישראל, מתוך מניעים פוליטיים, פעלו באופן חריג במקרה הזה וחשפו את פרטיו לכל המעוניין.
"קודם כול פרסמו את השם של רוהאן. בשום הליך פסיכיאטרי אחר לא היו עושים את זה. נוסף לכך, הביאו את הפסיכיאטרית האוסטרלית שטיפלה בו עוד קודם לביצוע המעשה. הכול כדי להוכיח שלא מדובר באיזושהי קנוניה ציונית, כמו שטענו אז במדינות ערב."
במאמר שפרסם קליאן עם עמיתו הפסיכיאטר אליעזר ויצטום, מצוין כי מרבית הלוקים בתסמונת הם "בעלי רקע דתי הנוטים לעיסוק יתר בעניינים תיאולוגיים".
עוד נכתב שם כי על אף האופי האינדיבידואלי שבו חווים הלוקים את התסמונת, דבר אחד משותף מאפיין את כולם: "הם שומעים קולות ורואים חזיונות, ובהמשך נחשפים ל'הארה אלוהית', שביסודה ציווי להגיע לירושלים".
קל לזהות בדרך כלל את הלוקים בתסמונת ירושלים. התנהגותם תיאטרלית בצורה קיצונית, וכשמוסיפים לכך את התוכן הדתי-מיסטי של דבריהם, קשה שלא להבחין בהם. לרוב אפשר למצוא אותם משוטטים בעיר העתיקה, בסביבת המקומות הקדושים, וכן במוקדים הסואנים של מרכז העיר.
קליאן מספר כי לפני כמה חודשים הוא התהלך במדרחוב בן יהודה, כשלפתע הגיח לעברו בחור תימהוני דובר אנגלית והחל מגולל בפניו את קורות שליחותו הדתית בארץ הקודש.
כשהבין האחרון כי עובר האורח לא ממש מעוניין בשיחה עמו, הפטיר לעבר קליאן: "מקווה שנתראה בקרוב". קליאן, שבסמכותו להורות על שליחת מטופלים לאשפוז כפוי, השיב לו בחיוך ממתיק סוד: "נדמה לי שזה יקרה מהר משאתה חושב".
איך מלכתחילה מגיעים המקרים לטיפול פסיכיאטרי?
"ברוב המקרים מובאים הלוקים בתסמונת לחדרי המיון השונים, אם בלוויית מדריכי הקבוצות שלהם ואם בניידת משטרה שאספה אותם ישירות מהרחוב. היו גם מקרים שראשי ישיבות הביאו את תלמידיהם לבתי החולים.
"במקרים שבהם מוחלט על אשפוז פסיכיאטרי והמטופל איננו משתף פעולה, פונים אליי ואני יכול לתת הוראה לאשפוז כפוי. מובן שרוב ה'משיחים' לא מסכימים לאשפוז, ואז ההתערבות שלי נדרשת".
האם לצורך החלטתך על אשפוז בכפייה אתה פוגש את הלוקים בנפשם?
"לא, אינני פוגש אותם. בודק אותם פסיכיאטר שמחזיק בכתב מינוי ממני. אחר כך הוא מדווח לי על ההתרשמות שלו, ומנסה לשכנע אותי בדבר הממצאים שהגיע אליהם והצורך בטיפול".
יצוין כי האשפוז הכפוי שקליאן מוסמך להורות עליו מוגבל בזמן, ובמקרים שמדובר באשפוז של למעלה משבועיים ימים ההחלטה עוברת לוועדה מחוזית של משרד הבריאות.
בניגוד לדעה הרווחת תסמונת ירושלים אינה אבחנה רפואית בפני עצמה ואין היא פורצת יש מאין כשאדם מגיע לעיר. ברובם המכריע של המקרים סובלים הלוקים בתסמונת מבעיה נפשית רדומה, בין שטופלה בעבר ובין שלא, שמתפרצת בבואם לעיר.
גם הטיפול שניתן להם הוא טיפול תרופתי ופסיכולוגי שגרתי, כזה שמקבל כל לוקה בנפשו. לדברי פרופ' קליאן, "סינדרום ירושלים הוא לא מחלת נפש, אלא צורת ביטוי לתחלואה או מצוקה שהייתה קיימת עוד קודם אצל האדם הלוקה". קליאן מציין כי מספר המקרים המועט יחסית שמאובחן ומטופל אינו מלמד על היקף התופעה.
"מגיעים אלינו לטיפול רק אנשים שהתנהגותם מהווה סכנה לעצמם ולסובבים אותם. אני יודע שמספרם של האנשים המבקרים בעיר וחווים פרץ של רגשות ברמה חריגה גבוה בהרבה ממה שמגיע לידיעתנו".
ואכן, החוויה שפקדה לפני שלוש שנים את בטסי (שם בדוי), אישה בת 50 מארצות הברית, ממחישה עד כמה התסמונת עלולה להיות קטלנית. קורות חייה הקשים של בטסי הביאו אותה עד לפולין, שם היא התפרנסה מזנות. יום אחד התאהבה בלקוח אמריקאי עשיר שסיפקה לו את שירותיה. הם התחתנו ועברו לחיות בארצם. לאחר שהאיש מת ממחלה קשה, נותרה בטסי עם כסף רב. היא החליטה שאמצעי זה נועד לאפשר לה להפיץ את הבשורה בירושלים.
כאשר הגיעה לעיר, גמרה בדעתה לצום עד אשר יכופרו עוונותיה ויימחלו חטאי העולם. לאחר כמה ימים של צום מוחלט, נמצאה בטסי מוטלת במצב קשה על רצפת העיר העתיקה. היא נלקחה מיד לאשפוז בבית חולים כללי ולאחר מכן להמשך טיפול בבית החולים הרצוג. לאחר עבודה מאומצת איתרו אנשי בית החולים הפסיכיאטרי את משפחתה של בטסי בארצות הברית, ואלה באו לקחת אותה בחזרה לארצה. לדברי גורמים פסיכיאטריים שטיפלו בה, בטסי הייתה כפסע מן המוות.
"ברגע זה ממש מאושפזים אצלנו מספר משיחים, כל אחד בשלב שונה של התגלות", מספר ד"ר פסח ליכטנברג, מנהל מחלקת פסיכיאטריה גברים בבית החולים הרצוג וראש החוג לפסיכיאטריה בבית הספר לרפואה בעין כרם. "האנשים האלה מלאים במחשבות על גאולת העולם, ולראייתם יש להם תפקיד מרכזי בה".
לדברי ליכטנברג, "מושג המשיח הוא מושג פוסט תנ"כי ששואב מספרות הקבלה. כשמגיע אליי אדם הטוען שהוא משיח, אני קודם כל מברר באיזה משיח מדובר. אם האיש אומר שהוא משיח בן יוסף, אני מבין שהוא אבדני, כי לפי המסורת המשיח הזה אמור למות בקרב; לעומת זאת, אם הוא משיח בן דוד, אני יודע שמצבו פחות קריטי, כי המשיח הזה אמור להביא את הגאולה לעולם ולהישאר גם אחריה".
ליכטנברג מסכים עם פרופ' קליאן לגבי היותה של התסמונת הופעה חיצונית של בעיה נפשית קודמת. התסמונת מתחילה לעתים כבר בארץ המוצא:
"יש מי שפותח את ספר הקודש, מוצא פסוק מסוים ומזהה בו משמעות אישית מיוחדת עבורו. זה יכול להיות פסוק סתמי בעיני רוב האנשים, כמו "והיה העקב למישור והרכסים לבקעה"". עוד מוסיף ליכטנברג כי "הגיע אלינו לא מזמן גבר סקנדינבי שהאזין בביתו ליצירה 'משיח' מאת הנדל. בעקבות הטקסט המולחן הוא פתח את התנ"ך, והבין שיש איזשהו קשר פלאי שקורא לו לבוא לירושלים ולשנות את מהלך המציאות".
מיהם היהודים שלוקים בתסמונת? לאיזה זרם הם משתייכים?
"יש מכל הסוגים: חרדים, דתיים וגם חילונים. מכל מקום, לכולם יש איזושהי זיקה לדת. בקרב האדוקים יותר התופעה נפוצה בעיקר בחסידות ברסלב".
איך נוהגים עם תייר לוקה בנפשו שנמצא בארץ לגמרי לבד?
"אנחנו כבר מתורגלים במקרים כאלה. בדרך כלל אחרי כמה ימים של טיפול, האיש מבין בעצמו שהוא צריך לחזור למדינה שלו. הרבה פעמים גם אין לו ברירה, למשל אם נגמרת לו אשרת השהייה בארץ או שנגמר לו הכסף. אם הוא לא מוכן לזה, או לא מסוגל לחזור לארץ שלו בכוחות עצמו, אנחנו יוצרים קשר עם הקונסוליה שלו.
"נציגים משם באים לבית החולים ולוקחים אותו. הם אחראים על רכישת כרטיס הטיסה עבורו ועל החזרתו למדינת המוצא. אבל יש גם מדינות שהקונסוליות שלהן פחות משתפות פעולה במקרים כאלה, ואז אנחנו מאתרים את קרובי המשפחה של המטופל ופונים אליהם בבקשה שיבואו ארצה לקחת אותו".
וכשהמטופל עוזב את הארץ, הטיפול בו נמשך?
"המשך הטיפול הפסיכיאטרי מחוץ לישראל לא נעשה על ידינו ותלוי רק במטופל. הקשר איתנו ניתק ברגע שהוא נוסע מפה".
יכול להיות שהאכזבה של התיירים היא שמזרזת את התפרצות השיגעון? אנשים שכל חייהם שמעו על ירושלים הקדושה, באים ומוצאים פיח, פקקים ורחובות חפורים?
"מעולם לא זיהיתי דינמיקה של אכזבה מהעיר שגורמת לתסמונת לצאת החוצה. כולם מתרגשים ומתאכזבים מהעיר, כל אחד ברמה אחרת. גם אנשים בריאים. אני חושב שבמקרים מסוימים גם פקקים ופיח יכולים ליצור סוג של התרגשות חריגה".
מי שמכיר לוקים בתסמונת ירושלים כמעט כמו פרופ' קליאן הוא עלי, תושב מזרח העיר בשנות העשרים המוקדמות לחייו. עלי עובד כפקיד קבלה בהוסטל הפועל כבר שנים רבות באזור שער יפו. המקום מקבץ אליו תרמילאים רבים, טיילים חסרי אמצעים שרוצים לשכון בסמוך לשכינה, וכן רבים מהלוקים בתסמונת שהגיעו לבדם לעיר העתיקה.
"היה פה אחד, מת'יו קראו לו, שהסתובב עם גלימה לבנה, החזיק מקל ביד והיה עם כתר על הראש. היה לו זקן לבן ארוך, והוא החזיק כל הזמן ספר ענקי בין הידיים. הוא הסתובב בלובי ואמר לכל האורחים שהסתכלו עליו שבשנת 2010 תהיה המלחמה הגדולה בין ארצות הברית לרוסיה, ואחריה תהיה אפוקליפסה".
ארה"ב ורוסיה?
"כן. כנראה שהוא ראה בארצות הברית את כוח הטוב וברוסיה את כוח הרע. אבל לא שאלתי".
עלי מוסיף כי מצבם של התימהונים שמגיעים להוסטל אינו בלתי הפיך. "היה פה אחד בן 48 או 49, שהיה עומד בכניסה להוסטל ומחכה לישו. שבועות שלמים היה עומד ומחכה לו שיבוא וייקח אותו. ואז יום אחד הוא נעלם. לפני שנה בערך ראיתי אותו מסתובב בעיר העתיקה, והוא נראה נורמאלי לגמרי, בבגדים רגילים והכול".
זה לא קצת מפריע לשאר האורחים במלון?
"לא. הם כבר רגילים לזה ולא מתרגשים. הם גם יודעים שלא כדאי לנסות לדבר עם 'הנביאים', כי אי אפשר. האנשים האלה לא רוצים להקשיב לך. רק לדבר".
לפני כמה חודשים התקבלה במפקדת מג"ב בעיר העתיקה קריאה לא שגרתית מתושבי הרובע המוסלמי. תייר אירופי בשנות ה-30 לחייו החליט להודיע קבל עם ועדה על תחייתו של ישו, שיבוא בקץ מלחמה ממשמשת ובאה שבמהלכה יושמדו השדים השוכנים בגופו ומחוצה לו.
בעקבות פניית התושבים נלקח האיש בניידת משטרה לבדיקה במחלקתו של ליכטנברג. "האיש הצביע על נקודות בגופו, שם לטענתו שכנו השדים" אומר ליכטנברג. "נתנו לו טיפול תרופתי במשך כמה ימים, והוא חזר לעצמו. הוא היה די נבוך לאור מה שקרה לו והתקשה להסביר את זה".
עד לפני כעשר שנים, היה בית החולים הפסיכיאטרי כפר שאול מקבל לטיפולו את כל התיירים שנזקקו לטיפול נפשי בירושלים. לדברי ד"ר שלפמן, סגן מנהל בית החולים, סמוך לאירועי המילניום החליט משרד הבריאות לחלק את סמכויות בתי החולים השונים לפי אזורים.
כיום נשלחים הלוקים לבית החולים איתנים, לכפר שאול או להרצוג. ביטול הבלעדיות של כפר שאול בטיפול בתיירים נובעת כין היתר מהגאות במקרי התסמונת שנרשמה לקראת המעבר לאלף השלישי לספירה הנוצרית.
ד"ר ליכטנברג מספר כי ריבוי התיירים הנוצרים והצליינים שהגיעו לארץ באותה תקופה יצר מעמסה אדירה על המערכת, ואז הבינו הגורמים האחראיים כי עדיף לחלק את הנטל בין שלושת המוסדות הפסיכיאטריים בעיר.
שלפמן אומר כי בית החולים כפר שאול לא מנהל סטטיסטיקה בנוגע למספר התיירים הבאים בשעריו, אך להערכתו מאז שנות ה-80 טופלו במוסד מאות מקרים. "רק לאחרונה הגיע תייר שהיה מסתובב ברחבי העיר כשהוא רכוב על חמור לבן וטען שהוא המשיח. הוא טופל וחזר לארצו".
כמו שאר המרואיינים, גם שלפמן אומר כי מספר הישראלים הלוקים בסינדרום ירושלים הוא זניח. אך הוא מספר כי מי שבכל זאת לוקה בה הם עולים חדשים, שהמפגש בגיל מאוחר עם המקומות הקדושים עבורם מערער אותם. "בשונה מתיירים במקרים שמדובר בישראלים, הקשר הטיפולי נמשך גם אחרי שהם עוזבים את בית החולים. בדרך כלל דרך קופות החולים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם