הטרמפיסטים של י-ם: קווים לדמותם ומי עוצר להם?
היציאה מירושלים. צומת הגבעה הצרפתית. ליפתא. בית וגן. רמות. כמעט בכל מקום תמצאו אותם, בקור ובחום, מחכים לחסדכם. אלי אושרוב יצא (בטרמפים, אלא מה) לגלות מיהם האנשים ששמים את יהבם על טרמפים במקום על תחבורה ציבורית
הוא כבר שוקל לחזור לישיבה ולוותר על הנסיעה לבית ההורים, אבל לבסוף מגיעה הישועה. בחורה צעירה עם כיסוי ראש, נוהגת בואן גדול וריק, עוצרת, מעמיסה את המתגודדים ויוצאת לדרך.
כמה שעות קודם לכן, גם עמית חן, חובש כיפה סרוגה, חיכה לטרמפ ליד קיוסק ליפתא, הסמוך לכניסה לעיר. הוא מגיע כל יום ממושב ניר גלים ליד לאשדוד כדי ללמוד בעיר. הוא נמצא בשיאו של יום לימודים ופגישות עבודה, אבל בכל זאת הוא בוחר להתנייד בספונטניות.
כעת הוא בדרכו אל אחת מחברות ההיי-טק שבהר חוצבים. חציית העיר ממכון לב, שליד בית וגן, אל אזור התעשייה בצד השני של העיר נחשבת לאחת מחוויות הנסיעה המפוקפקות בירושלים, כזו שעלולה לגרום למשבר אמונה גם בקרב קנאים אדוקים. ובכל זאת אתה יכול לסמוך על האוטובוסים שהם יעברו. מתישהו.
אתה לא מפחד לאחר?
"יש לי עוד שעה וחצי".
מי עוצר לך?
"חרדים עוצרים לי יותר".
יש לך רכב?
"האוטו אצל אשתי. אנחנו מעדיפים שאני אסע בטרמפים. אני מקווה שזו השנה האחרונה, ואחרי התואר נקנה גם לי אוטו".
טיפים לקוראים?
"כן, הנה", אומר חן ושולף מהתיק "שמרדף" ובתוכו שלטים לכל יעדיו: ירושלים, אשדוד, הר חוצבים ועוד.
טרמפים הפכו היום לעניין שמקושר כמעט באופן בלעדי להתנחלויות. אבל העיר, מלבד היותה בירתה של ישראל, היא גם כנראה בירת הטרמפיסטים שלה. לעפרה, לאפרת ולמעלה לבונה ג' אין סיכוי בתחרות מולה. ירושלים היא העיר היחידה בישראל שנוסעים בה מאות ואולי אלפי אנשים בטרמפים מדי יום. לא רק אליה וממנה, אלא גם בתוכה: לעבודה, ללימודים ולסידורים.
הריכוזים העיקריים של הטרמפיסטים הם בשערי העיר, בגבעת שאול ובגבעה הצרפתית, בגילה בואכה גוש עציון ובתוך העיר, במיוחד בכניסות לשכונות החרדיות הגדולות: רמת שלמה, הר נוף, ליד בית וגן ובצומת ליפתא. אפשר לראות
אבל טרמפים בישראל הם לא רק דרך זולה להגיע ממקום למקום; טרמפים הם אזור הדמדומים של התחבורה הישראלית, שולי הדרך. תרבות הטרמפים מנקזת אליה לרגע את העניים, הרוחניים, הפטליסטים והאמיצים.
בטרמפים נוסעים אלה שעבורם לחסוך 20 שקל לאוטובוס זה שיקול רציני; אלה שיוצאים לדרך ולא אכפת להם מתי להגיע; אלה שהתחבורה הציבורית מגיעה ליישוב שלהם פעם ביום. בטרמפים נוסעים אלה שמסרבים להתבגר; אלה ששמים את מבטחם בבורא; אלה שכאשר נגמרים להם הניקובים בכרטיסייה זה אומר שהשבוע לא נוסעים יותר באוטובוס.
לעומת צומת גבעת שאול הגועש והסוער (במיוחד ביום חמישי, עם עשרות מתגודדים על כל נהג נדיב), צומת הגבעה הצרפתית דומה יותר לתחנת רכבת גרמנית. באחר צהריים של אמצע השבוע ממתינה על הרציף קבוצה של אנשים חבושה בכל הסוגים של כיסויי ראש.
בהתנחלויות, כמו אצל החרדים, טרמפים זו דרך חיים, אלא ששם הכול יותר מהוגן ובורגני. רכב עוצר ליד דבוקת האנשים. אחד הממתינים משמש כ"סדרן". הוא פותח את הדלת, בודק לאן הנהג ומכריז: "מעלה לבונה", "אפרת" וכן הלאה. הנוסעים נכנסים בלי להידחף.
ההבדלים האלה באווירה בין הצמתים כבר יצרו דעות קדומות על החרדים: "זה מלחמת עולם כאן, קופצים על כל רכב", אומר תלמיד מכינה קדם צבאית, כשהוא עומד בגבעת שאול ורומז לאי שביעות רצון מהתנהגות האנשים שסביבו. "בדרך כלל אני לא עומד כאן", הוא מוסיף.
אבל את התחושה הקהילתית והמסודרת בצומת הגבעה הצרפתית אפשר להסביר פשוט בפיזור אוכלוסיית המתנחלים, כלומר במספר הגבוה של ההתנחלויות. כאשר נוסעים מירושלים לבני ברק, יש המון קופצים על כל רכב, אך כשהיעד הוא עפרה רק שניים או שלושה מתוך התחנה עולים. ייתכן שאם המתנחלים ייאלצו לריב על טרמפ לבית שמש עם עוד עשרות אנשים, הם כבר יתנהגו פחות בנימוס.
טרמפים בירושלים, כפי שאולי כבר הובן, הוא עניין של דתיים, בעיקר חרדים נטולי רכבים. בחברה החרדית נוצר סביב הטרמפים פולקלור של סיפורי מעשיות, חלקם אמיתיים וחלקם אמיתיים כמו סיפור חזרה בתשובה בעלון שבת של חב"ד.
יהושע, בחור חרדי שנוסע לאשדוד ("מה שיבוא קודם, אוטובוס או טרמפ"), מספר למשל על תחרות שנהוגה בתקופת "בין הזמנים". "המטרה היא לצאת מנקודה אחת בארץ, ולהתחרות מי מגיע הכי רחוק בטרמפים עד הערב", מסביר יהושע.
הגלישה אל תחום האגדות מתחילה כשיהושע מספר על ארבעה בחורים ששכללו את התחרות הנ"ל - כל אחד לקח איתו בקבוק ריק והיה צריך למלא אותו, תוך 24 שעות, במים מארבעת הימים: כנרת, ים המלח, הים התיכון והים האדום. בטרמפים בלבד.
אתה מכיר את האנשים האלה?
"לא. זה סיפור על אחת הישיבות".
מאחר שרבים מתופסי הטרמפים בירושלים הם דתיים, אפשר לומר שלכל טרמפ בעיר יש שותף סמוי, פחות או יותר: השוכן במרומים כמובן. אם זכית לטרמפ – הרווחת את זה כנראה ביושר. לא זכית – תתחיל בחשבון נפש. ההסתמכות על בורא עולם היא לא עניין תיאורטי בלבד.
לפחות שניים מהמרואיינים לכתבה זו יצאו לדרך בלי אגורה בכיסם. אחד מהם לא נוהג באופן עקרוני לשאת איתו ארנק: מרדכי כהן (29), אברך ואב לשלושה, שסיים להעביר שיעור בירושלים ומחכה בצומת ליפתא לטרמפ לכיוון עמנואל. "את הארנק שלי אני לא תמיד מביא", הוא אומר, "לא תמיד טוב לסחוב ארנק. זה לא תמיד נוח".
אתה לא מפחד?
"אני מפחד רק ממישהו אחד".
כלומר מה שאלוהים ייתן.
"מה שיש – יש. צריך להסתדר עם מה שיש, בלי עיניים גדולות".
גם דב (47), מרמת שלמה, מסתדר עם מה שיש. הוא בדיוק סיים יום עבודה במפעל קייטרינג באזור תעשייה עטרות, וכעת מחכה בליפתא. "אין לי רכב. היה לי רכב, אבל מכרתי אותו לפני שנתיים", הוא אומר, "טרמפים תמיד יהיו. לא יעזור בית דין".
דב מוצא טרמפ די מהר, מה שמאפשר לבדוק את הצד השני של המטבע, הנהגים. וכאן לומדים על המשוואה הפופולארית בקרב דתיים, חילוניים ומומחים בין~לאומיים (בהמשך). אולי זו קלישאה, אבל היא נכונה: ככל שהרכב חדש ומפואר יותר סיכויי העצירה יורדים.
את דב למשל לוקח ישראל, אברך משכונת הר שלמה, שלומד בכולל סולובייצי'ק. הוא בדיוק קנה רנו מגאן 2002, גיר ידני, בעשרים אלף שקל ("מציאה, בסך הכול 30 אלף ק"מ, של זקן אחד, שלא השתמש בו").
ישראל, אתה מעלה טרמפיסטים בדרך כלל?
"אני מעלה, אבל יש לי ביקורת. זה לא שאני לא רוצה שייקחו טרמפים, אבל שהטרמפיסטים יקדישו קצת יותר מחשבה, שישימו לב. אם עוצרים טרמפ, צריך טיפה יותר זהירות. אם יש חליפה או כובע במושב האחורי, לא לשבת עליהם. סך הכול אני עושה טובה לאנשים, זה חסד, אבל זה חסד גם בשבילי".
דב: "יש עוד משהו. טרמפיסט עולה לך לאוטו ואומר: 'אתה יכול לעצור כאן?, בכביש מודיעין או בכניסה לרמות' (מקומות מסוכנים ואסורים לעצירה - א"א), והוא מודיע לך את זה כשהוא כבר בתוך האוטו".
ישראל: "בדיוק זו הבעיה".
דב: "מה אתה יכול לעשות? הוא מבקש שתעצור"
ישראל: "סך הכול אני מבקש שאנשים ישימו לב, בתור אחד שלוקח טרמפיסטים".
איך אתה מחליט אם לעצור או לא לעצור?
ישראל: "אם אשתי לא רוצה, כי אנחנו בשיחה פרטית, או שיש שיחה חשובה בטלפון, אני לא עוצר".
דב: "שתדע לך, אדם שלא עוצר אני ישר דן אותו לכף זכות".
מי עוצר?
ישראל: "חילוני לא עצר לי מעולם".
דב: "הסרוגים עוצרים הרבה. הרבה, הרבה".
ישראל: תשים לב, המכוניות הישנות יותר עוצרות יותר".
דב: "כן, כן".
ישראל: "זה פשוט עניין של אכפתיות".
ויש כאלה שמוצאים הנמקות הלכתיות עמוקות יותר לטרמפים. אברהם כהן מנווה יעקב למשל, שמסיע בשעות הצהריים במכוניתו המשתעלת שני נערים מהתיכון הדתי הימלפרב אל ביתם בפסגת זאב. הנערים, אגב, מעדיפים לא להזדהות. אסור להם לקחת טרמפים, ויכולים לעלות עליהם בבית ספר. הם כן מוכנים לספר שאברהם עשה להם את הטובה של היום כאשר חסך להם את פקקי הצהריים.
אברהם מסביר שבעבר מצוות הכנסת אורחים הייתה בעלת משמעות עמוקה. ההולך בדרך היה חסר כלום, פשוטו כמשמעו, וכאשר הגיע לעיירה היה תלוי לחלוטין ברצונם הטוב של בעלי הבתים. מצוות האירוח איבדה כיום מערכה, המרחקים התקצרו, וכל אחד כמעט מגיע מבית מלא כל טוב. לכן הטרמפ מאפשר הכנסת אורחים שיש לה משמעות אמיתית.
"הכנסת אורחים הפכה למצווה נדירה מאוד", אומר אברהם, "אפשר לעשות אותה רק על ידי זה שאתה מכניס מישהו לאוטו. זה חסד אל היהודי ואליי. כשאני עושה חסד, הוא חוזר אלי, והם (הכוונה לתיכוניסטים, א"א) מזכים אותי".
כשמדברים על טרמפים, אי אפשר להתעלם מתחושה של חרדה, רמיזות לאומניות ופחדים שעומדת ברקע שלהם. לחששות הללו יש על מה להתבסס: היו אנשים שעלו על טרמפ לא נכון, ואיבדו את חייהם. אבל לא תמיד ההיגיון משחק תפקיד. הקריטריון המקובל על רבים בירושלים ל"כשרות הנהג" הוא הלאום, או בקיצור אם הוא ערבי.
חלק מהטרמפיסטים אומרים זאת בקול רם, וחלק רק רומזים. הפחדים מקבלים לעתים ביטויים חסרי פרופורציה. ליונה למשל יש סיפור: "יש לי ארבעה חברים שחיכו לטרמפ. בסוף הגיע נהג ערבי שהסכים לקחת אותם. הם אמרו לעצמם: 'טוב אז מה, אנחנו ארבעה והוא אחד. יהיה בסדר'. בשלב מסוים הם הגיעו לכביש חשוך, והוא עצר את הרכב. חבר שלי כל כך נלחץ, שהוא הוריד לו מכה על הראש. הנהג אמר להם מה אתם רוצים ממני? רק עצרתי להשתין".
נשים חרדיות למשל לא נוסעות בטרמפים. סרוגות דווקא כן. כלל בטיחות אחד נהוג, במיוחד בקרב נשים: לא להגיד לאן אתה נוסע לפני שהנהג הכריז על כך. נעמי, במקור מהצפון, וכיום לומדת בהתנחלות עפרה, היא טרמפיסטית ותיקה, עוד מימיה נעוריה בגליל, ונוהגת באדיקות על פי הכלל הזה. היא מחכה לטרמפ בשעות הבוקר בחזרה ליישוב עם חברתה הדר.
בטח יש הרבה נהגים שעושים פרנציפ, ומתעקשים שאת תגידי קודם.
"הרבה פעמים אנשים מתעקשים: 'לא! תגיד לי לאן אתה רוצה", אבל אני לא אעלה. המטרה היא לא לאפשר לו לשאול אותך ראשון לאן אתה מגיע".
בשלב הזה הדר מספרת על כלל בטיחות נוסף: "לא עולים עם נהגי משאיות". נעמי חולקת עליה: "לעלות עם נהגי משאיות זה נחמד, כי הם תמיד מובילים נסטי או פירות ואז מקבלים צידה לדרך. יש לי חברים שעלו פעם עם נהג משאית ועישנו איתו נרגילה".
"לפעמים זה מתנקם", מודה נעמי, "הייתי צריכה להגיע לחתונה ממש מהר ועליתי על רכב. הנהג דיבר אליי בצורה מגעילה מאוד ולא רצה לעצור לי. אמרתי לעצמי 'את צריכה להיות אסרטיבית', ואמרתי לו תעצור לי כאן עכשיו ומיד. הוא עצר".
"טרמפים זה בעיקר כיף גדול", אומר צור שיזף - טרמפיסט בין~לאומי, סופר ועיתונאי הוא לוקח טרמפים מאז שהוא זוכר את עצמו ועד היום: "לפני שלושים שנה, בשנות השמונים, הסתובבתי שלושה חודשים בטרמפים באנגליה, גרמניה, צרפת ואיטליה. היה מקובל לעמוד עם שלטים ליעד שלך. היית קם בבוקר, כותב פריז ומגיע לפריז; ואז מחליט שאתה נוסע למדריד ובערב אתה במדריד.
"זה היה 'קאוץ' סרפינג' אמיתי, שבו אנשים 'כמוך' היו אוספים אותך לבית שלהם. גם בדרום אמריקה הטרמפים היו מקובלים. במקסיקו קצת פחות. בברזיל זה הפסיק באמצע שנות השמונים, כאשר ירו בשני ישראלים: הגבר נהרג ובת הזוג ניצלה. בארה"ב, בדרכים הצדדיות במערב בעיקר, מקובל לתפוס טרמפים. גם בקנדה ובאלסקה. טורקיה היא מקום מצוין לתפוס טרמפים. גם יוון וקפריסין, מצרים, ובדרום סודן".
"צריך לזכור שבעולם שלפני שלושים שנה היו הרבה פחות מכוניות", מסביר שיזף את השינוי שחל בתחום הטרמפים בארץ ובעולם. "האוטו ראשון שהיה לי היה כשהייתי בן עשרים ומשהו. ההורים לא ידעו לנהוג בכלל. עד הבום הגדול של מכוניות בשנות ה-80, היה מקובל לנסוע בטרמפים מכל מקום ולכל מקום לארץ.
"מה שאתה מתאר בירושלים היה מקובל מאוד. אני הייתי נוסע כל יום בטרמפים הלוך וחזור מגימנסיה הרצליה לרמת אביב. גרנו מול האוניברסיטה. הייתי נוסע בטרמפ לחץ (דפיקה על החלונות של מכוניות בצומת - א"א) לבית הספר".
שיזף אף זכה לנסוע במושב הקדמי של שועי עולם: "בגיל 17 הייתי ברמן באחת המסעדות האיניות של תל אביב, 'המנדי דראג סטור'. הייתי צריך לחזור הביתה באחת או שתיים בלילה. פעם אחת פרס לקח אותי הביתה, ופעם רבין לקח אותי. שניהם היו שרים באותה תקופה. לא היו אז מאבטחים. הם פשוט פתחו את הדלת ואמרתי שלום ותודה".
גם שיזף, כמו שאר הטרמפיסטים, מזהה תמיד קורלציה בין נדיבות לטרמפיסטים ובין איכות הרכב: "הניסיון האחרון שלי בטרמפים היה בנחל מסור ליד חצבה. אשתי ואני היינו צריכים לחזור עשרה קילומטרים בכביש. עברו שם כל הזמן רכבי שטח גדולים כאלה, שהיה להם מקום פנוי. הם הסתכלו עלינו בבוז ולא לקחו. רק בסוף עצרה לנו משפחה עם אוטו כמעט מלא. חברה אנושית - ככל שיש לה פחות כסף ככה היא אנושית יותר, וככל שיש לה יותר כסף היא מגעילה יותר".
למרות ההכללות, חשוב לציין שבין האנשים הנחמדים שעוצרים יש כל מיני סוגים, לא רק חרדים ועניים. למשל שמואל הדר, מעצב אתרים משכונת רמת שרת, שלזכר נעוריו כטרמפיסט ממעלה אדומים הוא עוצר עכשיו גם בשולי הדרך, גם באמצע יום עבודה. או למשל נהג אחד, חרדי וחייכן, בעל רכב חדש ומצוחצח, שעצר לטרמפ בכניסה לרמת שלמה. הוא דווקא לא היה מוכן להתראיין, "איזה קטע. לא יאומן שאתה עולה לי על האוטו", הוא אמר, כמו מישהו שמהרהר בנפלאותיו של דרכי האל.
למה?
"לכל מקום שאני הולך, התקשורת מוצאת אותי. כשהייתי אצל הרבי מלובביץ' חיכו שם ערוץ שתיים".
למה?
אין תגובה.
זה מסקרן. אתה מפורסם?
"לא. לא. אני לא מתראיין".
אז לפחות תגיד למה התקשורת רודפת אחריך.
"התחתנתי עם מרגלית הר שפי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם