פלמ"ח פינת בן יהודה: בבית הקפה של נתיבה מתקשים להיפרד
בבית הקפה הקטן ברחוב הפלמ"ח בבירה, ששימש בסיס לנתיבה בן יהודה, מתקשים להתגבר על העצב, ומעלים זיכרונות מהפרלמנט שלא יצא אף פעם לפגרה. רקוויאם לאישה נדירה, ששנאה את ירושלים אבל לא הייתה מוכנה לעזוב אותה לשנייה
נתיבה בן יהודה נבדלת בזכות העובדה שמישהו הקים לכבודה בית קפה קטן וקרא לו על שמה. אין מדובר ביזמות צינית שמטרתה להרוויח משימוש בתפארת שמה, אלא במהלך שנולד מתמימות ומאהבה.
המכולת של סמי, שלימים הפכה למעדנייה ברחוב הפלמ"ח 18, התגלגלה להיות "קפה נתיבה": כמה שולחנות קטנים, שלט קטן שנתלה על עמוד, ועליו נכתב בגיר "קפה נתיבה", ומתחת הכיסא שלה. משנת 1996 ועד אוגוסט האחרון זה היה המקום שלה.
שם הייתה
ההתחלה הייתה צנועה, והקפה נולד במקרה. בתחילת הדרך, השדה הצהובה מהפלמ"ח הייתה שותה קפה שחור בעמידה. אורן בן חקון, מבעלי המקום, שאז היה איש מכירות ב"עלית", הבטיח לבן יהודה שיפנק אותה במכונת קפה רצינית. ואם כבר מכונה, למה שלא יהיה גם שולחן ומסביבו כמה כיסאות? כך נולד בית הקפה הפרלמנטרי של נתיבה בן יהודה.
"זאת הייתה הפינה שלה", מספרים יאני עבאדי ושותפו בן חקון על רקע נר נשמה שהדליקו לזכרה, כמה שעות אחרי שחזרו מהלווייתה ביישוב כליל. "פרלמנטים, סיפורי פלמ"ח, סיפורי גבורה; יושבים, מדברים, צוחקים. ימי הולדת חגגו לה כאן. היה מן הווי כזה של קפה נתיבה.
"ההסכם היה שאנחנו שומרים לה לחם ישן והיא הייתה מפוררת אותו, ואז שובל של ציפורים היה יורד אחריה. ההסכם השני היה שהיא מקבלת קפה בחינם בתמורה לזה שהיא מביאה קליינטורה.
"לפעמים, אם היינו עסוקים ומתעכבים קצת עם הקפה שלה, היא הייתה צועקת, 'איפה הקפה שלי? בגלל שאני לא משלמת אתם לא מביאים לי אותו?'. כל יום היה משהו חדש, דיון חדש או ויכוח חדש. תמיד היה לה מה להגיד. נגיד מישהו היה צופר בכביש, היה לה משפט קבוע שכולנו היינו מדקלמים: 'לי היה רכב 40 שנה ואף פעם לא צפרתי'. היה לה את בקבוק הוויסקי הקטן. אתה זוכר את שלישיית אדלר? האבא היה מגיע לשבת איתה, והם היו מנגנים במפוחית שירי ארץ ישראל".
את הפרלמנט הייתה בן יהודה פותחת בסביבות צהרי היום, על כוס הקפה הנצחית וקופסת סיגריות מונטנה. פאקט שלם הייתה מעשנת בשבוע. אם הקליינטורה הייתה טובה, היא הייתה מושכת כמה שעות טובות ליד השולחן בדיונים ערים. אם הקליינטורה הייתה פחות מהסטנדרט, היא הייתה מסתפקת בחצי שעת ישיבה.
"היו שניים-שלושה קבועים בפרלמנט שלה וכל הזמן היו מגיעים מאזינים לבקר", ממשיכים השניים. "לא היה יום חלש אצלה, תמיד הייתה דינמיקה של אנשים. מה שמצחיק זה שהיא נלחצה מאנשים. לפעמים היה נראה שהיא מעדיפה לשבת בפינה שלה לבד ולעשן את הסיגריה שלה. היא הייתה אישה מיוחדת מאוד.
"הרדיו נתן לה דרייב, אבל היא מדור תש"ח. היא פוצצה גשרים כשלא היה פה כלום. אם היינו אומרים לה שחרא, היא הייתה כועסת ואומרת, 'מה חרא? תראו לאן הגענו, מה אתם יודעים?'. היא הייתה פטריוטית מאוד. לא שמעת ממנה מילה רעה על המדינה, גם בימים שהיו שחיתויות גדולות".
50 שנה חיה בן יהודה בירושלים ומעולם לא חיבבה את המקום, אם להיות עדינים בניסוח. בכל ריאיון היא נשאלה על עיר מגוריה ומעולם לא הסתירה את סלידתה. "היא אמרה שהיא תקועה בירושלים 50 שנה", מספרת מפיקת תכנית הרדיו שלה קלוד בוכבינדר, שהפכה לחברתה הקרובה. "אבל היא אהבה את רחוב הפלמ"ח שלה, שסימל הרבה בשבילה. באיזשהו מקום היא אהבה את ירושלים. הבית שלה היה בקומה הרביעית והיה לה נוף מדהים, היא אמרה שזה יפהפה. בכל זאת היא נהנתה מזה.
"אני לא יודעת להגיד לך למה היא לא אהבה את ירושלים. אם היית שואל אותה היא בטח הייתה אומרת, 'כי היא לא תל אביב, כי אין בירושלים "כסית"'. בכל זאת היא הייתה חלק מהבוהמה הירושלמית. היו לה המון חברים בעיר".
בן יהודה הייתה חלק בלתי נפרד מהפרלמנטים הגדולים ב"טעמון", ובשנות השבעים היא ידעה בילוי טוב או שניים. "היא לא אהבה את העיר הזאת", מאשרים עבאדי ובן חקון. "היא הייתה אומרת שהחיים האמיתיים בתל אביב. החבר'ה שלה היו בתל אביב, שם הייתה הברנז'ה שלה. היא אמרה שהעיר סגורה והיא לא אהבה במיוחד את האנשים בירושלים.
"היו לה חיי לילה והוללות בשנות השבעים. פעם היא השתכרה והשתוללה והמשטרה עצרה אותה, אני חושב שיצחק רבין נתן הוראה לשחרר אותה מיד. אבל בסך הכול היא נבלה מאז משנות השמונים. היא לא יצאה, הייתה יושבת בבית והתנזרה מסקס. הייתי צוחק איתה ואומר לה, 'בואי נצא לבלות' והיא הייתה אומרת שאם מישהו צעיר ממנה אפילו ביום, היא לא תצא איתו. היא הייתה על הכיפאק".
בן יהודה כידוע הייתה לוחמת בפלמ"ח, מומחית בחבלה. כל ראשי המדינה היו חברים שלה: יצחק רבין (הלווייתה התקיימה ביום הולדתו), אריק שרון ויגאל אלון, שגם טבע את כינויה "השדה הצהובה מהפלמ"ח". בגלל היכרותה עם הפוליטיקאים, מעולם לא הצביעה בבחירות. הייתה הולכת לקלפי, שמה פתק לבן בשביל לא לפגוע באף אחד מחבריה ומתנזרת מפוליטיקה עד הבחירות הבאות.
בשנת 1995 עלתה לשידור ברשת ב' התכנית "נתיבה מדברת ומקשיבה", שזכתה לפופולריות רבה. היא נותרה עסיסית ורלוונטית עד שנת 2009, אז הרגישה בן יהודה שבריאותה המידרדרת לא תאפשר לה לנהל את התכנית כפי שהייתה רוצה. בכל זאת, גם בגילה המופלג, הצליחה בן יהודה איפה שאנשי תקשורת מזדקנים כושלים.
"יש לה את הפלמ"ח והשירים", אומרת בוכבינדר, שעשתה איתה את המעבר מרשת ב' לג'. "מה שעשה אותה פופולרית זה שאנשים צמאים לנוסטלגיה. העבר היה הרבה יותר טוב מההווה. ברגע שהיא כתבה את הספר 'אוטוביוגרפיה בשיר וזמר', כל המדינה הלכה לבוידעם. קום המדינה אולי היה יותר קשה מהתקופה הזאת, אבל הוא היה יפה הרבה יותר. היו ילדים שמתקשרים ולומדים על ההיסטוריה מה שלא למדו בבית ספר, ודרוזים שסיפרו שהם יושבים בדיוק על הג'בלאות שלה".
מנהל רשת ג' נועם גיל-אור מספר שלא נבהלה מהאינטרנט ושהיו לה הרבה מאזינים מחו"ל. בין שלל מאזיניה היו גם הנשיא דאז עזר ויצמן ורעייתו ראומה. "כשעזר ויצמן היה נשיא הוא היה מאזין ומתקשר באמצע הלילה", נזכרת בוכבינדר. "הוא אמר, 'נתיבה, אני רוצה לשמוע את "עגבניה", ונתיבה אמרה לו, 'עזר, אתה עושה לי עור של עוף'. ואז הוא אמר לה 'רגע, ראומה רוצה שיר', וראומה אמרה 'נתיבה, אני רוצה לשמוע את "רותי"'. היא אמרה להם, 'אתם לא ישנים ומקשיבים לי? אתם עושים לי עור של עוף'. וזה רק סיפור אחד".
היא המשיכה לנבל את הפה?
"בטח. הייתה אומרת לנו, 'חרא של שידור אתם עושים', מקללת חופשי. היה כיף לעבוד איתה. אני עובדת בהרבה תכניות, אבל התכנית שלה הייתה מיוחדת מאוד".
ביום שני שעבר נתיבה בן יהודה הלכה לעולמה בבית אבות סיעודי בקיבוץ לוחמי הגטאות. הלווייתה נערכה ביישוב כליל, היכן שמתגוררת בתה היחידה עמליה. בן יהודה, חילונית גמורה, נקברה בטקס דתי הכולל רב וקדיש אבל בלי יציקת בטון בקבר, לפי כללי הקבורה ביישוב בעל האוריינטציה האקולוגית, בבחינת "מעפר באת ואל עפר תשוב".
מצבה הבריאותי החל להידרדר בפברואר האחרון. בן יהודה התקשתה להתהלך, ונפלה ברחוב כמה פעמים. "מה שחשוב לי זה לא להגיע למצב של חוסר אונים. אני לא אתן לאף אחד לנגב לי את התחת", אמרה בשנת 1997 לעיתונאית אמירה לם.
שאלתי את בעלי המעדנייה-בית קפה אם כך היה המצב. "כן, אבל אל תגיד שירותים, תגיד בית כיסא", הם משיבים. "היא הייתה אומרת, "יש לי פישה לבית כיסא'. היא הייתה קונה רק נייר טואלט של 'קלינקס', ולא הייתה אומרת 'נייר טואלט' אלא 'נייר לתחת'".
באוגוסט שעבר אושפזה בן יהודה בביקור חולים, ואז גם הוחלט שתעבור לבית אבות בצפון. "לפני שלקחו אותה לבית האבות בלוחמי הגטאות", מספר בן חקון, "היא באה לפה עם האמבולנס לשתות את הקפה האחרון שלה ולעשן את הסיגריה האחרונה שלה. היא ביקשה לבוא במיוחד. היא ידעה שזאת הפעם האחרונה שלה כאן".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם