בגובה העיניים עם דוד ויצטום
הוא גדל בחיפה וגר במבשרת ציון. הוא אוהב אמנות ומנגן על צ'לו. הוא חושב שהאח הגדול הוא ניסוי חברתי. הוא מעדיף את שעות הלילה ומאמין שירושלים צריכה להיות בין לאומית. 2406 מילים עם דוד ויצטום (62), נשוי + 2, עיתונאי, מגיש ועורך חדשות חוץ בטלוויזיה וברדיו, החושב שעיתונאים צריכים לספר סיפורים כבני אדם ולא כמכונות
"זה המקום שבו גדלתי, על הר הכרמל. מה שאני זוכר מחיפה זה את הבתים שהיו בלב היערות. תמיד כשיש שריפה בכרמל אני נזכר ביערות שהגיעו עד הבתים. אז היו מעט בתים והרבה יערות.
"גדלתי בשכונת אחוזה, וזו הייתה השכונה של הייקים. השפה המדוברת גם בבית וגם מסביב הייתה גרמנית. הייתה שכונה אחרת, הייתה חיפה אחרת. בתי הספר שהלכתי אליהם, היסודי והריאלי, הושפעו מאוד מהתרבות הפרוסית. זה היה קצת חוץ לארץ בתוך ישראל".
צ'לו
"התחלתי בחליליות כמו כל ילד טוב. בהמשך התחלתי לנגן על צ'לו כדי להיות מסוגל לנגן מוזיקה קאמרית, ולכן צ'לו קשור אצלי לא בכלי עצמו אלא באפשרות לנגן דרך הצ'לו עם אחרים ברביעייה. כמה חודשים אחרי שהתחלתי לנגן השתלבתי ברביעייה ומאז לא הפסקתי. בזמנו חשבתי להיות מוזיקאי מקצועי.
"הייתי קצת כזה, ואחר כך החלטתי שזו לא הדרך והשארתי את הנגינה כתחביב עם חברים ועם הבן שמנגן על ויולה. מדי פעם ניסינו כל המשפחה לנגן, כי רעייתי מנגנת על צ'מבלו ובתי מנגנת על חליליות. בסוף נשארתי בנגינה רק עם הבן. יחד איתו ועם חברים אנחנו מנגנים ברביעייה, כי זה העיקרון של מוזיקה קאמרית, רביעיית מיתרים. אני מתאמן מדי פעם ומנגן, אבל הייתי רוצה הרבה יותר, אולי בפנסיה".
האוניברסיטה העברית
"הייתה תגלית בשבילי, משום שכל אדם שמסיים בית ספר הולך לאוניברסיטה אחרי כן. בהתחלה חשבתי שאלך לאקדמיה למוזיקה, ובזמן הצבא הייתי בחופשה מיוחדת במשך חודשיים וחצי כי נסעתי עם תזמורת הגדנ"ע. זה היה מיד אחרי ששת הימים, עם הקומיקאי דני קיי. הוא ניצח על קונצרט מיוחד למען ישראל באירופה, קנדה ודרום אמריקה. היה מעניין מאוד איתו.
"כשהתחלתי את האוניברסיטה העברית, זו הייתה חוויה מטלטלת מאוד. החוגים מדע המדינה ויחסים בין~לאומיים, שלמדתי בהם, היו במלוא תפארתם. היו מאות תלמידים בכיתה. האוניברסיטה הייתה בזוהרה, גם מבחינת המרצים, והייתה חוויה אינטלקטואלית מדהימה. הקמפוס בגבעת רם היה הרבה יותר חברותי ואנושי מהקמפוס בהר הצופים, וזו הייתה חוויה שכבר אין אותה. היום הקמפוס בגבעת רם כבר לא ממש קמפוס, והוא מאכלס הרבה מאוד סוגים של מכללות ופקולטות".
רואים עולם
"התחיל במקרה. מה שקרה זה שבשנות השמונים נוצר מצב שבמוצאי שבת לא היה מה להציע לצופים, ואז לא היו ערוצים אחרים. חשבנו מה עושים, ועלה הרעיון שלי ושל חיים יבין, שדחף אותו עם המנכ"ל אורי פורת, לעשות את 'רואים עולם'. עשיתי סוג של יומן חוץ ברדיו שנים לפני כן. למעשה אני התחלתי את יומן החוץ ברדיו. ערכתי את חדשות החוץ בטלוויזיה, ואז חיים אמר שיש רעיון ליומן חוץ במוצאי שבת ושנתחיל אותו ב~20 באוגוסט 1988.
"הוא כמעט כפה עליי את ההתחלה של היומן, ממש יש מאין. בדיעבד זו הייתה החלטה נכונה מאוד. אגב, את השם חיים יבין המציא. אני זוכר שהיומן הראשון הסתיים בכתבה על דניאל בירנבוים מנצח וגנר בגרמניה. פעם ראשונה השמיעו את הצלילים של המלחין הזה בטלוויזיה, שכן היה אסור להשמיע אותו. התכנית זכתה להצלחה גדולה; היא זכתה פעמיים בפרס תפוח הזהב לתכנית החדשות הפופולרית ביותר".
עמנואל הלפרין
"עבדנו יחד כבר ברדיו והתחלנו יחד את התכנית 'מהיום למחר', שגם יזמנו. הגשנו את התכנית ערב ערב. עבדנו יוצא מן הכלל יחד, ואני מצטער מאוד שהוא פרש. אני רואה אותו מדי פעם, ואנחנו עושים דברים קטנים יחד, אבל הייתי רוצה לעשות איתו הרבה יותר".
רשות השידור
"מוסד עם הרבה זכויות, ואני מקווה מאוד שהרשות תעבור רפורמה מקיפה בכל המובנים; גם במובן של ציוד, של תכניות, של חשיבה, של המעבר ההכרחי מגוף שמפיק את כל התכניות שלו לגוף שקונה אותן מהיוצרים בישראל ומשדר אותן, וגם בעניין מעבר מגוף שהוא יותר מדיי ממלכתי ופחות מדיי ציבורי. נעשנו ממלכתיים מדיי ופיתחנו תלות עצומה בפוליטיקאים ובאנשי מפלגות; אנחנו
"בזמן האחרון, בגלל כל האילוצים, לא מצליחים לספק את זה. אנחנו כמו הרבה מאוד מוסדות בארץ שנמצאים לקראת הפרטה, ולפני תהליך כזה כל מוסד מתנוון מבלי שמוזרם אליו דם או מבוצעת רפורמה מקיפה. אני מקווה שהרפורמה שלנו תעבור בזמן הקרוב. אני עובד ברשות משהו כמו 30 שנה".
רדיו
"הרדיו זו מדיה שאני אוהב מאוד. אני כל הזמן שומע רדיו. ציפי רעייתי עובדת ברדיו; היא עורכת בקול המוזיקה. גם אני הייתי הרבה שנים ברדיו: עשיתי תכניות בתחומי החדשות, האקטואליה והמוזיקה, ומדי פעם אני עושה עדיין דברים. מבחינתי המדיום שאני מרגיש בו הכי נוח הוא דווקא הטלוויזיה. הקשר ביני לבין הצופה, היכולת שלי להסביר מסרים שלפעמים לא נמצאים במילה אלא במבט, בתנועת יד או בהדגמה ויזואלית - אלה דברים שברדיו אי אפשר לעשות.
"מהניסיון שלי אני רואה שהדבר שהכי משכנע בטלוויזיה זה פנים: אין דבר יפה יותר מפנים יפות של גבר או אישה. בטלוויזיה אתה מרגיש יותר הזדהות, לחיוב או לשלילה. היחס האמוציונלי הוא חזק יותר בטלוויזיה לדעתי".
מוסקבה
"כשהייתי בגרמניה, קיבלתי הזמנה להגיע למוסקבה בשמונה במאי 1985. הגעתי לשם, והאווירה הייתה מדהימה. היה מצעד צבאי גדול וחגיגות שמחות, אווירה של אופטימיות. לא ראיתי דבר כזה קודם. כמה אנשים שפגשתי שם אמרו לי שגורבצוב הוא האיש שיחולל את השינוי.
"דיווחתי על זה אבל רק שנה אחרי זה התחילו להתפרסם התיקונים של גורבצוב, והוא זה שהביא לנפילת הקומוניזם ולמותה של ברית המועצות. אני ראיתי את ההתחלה של הדברים האלה, וגם הייתי הכתב הישראלי הראשון שהגיע בשליחות רשמית למוסקבה וכך הגעתי למקום שבו נולדה אמי".
סרטים תיעודיים
"עשיתי כמה סרטים תיעודיים, אבל בטלוויזיה זאת לא הייתה ההתמחות שלי. בגרמניה עשיתי שני סרטים שהיו יותר חדשותיים מאשר תיעודיים. סרט אחד על מפלגת הירוקים שנוסדה שם, והסרט השני על 50 שנה לעליית היטלר לשלטון.
"שני סרטים תיעודיים שיצרתי בהמשך ואני קשור אליהם יותר הם סרטים שקשורים בסיפורי חיים של ייקים שעלו לישראל ולמוזיקה: סרט אחד נקרא "לעצור את הרגע החולף", והסרט השני, שנקרא "נהריאדה", הוא סרט מרגש מאוד על העיר נהריה, על הייקים בנהריה, ועל היצירה נהריאדה, שכתב פריץ וולף, העושה סגירת מעגל".
ערוץ 2
"אין לי שום טענה. אני נהנה מאוד לראות מדי פעם תכניות בערוץ 2. יש לי בעיה עם מה שכתב פעם נעם יורם, שקלע מאוד למטרה על ערוץ 2. הוא כתב פעם ספר שנקרא "ערוץ שתיים- הממלכתיות החדשה". הם כאילו לקחו את הממלכתיות מערוץ אחד, והיום הם יותר ממלכתיים מאיתנו. הכתב הצבאי והמדיני והפרשן לענייני ערבים הם אנשים שיש להם חזות ממלכתית, והחזות הממלכתית של הערוץ הזה היא לא אמיתית לגמרי משום שהערוץ הזה הוא מסחרי לכול דבר.
"אולי הממלכתיות הזו היא משהו שהצופים רוצים לראות, אך זו הצגה וזה מה שמפריע לי לעתים קרובות בערוץ 2. אם הם היו יורדים מההצגה של הממלכתיות הזו, זה היה טוב לכל הצדדים. ביחס לאיכות של התכניות אין לי טענות. מי שרוצה לראות האח הגדול, קדימה".
דליה מזור
"אשמח מאוד אם היא תזכה".
האח הגדול
"זאת סדרה שאני מתאר לעצמי שיש אנשים שאוהבים אותה. אני מאוד לא אוהב אותה. מבחינתי אלה לא אנשים אמיתיים, אלא מערכת משוכללת מאוד של הפקה, והעריכה בחרה אותם מסיבות ציניות. זה נראה לי כמו ניסוי חברתי, וניסוי חברתי הוא מעניין כמסקנה מדעית. אנשים נהנו לצפות פעם באריות אוכלים גלדיאטורים, או בתליית אנשים בכיכר העיר. גם בתכנית הזאת אנשים צופים באחרים, אבל אני לא בטוח כמה זה טוב".
חדשות
"אני לא חושב שיש הפרדה בין אקטואליה לחדשות; ההפרדה היא מלאכותית. ברדיו יש שפה קשוחה, קריינים. למה, למה צריך את זה? זה הכול תחפושת של אובייקטיביות. כשאת רואה חדשות, זה אומר שאין חדשות, כי אם היו הם היו עושים את זה קודם. יש תחרות. ככה זה באינטרנט. ברגע שיש חדשה היא עולה לאוויר. זה מה שאומר שהמטרה היא לא חדשות, אלא להראות כמה הערוץ הוא ערוץ מוסמך, כזה שיודע ויכול להביא סיפורים. זו הפגנת כוח. אני מאמין שאין הבדל בין חדשות לאקטואליה: שניהם יחד הם סיפורים ואנשים אוהבים לשמוע סיפורים.
"אני חושב שהטלוויזיה צריכה להצטנע, לוותר על היומרות הגדולות ולעשות אולפן שבו אתה יודע שאתה מקבל את הסיפורים המעניינים. אבל השאלה היא איך יספרו אותם. רואים תמיד את אותם אנשים יושבים באולפן. כל ערב זה אותו השטנץ, במיוחד בנוגע למבט. צריך לפתוח יותר את השטנץ ולהפוך את זה לנוח וידידותי יותר למשתמש. המטרה שלנו היא לספר סיפור ולא להיות כרוזים, להיות יותר אנושיים, גם מבחינת הזמן של הסיפור".
מיקי חיימוביץ'
"אני לא מכיר אותה. אני אוהב מאוד את הסדרה שהיא עושה, 'ישראלים עשר'".
לילה
"לילה זה הזמן שלי, במיוחד משום שיש שקט שאני אוהב מאוד. השעות לא דוחקות ולא קורה כל הזמן משהו. בלילה אפשר לחשוב, לשמוע מוזיקה, ואפשר גם לשדר מבלי הלחץ של הפריים טיים. עיתונאי אנגלי, ניק קוינג, קרא לזה 'הדיקטטורה של הפריים טיים'. זו דיקטטורה שמכתיבה לך סוג מחשבה שקשה לי לקבל אותה, אולי כי אני זקן. בלילה עושים דברים אחרת, אפשר להאריך יותר, לתת קצת יותר תוכן ובשר מעבר לכותרות. כל הדברים האלה יכולים להופיע כשאין דיקטטורה של פריים טיים".
רייטינג
"זה חשוב כדי לראות מה הציבור רוצה ואוהב. כמובן שיש דברים שבהם אתה צריך להגיד באומץ 'מספיק לי אחוז מסוים'. ברור שאם תכנית מביאה אחוז או שניים של רייטינג, אז צריך לשאול מחדש כמה ואיך להשקיע בה. חשוב לראות שבכל זאת יהיה שילוב בין הרייטינג לבין איכות".
אלכוהול
"אני אוהב יין, במיוחד אדום. גם בירה. אני חושב שבארץ האלכוהול הגיע דרך הדלת האחורית, דרך הפיצוציות וזה רע מאוד. עדיין לא התפתחה למשל תרבות שתיית היין בלי ארוחות, והיציאה לפאב או למועדון זה תמיד וודקות ורד בול. לדעתי זה ממש מקלקל את ההנאה שבאלכוהול".
צ'ולנט
"לא בתחום. ייקים לא אוכלים הרבה צ'ולנט; ייקים אוכלים תפוחי אדמה, שניצל, צלי טוב, כרוב אדום עם צימוקים והמון דברים טובים אחרים".
מקומונים
"פעם כתבתי טורים במקומונים. בזמן האחרון הבעיה של המקומונים היא הפרסומות. העיתון כל כך עבה שעד שאתה מגיע למאמרים אתה צריך לעבור 30 עמודי פרסומות. אני מבין את הצורך, אבל באיזשהו מקום זה מגמד את הכתיבה העיתונאית.
"אם היו משקיעים פחות בצבע ועושים עיתונים יותר צנומים שאפשר לקרוא... גם לקחת עיתון כזה עבה שאי אפשר לקפל אותו, זה לא מה שהיה. צריך לחשוב מחדש איך המקומונים צריכים להיראות, והדבר העיקרי הוא שמקומונים צריכים להיות מיוצגים יותר באינטרנט".
ספרים
"אחת האהבות שלי. אני מראיין הרבה מאוד אנשים שכתבו ספרים. אני קורא המון ומהר, וגם כתבתי ספר. הבעיה העיקרית שלי עם ספרים זה שיש לי כל כך הרבה שאני לא יודע מה לעשות איתם. אין לי לב להוציא אותם מהבית. זו הפעם השלישית שהספרייה שלי בבית עולה על גדותיה".
מים
"אני חושב על שחייה כי אני שוחה ורץ. אני אוהב להיות במים".
הלחנה
"פעם עסקתי בזה, אך היום כבר לא. הייתי רוצה מאוד לחזור לזה".
הורים שכולים
"הופעתי ב'תיק תקשורת' עם השאלה אם לראיין הורים שכולים מיד לאחר הטרגדיה. אני חושב שצריך לתת זמן. אין תופסים אדם בשעת צערו, ויש מקום לשתיקה ולבושה. כשהגשתי את 'ערב חדש', פנתה אליי אמא שבנה נפל בלבנון. ישבתי מולה והמילים נעתקו מפי. אני חושב שמי שהמילים לא נעתקות מפיו, הוא לגמרי לא אנושי. אני חושב שתפקידנו הוא לספר את הסיפור כבני אדם ולא כמכונות".
פרס סוקולוב
"שמחתי מאוד לקבל אותו, ואני מקווה שהעובדה שזה פרס על מפעל חיים לא אומר שהסתיים מפעל החיים. נראה הלאה".
שפות
"היום אני יותר ויותר עובד, מרצה וקורא בגרמנית. פעם חשבתי שאני לא יודע אותה בכלל. גיליתי שאני יודע אותה רק כשנסעתי לגרמניה. זו מין מתנה שקיבלתי ושפה שאני אוהב מאוד. עם העברית והאנגלית זה מאוד מעשיר. עכשיו אני רוצה ללמוד ערבית מדוברת, איכשהו זו שפה נהדרת".
חולצות מכופתרות
"אין לי הרבה חולצות עם שרוול ארוך לחורףף, אז לצערי אני הולך עם חולצות מכופתרות. בקיץ, לעומת זאת, אין מצב שתראי אותי הולך עם חולצה מכופתרת".
אמנות
"בשנים האחרונות התחלתי לפתח אהבה לאמנות באופן אובססיבי. ציפי ואני נוסעים יחד למקומות כדי לראות ציורים של הציירים האהובים עליי. יש צייר איטלקי לא ידוע, לורנצו לוטו. נסענו לעיירה שנקראת רקאנטי כדי לראות ציור מדהים שלו שתלוי במוזיאון המקומי".
חוץ לארץ
"שנים הייתי בחו"ל, וגם הבן שלי לא נולד בארץ. אני נוסע הרבה ומרצה מדי פעם במדינות שונות, במיוחד בגרמניה, שוויץ ואוסטריה. אני מרגיש את הקשר לאירופה דרך ההורים שלי. אבל מעבר לכך זה תמיד נמצא איתי. כי בעבודה המקצועית שלי תמיד הייתי כתב או עורך חדשות חוץ. כל לילה כשאני עובד אני עורך חדשות החוץ של עצמי, וכל ארבע שבתות אני עושה תורנות חוץ. זה למעשה תחום ההתמחות שלי.
"אני עושה גם פרשנות לענייני חוץ, במיוחד במרכז אירופה. זה חלק ממני, ובישראל זה חלק מהרבה מאוד אנשים. אם אנשים באים מחלק זה או אחר של העולם, תמיד יש משהו מבית אבא ואמא שמספר על חו"ל. היו הרבה מאוד שנים שישראל ניסתה להשכיח את חוץ לארץ, לעברת את השם, והגילוי הזה מחדש של בית אבא ואמא הוא גילוי שמחזק אותנו כישראלים ונותן לנו את הייחוד שלנו. זה חשוב מאוד ומעניין".
מבשרת ציון
"מקום נחמד. הנחמד ביותר הוא שהיישוב לא ירושלים, אבל בכל זאת קצת ירושלים. פעם קראו לה מבשרת ירושלים. אין מיקום אידיאלי יותר ממנה: מצד אחד מבשרת קרובה לירושלים ותל אביב, ומצד אחר לאבו גוש ועין ראפה, שבזמן האחרון התחילה להתעורר ולהיכנס למעגל התיירות.
"קריית ענבים, מעלה החמישה הר אדר - כל הקומפלקס הזה הוא ייחודי בין ערבים לישראלים, כורדים ומרוקאים. זה מיקרו~קוסמוס נהדר. מה שצריך זה להפוך את המקום הזה לזהות בפני עצמו. אין קולנוע, אין מגע בין האתיופים לתושבים האחרים, לזוגות צעירים ואין מה לעשות שם. צריך רכבת, צריך לפתח מוסדות שישאירו אנשים במבשרת אחרי שעות העבודה. אני גר שם כבר 13 שנה".
ירושלים
"זה המקום שבאתי אליו מהצבא אחרי מלחמת ששת הימים. הוא היה מרכז העולם, ירושלים של זהב. כל העולם הרעיף אהבה על העיר. אנשים באו מכל הארץ, אנשי תרבות וספרות. הכול היה פה. לצערנו זה נעשה פחות. אני חושב שהעיר כבר לא תהיה עיר ישראלית. זה אבוד. אבל היא יכולה להיות עיר בין~לאומית. העתיד שלה הוא עם כל החרדים והחצרות שלהם, עם השליש הערבי של מזרח העיר ועם מי שנשאר מהירושלמים הוותיקים והצעירים, שעדיין מנסים להחיות את העיר. הבן שלי הוא המנהל האמנותי של 'המעבדה', והוא עדיין מנסה להעמיק צביון ישראלי תרבותי לעיר.
"אני חושב שכל אלה צריכים להתאחד עם העולם וליצור חזון חדש לעיר. עיר בין~לאומית זו עיר שיחיו בה כל הדתות וישתתפו בה כל הכנסיות והמדינות. אם חושבים על ירושלים, אז הדרך היחידה לחשוב עליה היא במובן חברתי תוסס, כעיר תרבות, עיר בין~לאומית. ברור לי שזו תהיה גם הבירה של פלסטין, והשניים האלה לבד יסתדרו רק אם תהיה מעליהן עוד איזה צלע, שיחד איתם תעשה מהעיר הזאת דבר שלא היה אף פעם בהיסטוריה. אם רוצים עתיד אמיתי לעיר, ולא רוצים שהיא תראה כמו טהרן, צריך שלטון משולש: ישראלי, פלסטיני ובין~לאומי".
ניר ברקת
"אני לא מכיר אותו. ראיינתי אותו פעמיים, ואני מקווה שהברית שהוא ממשיך עם הימין הקיצוני לא תפגע בשקט בעיר. אני לא יכול להעריך את הכוונות שלו. אני מבין שכל החלטה, כמו בית יהונתן בסילוואן, היא תוצאה של הרבה מאוד קשרים ומהלכים שאנחנו לא מודעים להם. אני חושש מאוד שברקת יהיה ראש העירייה הלא חרדי האחרון בירושלים".
דוד ויצטום
"אני סבא, שזה הדבר החשוב ביותר לגביי. אף פעם לא אדע אם בחרתי את הבחירה הנכונה במקצוע, אבל מכיוון שאני עוסק בדברים בד בבד אני לא נאלץ לוותר על שום דבר, ועל זה אני שמח".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם