ראשי » מקומי » ירושליםגלוש ב - nrg מעריב מהסלולר

קודש הקודשים: תעשו כבוד לבית הכנסת הכי חם בנחלאות

בית הכנסת עדס הוא הלוקיישן הכי חם בנחלאות שבירושלים. כבר 110 שנה שמאות אלפים מגיעים למוסד הוותיק של עדת החלבים, ונחשפים לקסם ולמסורת שהשתמרה בדיוק מופלא. הממשלה והעירייה החליטו לשמר את המוסד, וזה הזמן להכיר לכם את המקום שהכי שווה לדבר בו עם בורא עולם

בית הכנסת עדס של עדת החלבים בנחלאות עלה לאחרונה על סדר יומה של ממשלת ישראל. בישיבת הממשלה שהתקיימה בפברואר אשתקד הוחלט להכריז על בית הכנסת המקורי והציורי בנחלת אחים, בואכה מחנה יהודה, כאתר מורשת לאומי.

במקביל הוא עלה על סדר יומה של מועצת העירייה, שהחליטה לשמר ולשחזר את ציורי הקיר הנמצאים במקום, פרי מכחולו של הצייר יעקב שטרק, ממייסדי בצלאל, בשיתוף רשות העתיקות ובמימון משרד ראש הממשלה והעירייה.

הזרקור הממלכתי והעירוני הופנה לבית הכנסת בעקבות פשלה של גבאיו, שהחלו בשנה שעברה בפעולת שיפוץ חפוזה של ציורי הקיר. לעומת זאת, הזרקור הציבורי והתיירותי על עדס אינו חדש: בית הכנסת הססגוני שבפינת הרחובות באר שבע ושילה ידוע ומפורסם בארץ ובעולם.  

כל חיילי צה"ל מגיעים לביקור בבית הכנסת החלבי במסגרת סדרת חינוך, כמו גם תלמידי בתי הספר התיכונים. סיורי הסליחות בלילות אלול וסיורי ה"בקשות" באשמורות שבתות החורף הפכו גם הם לטרנד פופולרי. בני העדה החלבית וצאצאיהם הפזורים בארצות הברית, אירופה ודרום אמריקה, רובם אילי הון, נוהגים לעלות לרגל לישראל מדי

שנה כדי לפקוד את הכותל ואת "כניס עדס", כלשונם.

רחמים לוי, הרב הנוכחי של בית הכנסת שמשמש גם רב השכונה, הוא אומנם אורפלי ולא חלבי, אבל מה שחשוב זה שהוא נולד בנחלאות לפני למעלה מ-80 שנה, וזוכר את בית הכנסת עדס מגיל הינקות. פגשנו אותו השבוע בשיעור היומי שהוא מעביר בבית הכנסת בין מנחה לערבית.

"בממשלה ובעירייה מדברים על השימור הפיזי של ציורי 12 השבטים שעל הקיר", אומר הרב לוי. "מה שמיוחד בבית הכנסת עדס בפרט ובעדה החלבית בכלל זה השימור הרוחני והמנטאלי. כאן בעדס מתפללים ומתנהגים בדיוק כמו בבית הכנסת בארם צובה, היא חלב לפני 200-300 שנה.
 

"החזן אינו סוטה במילימטר מהמקאם (הסולם המוזיקלי - ש"ד) האופייני לכל שבת ושבת, וכך גם המבטא, ההתנהגות והלבוש. ככה זה אצל חלבים. בשבת האחרונה הגיע לפה אדון בידה, חלבי מדיל שבניו ג'רזי. הוא נולד בניו יורק ואביו נולד באמריקה, סבא שלו הגיע לפני למעלה ממאה שנה מחרת אל-ג'מליה בחלב לפלטבוש בברוקלין.

"כשאדון בידה, אמריקאי דור שלישי, עלה לתורה וקרא בתורה, הוא לא נשמע ינקי אלא חלבי טהור, במבטא חלבי כבד, עם בי"ת דגושה. החלבים זו העדה הכי מפוזרת בעולם אבל הכי שמרנית והכי משומרת שיכולה להיות. בביזנס שלהם הם חיים בדור האינטרנט; בתפילות, במנגינות והרוחניות הם חיים בדיוק כמו לפני שהמציאו את הרדיו ואת הטלפון".

לפני כשנה התחוללה מהומה דרמתית בקהילה האמנותית סביב ציוריו של בית הכנסת עדס. הגבאי אדון נוואמה התייעץ עם היועץ לענייני אמנות של העירייה דוד סוזנה, והחליט להפקיד את ביצוע עבודות השחזור בידי חברת "רסטורטור" מצרפת.

כשהחלו העבודות הגיעו לבית הכנסת אנשי יד בן צבי עם קבוצות מטיילים, והם נחרדו מעצם עבודות השחזור של הציורים המקוריים. הם הזמינו את צוות הרסטורטורים של מוזיאון ישראל, בראשות דוד ביגלזין, לבדוק את טיב העבודות. פרופ' יום טוב עסיס, ראש מכון בן צבי, ואיציק שוויקי מהמועצה לשימור אתרים (שניהם חלבים) חקרו ומצאו כי בית הכנסת מוגדר כמבנה לשימור, ואסור לשנות את אופיו הן מבחוץ והן מבפנים, והעירייה הוציאה צו להפסקת העבודות.

לאחרונה החליטה העירייה לשמר ולשחזר את ציורי הקיר של שטרק בשיתוף רשות העתיקות ובמימון משותף של משרד ראש הממשלה והעירייה, לאחר שבישיבת הממשלה הוחלט להכריז על בית הכנסת עדס כאתר מורשת לאומי.

סגנית ראש העירייה ומחזיקת תיק השימור בעירייה נעמי צור אומרת כי "העירייה רואה חשיבות רבה בשימור המורשת האדריכלית והאמנותית של ירושלים, ופועלת לשמירה על נכסי התרבות והאמנות הרבים בעיר עבור הדורות הבאים".

האדריכלית תמר קוך, מנהלת מחלקת השימור בעירייה, מציינת כי "מעבר להצלת יצירה אמנותית כה חשובה ויצירת מוקד תיירותי בעיר, הגדרת בית הכנסת עדס כאתר לשימור במסגרת אתרי המורשת הלאומית הינו תקדים חשוב ביותר לעיר".

דוגמה חיה לשימור האנושי והרוחני מהווה הגבאי הראשי, אדון יחזקאל נוואמה. דווקא האיש שנאשם  בשנה שעברה בהפרה של תקנות השימור הוא בעצמו סוג של היסטוריה.
 

אדון נוואמה, יקיר ירושלים, בן 90 פלוס, עוד לא נרשם ב"ספר השיאים של גינס", אבל הוא הגבאי הוותיק בעולם. 67 שנה רצופות הוא גבאי חלבי: שש שנים בבית הכנסת בחלב שבסוריה ובבית הכנסת של יוצא חלב בביירות שבלבנון, ו-61 שנה כגבאי הראשי בעדס הירושלמי.

הזמן לא שינה כהוא זה את מבטאו החלבי המקורי של נוואמה. הוא עדיין משלב מילים בערבית חלבית כמעט בכל משפט, ומכניס "מטלאת" – פתגמים חלבים ציוריים - בכל שיחה. "נולדתי וגדלתי בחרת אל-ג'מליה בעיר חלב שמצפון לדמשק, שאנחנו היהודים קוראים לה 'ארם צובה'.

"לפי המסורת יואב בן צרויה, שר הצבא של דוד המלך, כבש את ארם צובה וכונן בה מצודה אדירה. בית הכנסת הגדול של חלב נקרא על שמו, וכשהייתי בחור כבר הייתי גבאי בו. עם הקמת המדינה ומלחמת השחרור התרחשו שם מאורעות, ועליתי לישראל דרך ביירות. בתקופת הביניים הקמנו שם את בית הכנסת של יוצאי חלב, וגם שם הייתי הגבאי.

"בשנת 1950 הגעתי לירושלים וגדלתי בשיפולי רחוב בצלאל. בחודשים הראשונים התפללתי בבית הכנסת החלבי הקטן סלחה ומזל ברחוב שבזי, שנקרא על שם שתי זקנות שתרמו בית כנסת על שמם. כעבור חודשיים היה סכסוך ונוצרה מחלוקת בין שתי קבוצות של הגבאים בבית הכנסת עדס. הם שמעו עלי והחליטו כפשרה לבחור בי כגבאי הראשי.

"מאז ועד היום, 61 שנה, אני הגבאי הראשי ומחזיק את בית הכנסת עדס. אני משכים ומעריב לכאן יום ולילה, שלא ישבתו. בית הכנסת הזאת (החלבים מדברים על בית הכנסת בלשון נקבה - ש"ד),לקחתי אותה בידיים. כשלקחתי אותה היא הייתה חייבת 70 לירות, סכום שהיה אפשר לקנות בו רחוב שלם. היום, ברוך השם, זה בית כנסת בין-לאומי שכל העולם מכיר, גדול וחשוב".

בית הכנסת עדס נוסד לפני 110 שנה, בשנת 1901. בשלהי המאה התשע עשרה עלה לירושלים גרעין של משפחות מהעיר חלב, ומיד עם הגיען הם רכשו מגרש ברחוב באר שבע, פינת רחוב שילה, מכספי תרומה של משפחת עדס האמידה מחלב. מוצאה של משפחת עדס הוא מהעיר ענתאב שבאזור חלב. זו הייתה משפחה שהפיקה תורה וסחורה, כלומר יצאו ממנה רבנים וגם סוחרים אילי הון.

בכניסה לבית הכנסת מצוי עד היום לוח שיש גדול המספר על הקמתו: "בית הכנסת הקדוש החצר והבית והעלייה אשר בו נבנה מכסף נדבר השרים הנכבדים, כבוד הרב יוסף יצחק עדס, וכבוד הרב עובדיה יאשיהו עדס הי"ו, והקדישו אותם לקהילת קודש חלבייה יכב"ץ בשכונת נחלת ציון אשר בעיה"ק ירושלים תובב"א וצדקתם עומדת לעד".

כותל המזרח של בית הכנסת, שעליו נשען ארון הקודש, מצופה כולו בעץ אגוז משובץ בצדפים ופנינים, מלאכת מחשבת דמשקאית. הארון, עבודת גילוף העץ ושיבוץ הצדפים נעשו בדמשק וחלקיו הובאו לירושלים על גבי פרדות במסע שארך שבועות אחדים.

 
שלושה קירות – הדרומי, הצפוני והמזרחי - עוטרו בציורים על ידי האמן הרמן שטרוק, ממייסדי בצלאל. הוא חתם על העבודות בשמו העברי וכתב כתובת בשנת 1913, הנמצאת במקומה עד היום: "עבודות הקישוט מוקדשות לבית הכנסת מהצייר יעקב שטרק, בצלאל, עיה"ק ירושלים".

שטרק התגורר בנחלת ציון. אף שהיה אשכנזי חילוני שעלה מגליציה, הוא ביצע את עבודות הציור בחינם. ביצירתו צייר שטרק מערכת של סמלים יהודיים על משטח שבו תשלובת של מגני דוד, פרחים ומנורות. על כל קיר מצוירים ארבעה סמלי שבטי ישראל במדליונים עגולים.

על קיר הדרומי מצוירים ראובן – תלמים חרושים ושמש זורחת; שמעון – חרב וחומה; לוי – תבנית נחושת; יהודה – ראש אריה. על קיר המזרחי מצוירים יששכר חמור גרם -  באוכף ובשוט; זבולון – אנייה. סמלו של שבט דן, שהוא נחש "שפיפון עלי דרך", נמחק על ידי החלבים, והמדליון ריק.

אגדה אורבנית מקומית מספרת כי פעם הגיעה לבית הכנסת לשירת ה"בקשות" אישה חלבית בהיריון מתקדם, וכשצפתה בנחש מעזרת הנשים נבהלה והפילה את תינוקה. החלבים, הרגישים לנחשים, מחקו את הציור. על הקיר הצפוני מצוירים שבט גד, המיוצג על ידי אוהלים; אשר – עץ זית; יוסף – עץ תמר; בנימין – יד אוחזת שלל.

בין המדליונים מתפתל הפסוק "והביאותם אל הר קודשי ושמחתים בבית תפילתי כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים". את האותיות העבריות עיצב שטרק בסגנון הערבסקה הערבית והטיפוגרפיה האירופית. חוקר האמנות פרופ' גדעון עפרת אומר על עיטור בית הכנסת עדס כי "מדובר בעבודה המונומנטלית היחידה של שטרק מתקופה זו של ראשית האמנות העברית ששרדה כמעט בשלמותה, וחשיבותה האמנותית עצומה".

בארון תצוגה מזכוכית משוריינת בקיר הדרומי של בית הכנסת מוצג העתק של כתר ארם צובה מחלב. הכתב הוא כתב היד העתיק ביותר של התנ"ך הקיים בשלמותו. הוא משמר את הטקסט המקראי ואת מערכת הטעמים, הניקוד והמסורה באופן המוסמך והמדויק ביותר.

בשלהי המאה האחת עשרה נשדד הכתר והורד למצרים, ובמאה הארבע עשרה הובא למשמרת בקהילת ארם צובה, היא חלב. 600 שנה שמרה עליו הקהילה מכל משמר במערת אליהו הנביא שבמרתף בית הכנסת.

בדצמבר 1947 החלו הפרעות והפוגרום ביהודי חלב, ובית הכנסת נשרף. מ-487 הדפים שהיו בו נותרו רק 295. בשנת 1958 הובא הכתר המקורי לישראל, ביוזמת הנשיא יצחק בן צבי ואמידי הקהילה החלבית בעולם, והוא שמור בהיכל הספר במוזיאון ישראל.

בית הכנסת עדס חווה וליווה את ההיסטוריה של ירושלים בתקופות השלטון העותמאני, המנדט הבריטי ומדינת ישראל. בימי מלחמת העולם הראשונה נפגע בית הכנסת בהפגזות, ועד היום נראים חוריהם של רסיסי הפגזים בשער הכניסה לחצר.

בקיר הדרומי של בית הכנסת מראה הרב רחמים לוי את מקום פגיעתו של פגז מזמן מלחמת העצמאות, והוא זוכר גם את הקיר המגן שנבנה בפתח בית הכנסת בימי "מבצע קדש". אדון נוואמה מספר כי במלחמת ששת הימים שימש בית הכנסת מקלט זמני לתושבי השכונה, וגם בימי מלחמת המפרץ, לפני 20 שנה, "כל הנחלאותים באו עם מסכות האב"כ, לפי הוראות נחמן שי שתו מים מהברזייה של נטילת הידיים של הכוהנים".

בבית הכנסת נשמרת בקפדנות המסורת המוזיקלית של יהודי חאלב. לכל שבת מותאם מקאם – סולם מוזיקלי - על פי פרשת השבוע, והמנגינות בהתאם. בשבתות שקוראים בהן פרשות שמחות הסולם המוזיקלי גבוה ועליז, וכך גם המנגינות. בשבתות עצובות המנגינות משתפכות ונוגות. חסר לחזן שיזייף במקאם כמלוא הנימה.

אם ציורי הקיר של שטרק הפכו לסמל המסחרי של עדס במובן הפיזי, הרי ששירת ה"בקשות" הנמשכת 110 שנה באשמורות הבוקר של שבתות החורף הפכה לסמל המובהק של עדס במובן הרוחני. מסורת ה"בקשות" החלה לפני כמה מאות שנים בארם צובה.

בשבתות החורף, מפרשת בראשית ועד פסח, לאחר חצות הלילה שבין שישי לשבת, נהגו החלבים להגיע לבית הכנסת ולזמר שירי שבת ופיוט עד עלות השחר. מיד עם פתיחת בית הכנסת הביאו עמם ראשוני החלבים את המסורת לירושלים. חזני ופייטני בתי הכנסת הרבים שבשכונה, וכן חובבי השירה והזמרה, היו מתכנסים בבית הכנסת ומפליאים בביצועים מוזיקליים וירטואוזים של שירי קודש.

בין השאר הם גיירו לחנים ערביים ובלקניים, והתאימו להם מילות קודש מספרי הפיוטים החלביים. כדי להוסיף נופך ומתח נחלקו הפייטנים לשתי קבוצות המתחרות ביניהן. בין שיר לשיר הגישו שמשי בית הכנסת כוסות קפה ותה מהביל, כוסיות ערק זחלאווי לצחצוח הגרון ומיני תרגימא לילדים, שגם הם הגיעו לבקשות. בין הזמירות מופיע אחד מבכירי הרבנים והדרשנים בדברי תורה, הלכה, אגדה ומוסר בנושא פרשת השבוע.

"110 שנה ברציפות נמשכת כאן שירת הבקשות בלילות שבת, בלי הפסקה אפילו של שבת אחת", אומר אדון נוואמה. "לא ברד, לא שלג, לא מלחמת העולם ולא מלחמת השחרור, לא מלחמת ששת הימים של נאצר ולא יום הכיפורים של סאדאת - וכמובן גם לא מלחמת סדאם חוסיין - אפילו שבת אחת לא שבתו הבקשות בעדס".

"כל בכירי החזנים והפייטנים בארץ ובעולם השתתפו בשלב זה או אחר בבקשות בעדס, רובם אפילו גדלו וצמחו כאן", אומר הרב רחמים לוי, ומוסיף כי "למעשה גם כל גדולי הרבנים הספרדים בעולם הגיעו לעדס כדי לדרוש בבקשות באשמורת הבוקר בשלב זה או אחר.

"אני זוכר את הראשונים לציון הרב יעקב מאיר והרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, שדרשו כאן בשבת שירה ובשבת זכור, ואפילו הראשון לציון הרב יצחק נסים, שמיעט להופיע, הגיע בשבת בראשית. הרב עובדיה יוסף הגיע הנה עוד כשהיה בחור צעיר נטול זקן, מיד אחרי שנישא לבת השכונה הרבנית מרגלית, בתו של חכם פתאל, זכר צדיק לברכה, שהיה מאנשי ה'בקשות'.

"הרב עובדיה לא רק דרש אלא גם השתתף כחזן ופייטן. הוא מבין גדול במוזיקה, וממש וירטואוז בחזנות. לפחות 50 שנה הוא הגיע לסירוגין ודרש בבקשות.

"גם הראשון לציון הרב מרדכי אליהו היה מגיע תמידין כסדרן לדרוש בבקשות בשבת בראשית. הראשון לציון, הרב אליהו בקשי-דורון, בכלל נולד פה בעדס. לפני 69 שנה אבא שלו התפלל כאן בשבת הגדול. באמצע התפילה הגיעה אמו כשכרסה בין שיניה עם צירים, והם מיהרו ברגל לביקור חולים. בשבת הגדול 52 שנה אחר כך התינוק שנולד הגיע לבקשות כראשון לציון. אני זכיתי להיות הפותח שקידם אותו בברכה, והזכרתי לו איך נולד".

שירת ה"בקשות" מסתיימת באשמורת הבוקר במכירה פומבית של אמירת הקדיש. זכות הקדיש של ה"בקשות" נמכרת לעתים באלפי דולרים. אמירת הבקשות המקורית נעשית כאמור בשבתות החורף, משמחת תורה ועד פסח.

אדון נוואמה וחבריו החלבים, שכל כך אהבו את שירת ה"בקשות", התקשו להיפרד ממנה בין פסח לימים הנוראים בחודשי האביב והקיץ. מה עשה אדון נוואמה? המציא את הבקשות מחדש במהדורה קיצית בשם "עונג שבת". בשבתות הקיץ הארוכות, בשעות אחר הצהריים, הוא עורך מסיבות עונג שבת עד ההבדלה.

"זו אותה גברת בשינוי אדרת", אומר נוואמה. "שרים בקשות ודורשים בדברי תורה, אבל קוראים לזה עונג שבת". היו-טיוב, אגב, מלא בקטעים מהבקשות של עדס, שצולמו בספיישלים שנערכו בימי החול, והם זוכים לאלפי כניסות.
 

ג'קי לוי, תושב נחלאות, שהיה בעבר מבקר ומדרג בתי כנסת בטורו המיתולוגי "סולם יעקב", מספר: "אני חייב להגיד שעדס הוא אחד מבתי הכנסת שגרמו לי לכתוב על בתי כנסת מלכתחילה. בימיי הראשונים בדירת הסטודנטים בנחלאות התחלתי לרחרח בין בתי הכנסת, והביקור הראשון בעדס השאיר אותי בהלם. אני מתקשה להסביר את ההלם הזה.

"היה שם מין שילוב – מצד אחד זמן רב לא ראיתי אנשים שכל כך נהנים להתפלל, ומצד שני, אף שהם נורא נהנו היה שם משהו שמרני מאוד. הגבולות היו ברורים, לכולם היה ברור מה מותר ומה אסור. זה קצת סובב לי את הראש. הגעתי למקום שהוא אורתודוכסי באופן מוחלט - אלה החוקים וכך עושים. למרות זאת היה שם משהו חי מאוד.

"החלבים הם אולי העדה הכבדה בישראל, והצדדים האלה של ניגודים - בין הקל לכבד, בין ההנאה לשמרנות - מרתקים. עד היום אני מגיע לעדס מדי פעם, ובכל פעם אני מופתע מחדש לגלות שצומח שם דור צעיר שמתנהג כאילו שהוא עלה מחלב הרגע מבחינת הבגדים וההתנהגות.

"ההחלטה לקבע את עדס כנכס לשימור מבורכת. בית הכנסת עדס הוא אחד מפניני העיר ואחת מהפנינים של נחלאות. בסוף תפילת ערבית של ערב יום הכיפורים, אחרי תפילה כבדה, מרגשת ועמוקה - ובמקרה של החלבים, גם ארוכה - יש בעדס מנהג להתחלק לשתי חמולות.

"עומדת קבוצה מול קבוצה ומתחילים לשיר את הפיוט 'בן אדמה', שבו בחרתי כשמו של המופע הראשון שלי. כל קבוצה שרה, תוך שהן מתחרות ביניהן מי תשיר יותר חזק. הם שרים בגרון ניחר וצוחקים. יש שם זקנים וצעירים, קשישים וילדים. בפעם הראשונה שנתקלתי בזה לא האמנתי למראה עיניי.

"זה סייע לי להבין את הניגודים שהיהדות המזרחית חיה אותם. דווקא ביום הכיפורים נבחר השיר הזה - פיוט כמעט חילוני, מלא אירוניה וסרקזם. הם שרים כמו בתחרות ספורט, מין בילוי אמיתי, כמו אנשים שאין להם בחייהם אלא זה".

לסיום שאלתי את אדון נוואמה איך זה להיות גבאי 67 שנה. "יש ימים שאתה אוכל דבש, ויש ימים אתה אוכל מרור. צריך לדעת איך להתנהג עם הקהל, לדעת כל אחד מה הראש שלו. צריך סבלנות. מצב רוח טוב. לא משנה אם מישהו הוא פרופסור או קבצן בשוק. אני מכבד כל בן אדם, קטן וגדול.
 

"אתה יודע שבבית הכנסת לא היה מקום לשים רגל? שמתי ספסלים קטנים בחלונות להושיב את הילדים מרוב שהיה קהל. היום אתה רואה שכל השבוע בית הכנסת פתוחה ביום ובערב. לא חסר כלום בבית כנסת".

אין מחלוקות וריבים?
"אמרתי לך, נשמה, לפעמים אתה אוכל דבש ולפעמים מרור. לא צריך לכעוס אלא לקחת את הכול באהבה. כשאתה צריך לחיות עם הקהל צריך לכבד דעות שונות. אתה דורש ממני ואני חייב לספק, אבל לא לעבור את הגבול".

מה התקציב של בית הכנסת?
תלוי, לפעמים הוא גדול מאוד ולפעמים קטן. הכנסות ביחידים אין כמעט, כל השנה אתה לא מגיע ל-40 או 50 אלף. עיקר הכסף מגיע מחוץ לארץ, מחלבים מהעולם. לפעמים 200, לפעמים 300 אלף שקל. תלוי".

ומה בעניין השימור?
"הציורים על הקיר? תשמע, ידידי היקר, הקיר התחיל להתפורר ופעלנו לתקן את העניין. ישבנו כל חברי ההנהלה והחלטנו לא לשנות את הציורים, אלא רק לעבור עליהם ולחדש אותם. קבלנו הצעה, שילמנו 72 אלף שקל, ושבוע אחרי זה קבלתי מהעירייה צו שאסר עליי להמשיך.

"אני בכלל לא ידעתי מה זה שימור. 67 שנה אף אחד לא בא אליי ואמר לי שזה לשימור, לא מהעירייה, לא מהממשלה, לא ממשרד הדתות. אני רוצה להגיד לך משהו - בכל שבת ב'בקשות' אנחנו מזמרים "כי אשמרה שבת אל ישמרני". אם תשאל אותי, זהו השימור האמיתי".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...