לבכות על מלמיליאן: סיכום שבוע ירושלמי
אהוד ברק שדד את בוחריו, ומתן וילנאי סייע לדבר עבירה. באמת לא נעים על אורי מלמיליאן. ופושעי רחוב אגריפס - לדין!
המהפך הסוחף של ברק הזריק בי ליטרים של מוטיבציה מחודשת, ובפעם הראשונה מאז רצח רבין הרגשתי שחזרה לי המדינה. אמנם זו קלישאה, אבל זו הייתה תחושתי. הסוף כמובן ידוע לכולם; ברק התגלה כראש ממשלה כושל, שניתץ את בסיסי השמאל הלאומי והחזיר את הימין לשלטון לפחות לכמה עשורים.
ואני, כמו כלב שוטה שלא לומד את הלקח וחוזר לאכול את המנה המורעלת, חזרתי לאכול מידו של גנב הקולות. רבים הזהירו אותי, חלק מהם אפילו קרא לי אידיוט מושלם, אבל בבחירות האחרונות רחמיי נכמרו על העבודה ושלשלתי אמת לקלפי. טראומת ברק עוד הייתה חקוקה בזיכרוני היטב, אבל לא יכולתי להשלים עם העובדה שהעבודה תיזרק לפח האשפה של ההיסטוריה.
בכל זאת, הקמת מדינה הוא לא עניין של מה בכך, ובכל זאת אני סוציאליסט ולא קפיטליסט חזירי (כמו ברק). קדימה של חבורת האופורטוניסטים לא הייתה אופציה וכך, בלב כבד, הלכתי עם המנהיג, לא הסחבק.
ביום שני הבנתי כמה יצאתי - כמו שעופר עיני כינה את ברק - אהבל. אם זה היה אפשרי הייתי מתלונן במשטרה שברק גנב לי את הפתק, ותאמינו לי שהפתק הזה יקר לי יותר מהרבה דברים שבגינם שודדים יושבים בכלא. אף אחד לא יחזיר לי את מה שנגזל ממני - הזכות להשפיע על המדינה הזו. ברק הפר את האמון בפעם הראשונה כשהצטרף לממשלת הימין הקיצונית הזו, ופעם שנייה כשחתם על מותה של מפלגת העבודה.
על ברק כבר אפשר להאמין הכול. בשנים האחרונות הוא לא בחל בשום אמצעי כדי להשיג את מטרותיו, גם אם נדרסים אנשים טובים בדרך. מה שכן, על מתן וילנאי לא הייתי מאמין.
לפני כשנתיים פגשתי את וילנאי בכנסת. ראיינתי אותו במשך שעה וחצי ודעתי עליו, שהייתה טובה עוד לפני, רק השתפרה כשהשיחה התארכה. גיליתי פוליטיקאי אמין, חכם ורהוט שעדיין חדור אידיאלים, שליח ציבור אמיתי.
כשחזרתי הביתה אמרתי לזוגתי שיש לי תחושה שבנסיבות אחרות הוא יכול היה להיות ראש ממשלה. התדמית הנקייה שלו החלה להיסדק כשהסתער על תפקיד יו"ר קק"ל.
השבוע, כשבגד במפלגה, מה באמת נשאר מכל האידיאלים שהוא דיבר עליהם? נאדה. דווקא וילנאי, שידע בשירותו הצבאי עריקות מהי, הפך השבוע לעריק לצמיתות. חבל שהמשטרה (הצבאית) לא יכולה לטפל בזה גם כאן.
2. לראות את מלמיליאן ולבכות. אני לא מהגרעין הקשה של אוהדי בית"ר, אבל ההחתמה של אורי בקיץ הצליחה לסחוף גם אותי למחוזות הנוסטלגיה המתקתקה. ההתלהבות הייתה כה גדולה עד שהקדשנו גיליון מיוחד לנער מממילא. אבל העסק לא עבד.
לא ניכנס כאן לסיבות לכך - במדור הספורט המורחב שלנו השבוע יסבירו אותן טוב ממני - אבל התוצאה הייתה עגומה. בית"ר נראתה נורא, והסמל הגדול של המנורה נכבה. ככה זה כשמתרפקים על העבר; כשמנסים לשחזר אותו זה יוצא מאולץ ובדרך כלל מאכזב. תודה, אורי, על זה שניסית, חבל שהשחקנים לא נתנו את מה שאתה נתת.
3. שבועיים בלבד נהניתי משוק מחנה יהודה. לפני כמה שבועות סיפרתי לכם בטור זה על המעבר המתרקם שלי ושל שותפתי לספה מקטמון הישנה הבורגנית לאזור השוק ההיפסטרי. המעבר היה הרבה יותר קליל ממה שחשבתי. נכון שהאזור מוזנח, וכשיורד גשם השלוליות נשארות שם לפחות לשבוע ימים, אבל הקסם של הסמטאות, עם הקרבה למרכז העיר והשוק הנפלא, עשו לי את זה.
ביום ראשון ירח הדבש נגמר. זרם אוטובוסים דו~מפרקיים הטביע
אני לא יודע מי האידיוט שאחראי לבלגן הזה, כנראה שמדובר ביותר מאחד. כך או כך, אני מבטיח לכם לברר מי בדיוק חשב על הפטנט של להכניס לרחוב 200 אוטובוסים בשעה, ולהביא לכם את שמו. גם את מספר הטלפון שלו. גם את המייל. את הכתובת נשאיר חסויה. בינתיים.
הכותב הוא עורך זמן ירושלים
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם