דברים שרואים משם: סיכום שבוע ירושלמי
בעיריית ירושלים מבסוטים, על אף שאפשר להתווכח על ההצלחה. איאן מקיואן, זוכה פרס ירושלים, לא סופר סתם, תשאלו את ברקת וליבנת. למה אני זורם עם הטיול למערת המכפלה? ומה המצב באגריפס?
הצלחה כידוע היא עניין יחסי, ונקבעת לא פעם בעיני המתבונן. ברקת בטוח כמובן שהוא הצליח: מענק הבירה גדל ב~40 מיליון שקלים, ולטענת אנשיו הושגה גם פריסת הלוואות נוחה וחולקו עוד כמה גזרים על הדרך.
באופן אישי, וכך גם מסכימים איתי גורמים שונים במשרד האוצר ולשכת ראש הממשלה, הקמפיין של ברקת היה מיותר וההישגים שהוא מתפאר בהם הם פחות או יותר מה שהבטיחו לו בתחילת הדרך.
מצד אחד ברקת צדק כשזעק געוואלד לנוכח מצבה הכלכלי הרעוע של העיר. מצד אחר לדעתי הקמפיין, בשל היותו ממוקד בנתניהו, סגר לעירייה לא מעט דלתות שיתבקשו להיפתח בעתיד.
כך או כך ברקת יצא עם חצי תאוותו בידו. דיברו על מחסור של 110 מיליון שקלים לתקציב, וקיבלנו 40 מיליון עם פריסת תשלומים נוחה. מספיק? לא בטוח. אני חייב להוסיף כי כבר כשהחלו האיומים שהשמיעו ברקת ועוד כמה חברי הנהלה על הקיצוצים בתרבות וברווחה התקשיתי להאמין למהימנותם.
ראשית, תרבות היא אולי הקלף היחיד שמסמל הצלחה לראש העירייה, ופגיעה בה וודאי הייתה פוגעת בסיכוייו של ברקת להיבחר שוב. שנית,
מה שבטוח הוא שברקת חייב ליישר את ההדורים, לא להתחנף אמנם, אבל כן למצוא את הדרך לשולחנם של שרי הממשלה. כי בלעדיהם שום דבר לא יזוז כאן, חוץ מכמה מופעי קיץ כמובן.
2. השבוע קיבל הסופר המצוין איאן מקיואן את פרס ירושלים ביריד הספרים הבין לאומי בעיר. זה היה מעודד לראות אינטלקטואל אירופי שמוכן לבחון את הסכסוך הזה על שני צדדיו, ויותר מכך להגיע לכאן בזמן שישראל היא מילה גסה באירופה (ולא רק שם).
אני בטוח שהופעל עליו לחץ כבד להחרים את הביקור, ואף על פי כן הוא לא נכנע וקיים את הבטחתו מאשתקד לדוד גרוסמן לראות אותנו מקרוב.
מקיאן התקבל כמובן בכבוד רב, והבמה גם ניתנה לו כלאחר כבוד. דבריו באירוע שזכה להשתתפות מכובדת היו קשים ומוכיחים. אני בטוח שאם היו מצלמים את כיסאותיהם של לימור ליבנת וברקת אפשר היה לראות אותם נאנקים מהחריקות בשל אי הנוחות שתקפה את ישבנם של השניים.
מקיואן תקף בחריפות את מדיניות ישראל (והחמאס, כדי לאזן), והתמקד בהתנחלויות ובמזרח ירושלים (הוא השתתף גם בהפגנה בשייח' ג'ראח).
הדיסוננס בין החגיגיות של האירוע למבוכת הימין מהדברים הקשים היה משעשע. יש להודות, זה קצת לא נעים לראות אדם שמקבל פרס תוקף אותך (גם אם הוא צודק בחלק מהדברים), אבל לפחות ליבנת יכולה להתנחם שהפעם לא החרימו אותה. הנה עוד הישג כביר לממשלת נתניהו השנייה.
3. הבעיה של השמאל בארץ, טוב יש לו הרבה בעיות, היא האוטומטיות המובנית שלו. גם הימין חוטא בכך, אבל דווקא השמאל שטוענים כי הוא פתוח יותר לדעות אחרות נוטה לדווקאיות מעצבנת לעתים ולא בוחן כל מקרה לגופו. ניקח דוגמה מהימים האחרונים:
כוונתו של שר החינוך גדעון סער ללמד דרך ארץ, או ארץ דרך, את התלמידים הישראלים. במילים אחרות, טיול שנתי למערת המכפלה. ביקור במקום הפך לסדין אדום בעיני השמאל, ואני באמת מתקשה להבין למה. השורה התחתונה של הטיעונים הרבים של המתנגדים, ואין לי מקום לפרטם, היא הפחד מ"שטיפת מוח" של התלמידים.
זה נשמע לי קשקוש מוחלט. מערת המכפלה היא אתר מורשת יהודי, וגם אם השטח הוא פלסטיני זה לא אומר שתלמידים לא צריכים לבקרו. ודאי שראוי יהיה שהסיור יזכיר את כל מה שקורה בשטח, ולא יתמקד רק בזכותנו ההיסטורית על המקום, אבל לא ביקור זה הוא שיקבע את דרכם של הצעירים.
ביקרתי במערת המכפלה כתלמיד, ולא זכור לי שמוחי נשטף בפרץ משיחיזם. לא על כל דבר צריך לזעוק חמס, ולא כל דבר שהימין מבקש מטרתו להנציח את הכיבוש. טוב אולי נסחפתי בדוגמא האחרונה, אבל הבנתם את העניין.
4. דיווח מהשטח לסיום. רחוב אגריפס עדיין צפוף, מזוהם, מסוכן, מטונף, ובעיקר מעצבן. אני והמזל שלי, עד ששוכנעתי לעבור לאזור השוק, אני לא מצליח לראות אותו מרוב אוטובוסים. שבת שלום, ומילה קונה לסוחרים: אל תוותרו, תמשיכו להילחם עד טיפת הבמיה האחרונה.
הכותב הוא עורך זמן ירושלים
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם