שלום שופט: חבריו של מוריס בן עטר נפרדים
המוות הטרגי של השופט האהוב מוריס בן עטר הכה בהלם את מכריו ומוקיריו הרבים. לכולם יש מסקנה אחת: בן עטר הוא קרבן למערכת שמקדשת רק את היעילות, ולא את הדקדקנות
נשיאת בית המשפט שולמית דותן כינסה את העובדים לשיחה, ובמהלכה פרצו רבים, ובכללם דותן עצמה, בבכי. קולגות של בן עטר מספרים כי לא הבחינו אצלו בשום התנהגות יוצאת דופן בימים שקדמו למותו, והדיונים בלשכתו התקיימו כסדרם.
ביום רביעי הוא הובא למנוחת עולמים בלווית בני משפחתו, חבריו ועובדי בתי המשפט בעיר, ביניהם גם נשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש. "אנו המומים ומזועזעים ממותו של חברנו, שופט בית משפט השלום מוריס בן עטר זיכרונו לברכה", אמרה ביניש. "ההתמודדות אינה פשוטה. היא בוודאי אינה פשוטה נוכח עומס התיקים הרב, שהוא - כפי שאנו מקפידים לציין בכל עת ומעל לכל במה - מן הגבוהים במערב".
בחודש מרץ אשתקד הועבר בן עטר לכהן כשופט בית המשפט לעניינים מקומיים, לאחר שכיהן כשופט שלום, בגין אי עמידה בלוחות זמנים ופיגור בתיקים שהגיעו לטיפולו. לטענת גורמים במערכת, "הורדתו" של בן עטר במדרג הערכאות המשפטיות הצטיירה כפגיעה במעמדו לאחר שנים רבות שכיהן כשופט שלום מן המניין. מנגד, טוענים במערכת, העברתו נועדה לסייע לו בהתמודדות עם עומס התיקים בבית משפט השלום.
לפני כשבועיים נקרא בן עטר לפגישה עם מנהל בתי המשפט משה גל ודותן, ובה נאמר לו באופן חד משמעי כי עליו להגביר את קצב הטיפול בתיקים שמגיעים אליו. בן עטר חשש ככל הנראה כי הוא עשוי לאבד את פרנסתו, ובמכתב שהשאיר בטרם שם קץ לחייו כתב כי המצוקה שנקלע אליה בעקבות עומס העבודה היא שהניעה אותו למעשה. עוד אמר שם כי אינו כועס על איש.
גורמים במערכת המשפט המקומית הביעו השבוע ביקורת רבה על התנהלות ראשיה בהתמודדות עם הפיגורים של בן עטר. לטענתם, במקום לסייע לבן עטר להדביק את הפערים הוא הושפל כשהועבר מתפקידו, ובשיחה
נוכח העובדה כי תנאי השטח לא משתנים, ובראשם העובדה כי תקנים לשופטים חדשים כמעט אינם מתווספים, הפיגורים רק הולכים ומצטברים. גם לנשיאת בית משפט השלום עצמה, אומרים גורמים במערכת, יש פיגורים. כעת התיקים שהיו אמורים להידון על ידי בן עטר נדחו וכרגע נותרו ללא מועד חלופי, והודעה על כך נשלחה לבעלי הדין.
בן עטר המנוח (55), שהיה נשוי ואב לשתי בנות, נולד ברודזיה (היום זימבבואה), ועלה בשנת 1975 לישראל. את השכלתו המשפטית רכש באוניברסיטה העברית, ואת התמחותו עשה במשרדו של משה דרורי, לימים שופט בית המשפט המחוזי בירושלים. מיוני 1997 שימש בן עטר רשם, ואחר כך עמד כראש ההוצאה לפועל בעיר. בינואר 2002 הוא התמנה לכהונת שופט בית משפט השלום במגרש הרוסים.
"מבחינתנו זה אסון גדול", אומר איתן לוי, המזכיר הראשי של בית המשפט לעניינים מקומיים. "מאז יום שלישי כל העובדים כאן מרגישים צורך לכאוב יחד. היום (רביעי - א"ש) קיימנו טקס לזכרו של מוריס, והדלקנו נר זיכרון. מוריס היה אדם רם ונישא, כאדם וכעמית לעבודה. הוא תמיד השרה אווירה נעימה בקרב העובדים והשופטים בסביבתו".
לדברי לוי, בעבודתו של בן עטר ניכרה השקעה יוצאת דופן. "אפשר לומר שנאשם שנדון בפני מוריס הרוויח את יומו בבית המשפט, שכן מוריס דקדק בכל פרט ודאג שלא ייעשה עוול. הוא היה מסיים את יום העבודה לא לפני 21:00 בלילה. אפילו בבוקר היה מביא עמו במכוניתו ארגזים ובהם מסמכים שעבר עליהם בשעות הלילה בבית".
לדבריו, "בשיחה האחרונה שהייתה לי איתו בסוף השבוע שעבר, הוא אמר לי שהוא נוסע להשתלמות של שלושה ימים. באותה שיחה הוא חייך הרבה ונשמע רגיל לחלוטין. מהשיחות שהיו לי עם שתי השופטות הנוספות כאן ועם העובדים, מתברר שאף אחד לא שם לב לאיזושהי מצוקה אצל מוריס .
לדברי עו"ד איתן פלג, שהופיע רבות בפני בן עטר והכירו גם מחוץ לכותלי בית המשפט, "מוריס היה אנושי מאוד. מה שייחד אותו הוא שהיה קשוב לנאשמים באופן יוצא דופן: היה חשוב לו לדעת שהוא עושה ככל יכולתו כדי להגן על החלש. כך הקפיד לנהוג עם נאשמים וכן עם אוכלוסיות מיעוט, שהריבוי שלהן בבית המשפט הוא ייחודי לירושלים. אולם לצד כל הנכונות שלו לעזור, הוא לא היסס לגזור דין ולהטיל עונשים כשהיה צריך".
האם האופן הדקדקני שבו ניהל בן עטר את התיקים שלו הוא שהביא להימשכות ההליכים אצלו?
"ייתכן שזה מה שהביא לעיכובים בפסקי הדין שלו. באופן כללי, אין ספק שהזריזות לא הייתה מעלה גדולה שלו. אבל זה רק אחד מהפרמטרים, ולצערי בתקופה האחרונה הפרמטר הזה הפך לחשוב מאוד בעיני המערכת". פלג מוסיף כי "היום שופטים רבים נתונים בלחץ גדול, בין היתר בגלל המעקב המתמיד שעורכת הנהלת בתי המשפט אחר השופטים".
עו"ד מאיר מקייס, חברו הקרוב של בן עטר, מספר גם הוא על עבודתו המאומצת של השופט: "ידעתי שמוריס עובד קשה, אבל עבודה קשה הייתה הטבע השני שלו. היה ידוע שהוא זה שעוזב אחרון את בית המשפט ומכבה את האור.
"אנחנו נוהגים לומר שמקצוע השיפוט הוא מקצוע בודד, שבו אתה ספון רוב היום בלשכה או באולם המשפט. גם בסביבה הקרובה שלו שופט לא מצופה להיות פתוח מדיי. מוריס גם היה אחד שהעמיס על כתפיו צרות של אחרים, לאדם כזה קשה יותר לשתף אחרים במצוקותיו שלו".
אתה חושב שנעשה לו עוול, למשל בפגישות עם הממונים עליו?
"אני לא נמצא במקום הזה של להאשים. אין לי ספק שדותן וגל לא חיפשו להרע לו, ואני בטוח שאפילו אהבו אותו כאדם. הטענות שלהם כלפיו לא הופנו כלפי התנהלות לא אחראית שלו, אלא נגד היותו קפדן ונוטה להעמיק בדברים. ההבדלים היו בתפיסה המערכתית".
בתור עו"ד שמכיר את המערכת, מה הלקח שלך?
"הימשכות ההליכים היא רעה חולה, ומי שאמור לתת לה את המענה - הממשלה בכללותה - לא משכיל להבין את החשיבות של מערכת משפטית שמצד אחד היא גם יעילה, ומצד שני גם שואפת לאמת".
מקייס מוסיף כי "היום אנחנו אולי מבינים את מה שמוריס כבר הבין לפני כולם, ולא היה יכול לומר בגלוי: המחיר שגובה הסחבת המשפטית משופטים אינו מתגמד אל מול עינוי הדין שנגרם לאזרח הקטן".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם