ראשי » מקומי » ירושליםגלוש ב - nrg מעריב מהסלולר

שופט במצוקה: התיקים הפתוחים של מוריס בן עטר

דיר עזים בבית צפפה, הבניין המיועד להריסה בעיסאוויה, שלושת הקלסרים של פאטמה אלדר, שער הברזל של רוברט פנדריך והמעשנים באומן 17. שבועיים וחצי אחרי שהשופט מוריס בן-עטר התאבד, חושף סופשבוע את התיקים שהמתינו על שולחנו

הלל פרקש, מנהל מועדון האומן 17 בירושלים, מנהל מלחמה נגד העירייה. לפני כשנה הגיע פקח למועדון והבחין בכמה עשרות מעשנים - בניגוד לחוק. במקום התפתח ויכוח. פרקש טען כי אינו יכול לגרום לעשרות אורחים במועדון לחדול לעשן וכי זה תפקידה של העירייה.
 
הוויכוח הסתיים בכתב אישום נגדו. התיק הגיע למוריס בן-עטר, שופט בבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים, שהתאבד לפני כשבועיים וחצי. פרקש היה נזעם. אני אפילו מוציא לאנשים סיגריות מהפה, אמר בדיון שנערך ביולי האחרון. שלושה חודשים אחר כך הגישו שני הצדדים סיכומים. ארבעה חודשים עברו, אבל את פסק הדין יתן כבר שופט אחר.

פרקש זוכר את השופט בן-עטר לטובה. "הוא רצה לשמוע אותי ולהבין איפה הבעיה. אני טענתי שצריך להתייחס למועדון כמו אל קניון. כשרצו להפסיק את העישון בקניונים, לא נתנו כתבי אישום לבעלים אלא הציפו את הקניונים בפקחים שנתנו דוחות על עישון.

"במועדונים נוקטים גישה אחרת ומאשימים את הבעלים, כאילו שאני יכול להפסיק עישון של מאות אנשים. זאת הבעיה, ועם זה רציתי שבית המשפט יתמודד. השופט בן-עטר היה שקול והגיוני ורצה לפתור בעיות. הוא הרשים אותי מאוד".

מוריס בן-עטר התאבד ב-8 בפברואר בביתו שביישוב מכבים. הוא כרך שקית סביב ראשו ונחנק. "החלטתי לשים קץ לחיי", כתב , "בגלל עומס העבודה הרב. לא מצאתי דרך אחרת, זה היה הרע במיעוטו מבחינתי".

כמה שבועות לפני שעשה את הצעד הנואש, הבהירו לו נשיאת בית משפט השלום בירושלים שולמית דותן, ומנהל בתי המשפט משה גל, כי בשל עיכובים בהחלטותיו המשפטיות תוגש נגדו תלונה לנציב התלונות נגד שופטים, השופט בדימוס אליעזר גולדברג. "ניסינו לסייע לו בעבודתו המשפטית", כתבה נשיאת בית המשפט העליון לשופטים אחרי שבן-עטר התאבד. "השיחות איתו היו ברוח חיובית", אמרה בהלווייתו.

בן-עטר, 55, שעלה לארץ מרודזיה בגיל 19, למד משפטים באוניברסיטה העברית, עבד 16 שנים כעורך דין פרטי. ב-1997 מונה לראש ההוצאה לפועל בירושלים וחמש שנים אחר כך עבר לבית המשפט לעניינים מקומיים.
 

ב-2006 קודם לבית משפט השלום, אולם לפני כשנה הוחזר לבית המשפט לעניינים מקומיים, אחרי שלא עמד בעומס של בית משפט השלום. רק כמה מאות מטרים מפרידים בין שני בתי המשפט, אבל עולם שלם של שאיפות ומעמד ניצב ביניהם. שופט שלום יכול להתקדם הלאה למחוזי ולהגיע עד לבית המשפט העליון. מי שבגיל 55 עדיין שופט בבית משפט לעניינים מקומיים, כבר לא יגיע רחוק.

בביתו של בן-עטר במכבים הצטברו כמה עשרות תיקים מבית משפט השלום שהמתינו לפסקי דין. תיקים נוספים נשארו בבית המשפט בלי שנכתב בהם פסק דין, אומר בכיר בבית משפט השלום בירושלים. שבוע אחרי מותו התחילו בבית המשפט לעבור על התיקים ולנתב אותם לשופטים אחרים. בבית המשפט לעניינים מקומיים הצטברו כשלושים תיקים שהמתינו לפסקי דין, מהם 15 שבן-עטר התכוון לפסוק בהם במהירות.

בחדר קטן בבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים, הצמוד לבניין העירייה, בתוך ארגז קרטון, מונחים 15 התיקים המשפטיים שבן-עטר היה טרוד בסגירתם. רובם עוסקים בעבירות בנייה של חרדים וערבים, חלקם דנים בנושאים מעוררי מחלוקת כמו צווי הריסה בגן המלך וברובע המוסלמי בעיר העתיקה.

לא כל התיקים נפיצים. אחד מהם עוסק בעניינו של מנהל בכיר במוסד לביטוח לאומי שהקים, על פי כתב האישום, שער ברזל על השביל המוליך לביתו. תיק אחר עוסק בבניית גלריה בניגוד להיתר בבית מגורים פרטי. ברוב התיקים הוגשו בשנתיים האחרונות כתבי אישום, חלקם מסתובבים בבתי המשפט כבר חמש שנים.

הגלריה נבנתה כבר לפני תשע שנים. השיא שייך לתיק שהתחיל לפני 16 שנים ועדיין לא הסתיים. מעיון בתיקים קל להבחין בעומס. לעתים ביקש השופט בן-עטר מעורכי הדין של המתדיינים להגיש את סיכומיהם בכתב בגלל העומס, באחד המקרים דחקה נציגה של היועץ המשפטי לממשלה בשופט בן-עטר שייתן פסק דין אחרי שהוגשו הסיכומים.

אלה הנושאים בהם עסק השופט בן-עטר בשבועות האחרונים לחייו, אלה התיקים שהיו מונחים על שולחנו. תזכורת יום-יומית לעבודה הסיזיפית של שופט בבית משפט קטן, שעובד כמו סרט נע, אומר אחד מעורכי הדין שהופיע מולו כמעט מדי יום, אבל לא מוכן להתפשר על איכות העבודה.

התיק של עוזי ארגמן ואשתו מרים צילה התחיל ב-1995 או שנתיים אחר כך, תלוי את מי שואלים. ארגמן טען בבית המשפט שחריגות הבנייה בביתו בשכונת רמות בירושלים, שכללו תוספת של 18 מ"ר לקומת המרתף, בניית שתי פרגולות בקומת הגג, פריצת חלונות והתקנת שירותים בעליית הגג - נעשו ב-1995.

העירייה טענה כי רק שנתיים מאוחר יותר גילה פקח עירוני את חריגות הבנייה. באוגוסט 2002 הוגש כתב אישום נגד ארגמן ורעייתו. בני הזוג טענו להתיישנות. בן-עטר קיבל את כתב האישום בסיבוב הראשון שלו בבית המשפט לעניינים מקומיים, ומצא אותו אצלו כשחזר לבית המשפט לפני כשנה אחרי סדרה ארוכה של עיכובים, בהם בקשות שונות לארכה של הנתבעים ועיכוב בהגשת סיכומי העירייה.

ביולי 2010 הוגשו כל הסיכומים. כחצי שנה עברה, ובןעטר עדיין לא כתב את פסק הדין. ארגמן לא חש כעס על השופט. "הדבר הכי מצער שאי פעם שמעתי היה שהאיש הנפלא הזה הלך לעולמו", הוא אומר. "היה לו כוח שכנוע והוא היה אמביציוזי ועשה את הכל כדי שנסיים את התיק כמה שיותר מהר. אם התיק התעכב, זה לא בגללו. אני המום ממה שקרה".

בית המשפט לעניינים מקומיים, אומר בכיר בבית המשפט, הוא בית משפט לעניים. "עשירי ירושלים לא מגיעים לכאן. הם מסתדרים, מכירים את החוק, יודעים להחליק עבירות או לא לבצע אותן בכלל. לכאן מגיעים העניים, החרדים והערבים שאינם מודעים לחוק, או שנקלעו למצוקת דיור קשה ואין להם דרך אחרת לחיות באופן סביר אלא אם יבצעו חריגת בנייה".

המקרה של יהודה פלקסר מאפיין את הבנייה החרדית בעיר. פלקסר בנה תוספת קטנה על גג ביתו ברחוב בית יעקב בשוק מחנה יהודה. בתחילת 2010 חתם ראש העירייה ניר ברקת על צו הריסה מנהלי. פלקסר ביקש מבית המשפט שיבטל את הצו והכחיש כי בנה תוספת. בסך הכל עשיתי שיפוצים, אמר.

בנובמבר 2010 ביקש בןעטר מהצדדים שיגישו סיכומים בכתב "לאור העומס באולם". בתחילת השנה הודיעה העירייה שהיא מתנגדת לביטול הצו. פלקסר ממתין לפסק דין בעניינו.

עו"ד יצחק הומינר, שמייצג את פלקסר, אומר שבן-עטר ראה כל תיק "כתיק של בית משפט ולא כמשהו שצריך לעבור ממנו הלאה כמה שיותר מהר. הוא נתן לכל תיק את תשומת הלב והיה מוכן לשמוע את המתדיינים. יש שופטים חסרי סבלנות שחותכים את הנאשמים. הוא ניהל משפט איך שצריך לנהל משפט.

"האיש לא היה מסוגל להוציא מתחת ידיו פסק דין בלי שישמע את כל מה שיש לשני הצדדים לומר. אפילו בקשה פשוטה כמו דחיית הדיון בהסכמת שני הצדדים התארכה אצלו פי ארבעה. הוא רצה לברר למה רוצים לדחות את הדיון ומה זה יעשה לתיק. חבל שדווקא התכונה הטובה הזאת שלו הרגה אותו. אני מקווה שהמערכת תלמד מזה משהו".

תיק נוסף עוסק בחריגת הבנייה של משה הלטובסקי מרחוב צפניה בירושלים, שבפברואר 2008 נאשם בבנייה בסטייה מהיתר מרפסת בשטח של 14 מ"ר. הלטובסקי טען כי רצה לבנות יחידת דיור נפרדת לבנו החולה. השבוע נדהם לשמוע שהשופט בןעטר התאבד. "התיק התעכב אחרי שהסתובב בבית המשפט", אמר, "כואב לי מאוד לשמוע שהוא לקח את חייו".

רבים מהתיקים שהשאיר בן-עטר עוסקים בצווי הריסה מנהליים נגד תושבים ערבים. חלקם עוסקים באזורים נפיצים שמעוררים תשומת לב בינלאומית, כמו התיק של נהלה רווידי בשכונת סילואן.
 

בינואר 2010 חתם ברקת על צו הריסה של מבנה למגורים בשטח של 63 מ"ר בטענה שהוא ממוקם בגן המלך, אזור בעל חשיבות אדריכלית, היסטורית ותכנונית "מן המעלה הראשונה". יש מי שסבורים ששכונת אל-בוסתאן בסילואן נבנתה על הגן של המלך שלמה.

כמה עשרות צווי הריסה לבתים באזור חוללו סערה בינלאומית, חלקם ממשיכים להגיע לבית המשפט לעניינים מקומיים ומהווים חומר נפץ פוליטי. רווידי טענה שהעירייה לא הוכיחה את חשיבות האזור. הסיכומים הוגשו לפני חצי שנה. מאז מחכים הצדדים לפסק דין.

עו"ד זיהאד קעואל, שמייצג את רווידי, אומר שחלק נכבד מתיקי גן המלך הגיעו לבן-עטר. "הגישה שלו הייתה עניינית, נטולת שיקולים פוליטיים. בתקופה האחרונה הוא עיכב את צווי ההריסה באזור עד שיתבררו התוכניות של העירייה ושל התושבים. העירייה מוכנה להשאיר את מחצית התושבים בגן המלך, התושבים רוצים לשמור על רוב הבתים".

בתיק של רווידה הסיכומים הוגשו כבר לפני חצי שנה, ועדיין לא ניתן פסק דין. "כנראה מפני שהוא שקל את העניין ובדק את כל התוכניות. הוא היה אדם טוטאלי. בעולם אידאלי ככה צריך להיות שופט, אבל אנחנו לא חיים בעולם אידאלי".

התיק של אחמד מעבד, שבנה מבנה פח בחאן סולטאן, עורר שאלה עקרונית נוספת. הבנייה בחומרים קלים, טען היועץ המשפטי לממשלה בבית המשפט, פוגעת בחזות העיר העתיקה בירושלים. מעבד טען בתגובה שמדובר במבנה מתקופת הממלוכים וכי אין זה הגיוני לדרוש הריסה של מבנה כה עתיק.

הסיכומים הוגשו לפני כחמישה חודשים ומאז ממתין מעבד לפסק דין. עו"ד ויסאם גנאים, שמייצג את מעבד, אומר ש"יש תיקים בהם אנחנו ממתינים לפסק דין זמן ארוך יותר. בן-עטר לא היה איטי באופן מיוחד.

"הוא ניסה לשמור על כללי הצדק ועל זכויותיהם של הנאשמים, מה שאולי עיכב קצת את הדיונים. לנאשמים הערבים הוא הסביר את זכויותיהם. אם מקדישים כמה דקות לעניין הזה לכל נאשם, מגיעים לשעה ביום. רוב השופטים לא עושים את זה".

חלק מצווי ההריסה פחות מורכבים, כמו הצו להריסת דיר העזים של סעוד זוהארה בבית צפפה, שניתן ביוני 2009. זוהארה טען כי מדובר במבנה ישן בן עשרות שנים. הסיכומים כבר הוגשו, זוהארה ממתין לפסק הדין. עו"ד קעואל, שמייצג אותו, אומר שזה לא התיק היחיד בו הוא ממתין לפסק דין. "יש לי עשרות כאלה. שופטים לא עומדים בעומס שלא באשמתם, ונאלצים לדחות פסקי דין".
 

עאיש עובייד מעיסאוויה ממתין לפסק דין למעלה משנה וחצי. הבניין שלו מיועד להריסה בצו מיוני 2009. עובייד טען שהבניין הוקם על שטח המיועד לבנייה. הדיון האחרון בתיק היה לפני כשנה. מאז הצדדים ממתינים לפסק דין.

"לא זכור לי שבן-עטר היה איטי יותר מאחרים", אומר עו"ד סמי אירשיד, שמייצג את עובייד. "היו אצלו מאות תיקים שלי ואף פעם לא הרגשתי שהוא סוחב תיקים. דווקא אנחנו, כנציגים של הנאשמים, צריכים להתקומם על סחבת, אבל מעולם לא הייתה לנו שום תלונה אליו".

אירשיד מייצג גם את סלמי חסן, בעל אזרחות אמריקאית, שהפך שטח של 390 מ"ר בבית חנינא שהיה מיועד לחנייה, לבניין מגורים. התיק, שנפתח ב-2008, עדיין לא הגיע לסיום. "המדינה ערערה על התיק שהוחזר לבית המשפט לעניינים מקומיים", אומר אירשיד. "בן-עטר קיבל את הספיח האחרון של התיק והיה אמור לתת את פסק הדין השבוע. מצמרר שלא נקבל ממנו פסק דין".

אבו עומר נביל הואשם בחריגה בהיקף דומה בבית חנינה. הוא הודה באשמה, אבל טען שחלה התיישנות על העבירה, מפני שאת הבנייה החל לבצע בינואר 2002, לפני תשע שנים. עו"ד מוהנד ג'בארה הגיש סיכומים מטעם נביל לפני חמישה חודשים.

"זה לא הרבה זמן", הוא אומר, "מקובל לחשוב ששופטים צריכים לתת פסקי דין בתוך 60 ימים, אבל אני לא ראיתי שופט שעומד בזה. בן-עטר היה איטי במובן הזה שהיה קפדן. הוא רצה שהכל יהיה מדויק ומסודר".

"נא להחזיר אלי לכתיבת גזר דין", כתב בן-עטר בכתב יד קטן ומסודר על פתקית צהובה שהודבקה, חמישה ימים לפני שהתאבד, על כריכתו של תיק מספר 11439/06 - מדינת ישראל נגד פאטמה אלדר. התיק של אלדר, בתחתית הארגז בבית המשפט לעניינים מקומיים, הוא העבה ביותר. שלושה קלסרי קרטון מחוברים זה לזה בגומיות.
 

אלדר בנתה בניין של שבע קומות בבית חנינא לה ולבני משפחתה. מחציתו, למעלה מאלף מ"ר, על פי כתב האישום, ללא היתר. לפני חמש שנים הוגש נגדה כתב אישום בבית המשפט לעניינים מקומיים. התביעה ביקשה צו הריסה ותשלום קנס של למעלה משני מיליון שקל.

אלדר טענה שלא ניתן להפריד בין החלק שנבנה ללא היתר לבין החלק החוקי, וכי הבנייה כולה התבצעה על חלקה למגורים שממילא הייתה מקבלת היתר.

חמש שנים אחרי שהוגש כתב האישום, דרכה המשפטית של אלדר עדיין לא הסתיימה אבל עורך הדין שלה, חוסיין גנאים, אומר שהשופט בן-עטר פעל ללא דופי. "ביני לבין השופט בן-עטר הייתה ידידות מופלאה, הוא היה אדם מקסים, יסודי. חבל ששופטים כמוהו, שעושים צדק ולא רק מחסלים תיקים, לא מוצאים את מקומם במערכת.

"בן-עטר שייך לזן הולך ונכחד של שופטים שבאמת מקשיבים למתדיינים. כשלשופט יש למעלה מאלף תיקים בשנה, הוא מפסיק לעשות צדק והופך לפקיד ממשלתי שאחראי על חיסול תיקים. השופט בן-עטר היה אחר, הוא באמת הקשיב ללקוחות שלי ונתן להם להשמיע את דברם.

"קיבלתי ממנו מאות פסקי דין וגם כשהלקוחות שלי חטפו ממנו חזק, הם תמיד יצאו מרוצים מפני שהם הבינו למה. אם כולם היו כמו בן-עטר, האמון במערכת לא היה אובד. הוא ישב בתוך עמו ושפט את העם מתוך העם ולא ממרומי הדוכן".

ובכל זאת, עברו חמש שנים ועדיין לא ניתן פסק דין בתיק של אלדר.
"היה בתיק פסק דין, העירייה ערערה לבית המשפט המחוזי, שהחזיר את התיק לבית המשפט לעניינים מקומיים. הגשנו סיכומים רק לפני שלושה חודשים. זאת הסיבה לכך שעדיין אין פסק דין בתיק. השופט בן-עטר לא מרח את התיק. הדבר הכי גרוע שאני יכול לומר עליו הוא שהוא הקשיב ללקוחות שלי עד לדקה האחרונה".

רוברט פנדריך, מנהל אבטחת מידע של המוסד לביטוח לאומי, נתבע אחרי שהקים, לטענת העירייה, שער ברזל בשביל המוליך לבית מגורים בשכונת בית הכרם בירושלים. כתב האישום הוגש נגדו בתחילת 2009, כמעט שנה אחר כך הוגשו הסיכומים. למעלה משלושה חודשים התיק היה בשל ומוכן לפסק דין שבושש להגיע.
 

"הפרשה התחילה לפני עשר שנים", אומר פנדריך, "כשהעירייה הפקיעה שטח מהגינה של הבית המשותף בו יש לי דירה, כדי לפנות מקום לרכבת הקלה שאני קורא לה רכבת הקללה. כפיצוי, נבנה לנו שביל גישה לבית עם שער ברזל.

"פקח של העירייה טען שאני ותושבים אחרים בנינו את השער בלי היתר. אנחנו טוענים שהעירייה היא זו שהקימה את השער. בתוך כל התיק ההזוי הזה, השופט היה לבבי ונינוח והיה תענוג להגיע לאולם שלו".

עברו שנתיים מאז שכתב האישום הוגש ועדיין אין פסק דין.
"לא השופט אשם בזה. אנחנו ביקשנו כמה פעמים דחייה, התיק היה קודם אצל שופטת אחרת שעברה לבית משפט השלום. הגשנו סיכומים ביולי ומאז אנחנו ממתינים לפסק דין. זה נראה לי פרק זמן סביר.

"הוא לא היחיד שלא מיהר לכתוב פסקי דין. אני לא הבנתי איך הוא מתפקד בסביבה כל כך קשה. מצד אחד, הנאשמים מנסים להשחיל מילה, מצד שני התביעה דורשת החמרה בעונש, פקידי בית המשפט נכנסים ויוצאים מהאולם, ואחרי כל ההפרעות האלה עוד מצפים מהשופטים לכתוב פסקי דין הגיוניים".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...