בגובה העיניים עם איתן פוקס
הוא גדל בירושלים וחי בתל אביב. הוא קונה חולצה של "פראדה" אחת לשנתיים, ומתבייש לציין את המחיר שלה. הוא חושב שעליו לצמצם את השימוש באלכוהול ובילויים. יש לו כבוד רב למסורת, והומוסקסואליות היא מרכיב מרכזי באישיותו. 2,121 מילים עם איתן פוקס (46), בזוגיות עם גל אוחובסקי, במאי שהסרטים שלו הם הילדים שלו
"עיר ילדותי, מקום שחשוב לי מאוד. עמק המצלבה, הפעולות בצופים, שבט העומר, ללכת לאכול חצי מנה פלאפל במפגש הפלמ"ח אחרי הפעולה, הגירושים של ההורים שלי, ואולי יותר מכל דבר אחר בית ספר רנה קסין. בעיקר הרבה אנשים מאוד אהובים והמשפחה שלי. הייתה לי ילדות מקסימה בירושלים. בבגרותי אני פוגש הרבה אנשים שקשה להם עם ירושלים, עם הימניות והשמרנות שלה.
"הם מתקשים לדמיין שמישהו יכול לגדול בכיף בירושלים, ואני נורא מנסה לתאר את ילדותי בעיר כחוויה נפלאה. היינו חבורה של אנשים נפלאים, עד היום אנחנו בקשר. חברתי הטובה מהתיכון נינה מגיעה לארץ וכל החברים מהתיכון הולכים לאסוף אותה משדה התעופה ונהיה הרבה בירושלים. כולנו נתכנס יחד ונעלה את ירושלים על ראש שמחתנו".
גבעה צרפתית
"אחרי הגירושים של ההורים שלי עברנו מרחביה לגבעה הצרפתית. בשבילי זה המרכז המסחרי הישן בפינת ההגנה ורחוב אצ"ל, מאגר המים ברחוב מבוא דקר, הגבעה עצמה. נבו מרגלית, טלי מזור".
רנה קסין
"המנהלת שלי דיתה סלמן, המנהלת המיתולוגית והמקסימה שלנו, הייתה חברה טובה שלנו. אבי סלומונוביץ' היה המורה שלנו להיסטוריה. הוא לימד אותי כמעט כל מה שאני יודע, והוא אחד מהאנשים שגרמו לי לרצות להיות אמן. הוא גילה לי דברים שאף אחד אחר לא גילה לי בבית ספר, הוא חשף אותנו לכל הסופרים הגרמנים. הוא היה עושה דברים קיצוניים. בתקופה ההיא לא חגגו את הסילבסטר והוולנטיינ'ס דיי, הם נחשבו לחגים נוצריים.
"הוא נכנס ב-24 בדצמבר 1981 לכיתה וכתב על הלוח בגדול "היום יום ההולדת ה-1,981 של ישו, מזל טוב". כולנו נורא התרגשנו, ובכלל להבין שזה מה שזה אומר, יום ההולדת של ישו, ושמישהו נותן לגיטימציה לחגוג ולהתייחס לטקסים נוצריים. וקרה משהו איום:
"הוא אמר שנפגש לחגוג לו במיסה בדורמיציון בעיר העתיקה, אבל הרבה מההורים התקוממו ובוטלה הנסיעה. אבי אמר שהוא לא יכול לארגן את זה ואם נרצה נוכל לנסוע לבד. אנחנו התארגנו באופן מחתרתי והשתתפנו במיסה של חג המולד לראשונה בחיי, והבנתי שיש כזה דבר וכמה זה יכול להיות יפה וכיפי".
צופים
"עשינו הפגנה גדולה כי החליטו להקים גדר שתקיף את מנזר המצלבה, ותחתוך חלקים מעמק המצלבה בדיוק איפה שהיינו עושים את המסדרים. הלכנו בכל השכונה, ותלינו שלטים ברחובות שאנחנו מבקשים שיתנגדו לגדר של מנזר המצלבה כי אנחנו רוצים לעשות את המסדרים שלנו. פעם ראשונה שהרגשתי פעיל פוליטי או מישהו שיש לו מטרה והוא נאבק למענה. שבט העומר ברמת אשכול, הטקסים בגבעת התחמושת, לטייל בנחל יחד".
מסורת
"יש לי כבוד רב למסורת. אבא שלי היה רב אמריקאי קונסרבטיבי. יש לי משפחה שלמה שחיה וגדלה בבית וגן והם דתיים, והיינו צועדים אליהם בשבתות. היינו עושים אצלם סדר פסח וישנים אצלם בסוכות. היה את בית הכנסת הקונסרבטיבי בגבעה הצרפתית שהיה של הרבה יהודים אמריקאים כמו הוריי, עולים מאמריקה שהקימו את בית הכנסת.
"היה לי נעים מאוד שם, ועדיין זוכר את השירים משם ואת התפילות. אני אדם שיכול לעמוד ולהתפלל את כל תפילת שמונה עשרה בעל פה. יש לי הרבה אהבה וכבוד לדברים האלה. אחיו של אבא שלי הוא רב חשוב בשם דוד פוקס. יש לו הרבה ילדים מקסימים, אחד מהם הוא מפקד בה"ד 1, ורוב בניו הפכו להיות דתיים אדוקים. זו משפחה מקסימה שלמדתי ממנה הרבה על יהדות ודת".
"הורה נעורים"
"בית רינה ניקובה, תחושות הומוסקסואליות ראשונות. זה מקום שרוב הגברים בו היו הומואים או עם מיניות נזילה מאוד, ועם יותר סימני שאלה לגבי המיניות שלהם. בכלל היו שם כל הריגושים שקשורים למיניות, אני חושב. גם למי שהיה הטרוסקסואל אני מניח שהיו ריגושים כי היו שם בחורות יפות מאוד. הייתה בחורה שקראו לה דולי רחמילביץ', הבת של פרופ' רחמילביץ'.
"היא הייתה יפהפייה ואף אחד לא ידע מה לעשות לידה. זה היה בגילים שבין 14 ל-17. מיכה נס, המורה המיתולוגי שלנו, היה הומו והיינו מרכלים על זה בשקט, כי לא אמרו את הדברים האלה בקול. היה לו חבר רקדן ב'בת שבע' בתל אביב ולא ידענו בוודאות את הפרטים. והיה את מומי היפה שנסע לברודווי, וכולנו קינאנו בו שהוא נהיה רקדן מפורסם באמריקה".
תאונת דרכים
"הייתה לי תקופה מבולבלת, שהייתי נכנס במכוניות חונות בעיר. היום, כשאני מודע יותר ונמצא בטיפול הרבה שנים, אני חושב שזה היה מצב שהתחלתי להבין שכל מיני דברים קורים בפנים, ושהם מסובכים וקשורים במיניות שלי. דברים שקשורים בזה שאני קצת אחר מאנשים סביבי, והיה לי קשה לדבר על הדברים האלה. אני זוכר שליד ה'חאן' נכנסתי במכונית ואני מתנצל בפני האנשים האלה כי לא השארתי פתקים, הייתי מבוהל מהרעיון. הייתי בן 17, לא הבנתי מה קורה והייתי פשוט בורח".
פסיכולוג
"התחלתי טיפול בירושלים והייתי נוסע לשם כך כל יום שישי מקריית שמונה, קיבלתי אישור מבני הגרעין שלי. הראל, הפסיכולוגית שלי, הייתה טובה. היא הייתה קשוחה מאוד ועזרה לי להחליט לא לברוח מהארץ, כי זה מה שרציתי לעשות.
"לא רציתי לחזור לצבא. היינו בטירונות קשה מאוד אחרי מלחמת לבנון ואחרי כן שירתנו בקריית שמונה, ופחדתי שכשנחזור לצבא זה יהיה כמו בטירונות האיומה שאותה ניסיתי לתאר בסרט 'אפטר'. כשהיינו ילדים ההורים שלי שלחו אותנו לפרו' בן חורין, שטיפל בנו בחום".
גרעין נח"ל
"חוויה משמעותית מאוד. מצד אחד היינו חבורת ירושלמים מפונקים שבאו מבתים שלא היה בהם מחסור, והיינו בטוחים שאנחנו הולכים להציל את העולם. זה היה גרעין עומרי, גרעין נח"ל בעיירות פיתוח, והרעיון היה להגיע למקום כמו קריית שמונה ולהשתלב בחיי העיירה. היינו תמימים ורומנטיים מאוד ביחס לעניין הזה, והיום כשאני מסתכל על זה בדיעבד יכול להיות שהייתי מתווכח ושואל שאלות בנוגע לרעיון הזה. אני
"הכוונה הייתה להתחתן עם בני העיירה ולהישאר שם, אבל מעט מאוד אנשים נשארו. הרוב חזרו לחיים המפונקים שלהם ולאוניברסיטאות. אני חושב שזו חוויה שהיום אני יותר אמביוולנטי לגביה. אז זה היה לחיות בקומונה עם מי שהפך לחברי הטוב ביותר יואב כהן, שהיום הוא פסיכיאטר בהדסה. הוא היה חבר יקר שלי ויחד גילינו הרבה דברים בעולם".
גן העצמאות
"אני בן אדם נורא מרובע. הדבר הכמעט יחיד הלא מרובע שאני יכול להגיד על עצמי הוא שאני הומו. ידעתי שיש דבר כזה גן העצמאות ושגברים נפגשים בו. אני חושב שהייתי בו פעם אחת בנערותי וזה הבהיל אותי מאוד. מצאתי את עצמי עוקב קצת אחרי גבר ומתקרב אליו, והרעיון שזה יכול לקרות הבהיל אותי, ברחתי משם כל עוד נפשי בי.
"הפעם הבאה שחזרתי לשם הייתה כדי לצלם את הסרט 'אפטר', כשאמא שלי מצד אחד עושה קייטרינג וצופית גרנט-אלישיב משחקת וחברים שלי מהכיתה מצלמים בגן העצמאות סצנה שכביכול קרתה לי, אבל לא באמת. בדרך כלל הרבה מהסצנות בסרטים שלי הם דברים שהייתי רוצה שיקרו או שאני מדמיין שיקרו".
"האומן 17"
"חוויה משמעותית מאוד בשבילי מכמה סיבות. את ראובן לובלין הכרתי ברנה קסין, הוא היה סאונדמן של הופעה שאני וחברי העלינו. לקחנו את התקליט 'ארץ טרופית יפה', העלינו אותו לבמה והופענו איתו. דרכינו נפרדו, וכשנהייתי קצת בליין פגשתי אותו שוב. היה כיף גדול לראות שהוא לקח את תחום חיי הלילה ופיתח אותו. אני זוכר שזו הייתה גאווה גדולה שלי, שכל חבריי התל אביבים שחשבו את עצמם באו איתי לבלות דווקא בירושלים,עיר שנתפסת כשמרנית, כהומופובית.
"דווקא שם התחיל 'האומן 17' על הפתיחות שלו, הדראג~קוויניות, זרימה בין הומואים לסטרייטים, צעירים ומבוגרים, נשים וגברים. כתבתי תסריט למיני סדרה על 'האומן 17' להוט, ובסוף לא עשינו את זה. המקום הזה הוא חלק מהחוויות הבילוי שלי, הייתה שם תחושה שמשהו חדש קורה בישראל, שמשהו חדש קורה בכלל".
תל אביב
"אהבת חיי, אבל אם תל אביב היא אהבת חיי אז מהי ירושלים? נכון שאצל סטרייטים הם מאוהבים באמא שלהם ועוברים לאישה שאיתם הם מתחתנים? אם הייתי סטרייט, ירושלים הייתה אמא שלי ותל אביב אשתי".
גל אוחובסקי
"הוא אהוב נפשי, כל חיי. איש מוכשר מאוד, חכם, מצחיק מאוד. אנחנו יחד כבר 23 שנה".
"ללכת על המים"
"סרט משמעותי מאוד עבורי מהרבה סיבות. הסיבות חיצוניות קשורות בהצלחה הגדולה מאוד שלו, ויותר מההצלחה בישראל - ההצלחה בעולם. זה הסרט הראשון - מלבד אולי 'חתונה מאוחרת' - שעשה פריצת דרך בעולם והוקרן בהצלחה בבתי קולנוע. יש הבדל גדול בין לזכות בפרס בפסטיבל קאן או ונציה ובין להירכש להפצה בבתי קולנוע. 'ללכת על המים' הוקרן בבתי קולנוע בכל ארצות הברית והפך לסרט הישראלי המצליח בארצות הברית.
"אולי היום הוא השני, אחרי 'ביקור התזמורת' אבל הוא פתח פתח גדול מאוד לסרטים ישראלים להיות מוקרנים באופן מסחרי בבתי קולנוע, זה היה החידוש שלו. זה סרט שיהודים בארצות הברית נורא התחברו לקולנוע ישראלי דרכו. גל אוחובסקי, שהוא יותר מצחיק ממני, אמר שאין כסא גלגלים יהודי אחד שלא התגלגל לתוך אולם קולנוע בארצות הברית כדי לראות את 'ללכת על המים'".
"יוסי וג'אגר 2"
"אם מסתכלים על הסרט 'אפטר' הוא קשור בירושלים, בגן העצמאות, בהומואיות ובישראל של פעם, הכול מתחת לפני השטח ובסוד, הכול בצל ולא באור. אם בכוונתנו לחיות באור במובן הזה, 'יוסי וג'אגר' הוא סרט של אור ולא צל.
"הסרט הבא שאני מתכוון לעשות, שכרגע נקרא 'הסיפור של יוסי', הוא סרט שמנסה לקחת את זה צעד אחד קדימה וללכת למקום שצריך לדבר על כל הטראומות והבעיות שלנו. הדרך היחידה להתגבר על טראומות היא לדבר עליהן ולעבור דרכן. אנחנו מסיימים לכתוב אותו עכשיו ומלהקים אותו, הוא יצולם במרס השנה, ובטח יהיה מוכן בסוף 2011".
בימוי
"אני לא יכול לדמיין את עצמי בלי קולנוע, בלי להיות במאי קולנוע. זה מרגיש לי נכון מתמיד, הסרטים שאני עושה הם הילדים שלי ואני רוצה לייצר עוד ילדים. אני יודע שילדים בשר ודם מייצרים הרבה מאוד משמעות ואין דרך להחליף אותם אבל לי אין, ועל כן הילדים שאני יכול לייצר הם אותם סרטים. אני רוצה לעשות עוד מהם ולהשאיר עוד מהם".
כתיבה
"אחד הדברים היפים בסרט שאני עובד עליו עכשיו ('הסיפור של יוסי') הוא שיותר מתמיד אני קשור ממש לכתיבה. את כל הסרטים שלי אני כתבתי. אנשים לא יודעים את זה, כי אני לא מתעקש לציין את השם שלי על התסריט. כתבתי את הדמויות והסיפורים תמיד אבל לא את התסריט, את הדיאלוג. תמיד הכנסתי אדם נוסף, ובאמת הרבה פעמים גל אוחובסקי כתב את הדיאלוג עצמו. אני פחות אדם של מילים, אני יותר אדם של רגשות, אנרגיות, מוזיקות. אני חושב שאני בן אדם שחשוב לו לספר סיפורים".
הומוסקסואליות
"אחד המרכיבים המרכזיים שלי, כמו יהדותי וישראליותי. אני חושב שההומוסקסואליות שלי יושבת לצדם, ולצד האהבה שאני רוחש לחבריי וחברותיי. אני לא יכול לדמיין את עצמי בלעדיה".
יציאה מהארון
"תהליך מורכב וחשוב מאוד. אני שמח שיותר ויותר אנשים מפורסמים עושים את הצעד האמיץ ומבצעים את היציאה הפומבית הזאת מהארון. אני חושב שהמעשים שנעשו בשנה האחרונה הם מעשים שתורמים באופן לא רגיל לילדים וילדות בכל הארץ, והופכים את המיניות הזו ללגיטימית".
אלכוהול
"משהו שאני מנסה לצמצמם את השימוש שלי בו".
חיי לילה
"גם משהו שאני מנסה לצמצמם את השימוש שלי בו. פעם הייתי רקדן, אפרופו 'הורה נעורים', ובתקופת 'האומן' הייתי רוקד עד השעות המאוחרות של הלילה. לא עשיתי את זה כבר הרבה מאוד זמן".
פרובוקציות
"משהו שאני חושב שאני נדרש לו לפעמים, אולי פחות בשנים האחרונות, אחרי שהצלחתי להשיג הישגים מסוימים בכל מיני תחומים שהיו חשובים לי.
"זה חלק מהעניין הזה, של להפוך את ההומוסקסואליות לדבר נראה, הנראות של ההומוסקסואליות שהתעקשתי עליה, הקבלה של האחר, של השונה. ברגע שאתה משיג אותה אתה נזקק לפחות פרובוקציות. אני נזקק להן פחות היום".
הצלחה
"כשהייתי צעיר יותר הצלחה נראתה לי קשורה בפרסום, בכסף, במעמד. היום אני מבין שהצלחה קשורה בדברים פנימיים יותר, ביצירה, במימוש רעיונות, ביכולת לתקשר, במקרה שלי דרך הסרטים שלי. הדבר הכי חשוב זה לייצר תקשורת בין בני אדם".
כסף
"אין לי שום קשר לכסף, שזו צרה צרורה. כסף זה חלק מהחיים האמיתיים, צריך לדעת לעבוד איתו. אני לא יודע כמה עולים דברים, אני חי מעל ההכנסות שלי. אין לי שום חיבור לכסף וזה חבל, כי כסף יכול להוות מוטיבציה כדי להשיג דברים, למשל אני רוצה בית במקום יפה בגליל וצריך כסף בשביל זה. המוטיבציה הזו יכולה לעזור ואין לי שום מוטיבציה להרוויח כסף, להתעשר".
ניר ברקת
"אני לא כל כך מכיר אותו. אם שואלים אותי על ראש עיריית ירושלים אני חושב על טדי קולק, ויותר מאשר על טדי קולק אני חושב על סגנו, שקראו לו יוסף גדיש. הוא היה אדם נחשב מאוד בשנות השבעים והיה כמו אבא בשבילי.
"אימי הייתה חברת מועצת העירייה, היא הייתה אהובתו והוא היה אהובה. אני אומר את זה מתוך ידיעה שהיו לו אישה וילדים שאהבו אותו והוא אהב אותם. הוא טיפל בי ובאחי דני באהבה ומסירות שאי אפשר לתאר, והוא קבור עם אשתו לצד אמי בחלקת יקירי ירושלים. הוא היה סגן ראש עירייה נפלא ומיתולוגי ועשה דברים נפלאים לירושלים. אני מתגעגע ליוסף גדיש, זו התשובה לניר ברקת".
סטיגמות
" נורא חשוב להודות שהן קיימות בתוכנו, ואם לא נעשה את זה לא נוכל להתמודד איתן, לבדוק אותן, לנסות לשנות אותן".
קניות
"כשאני מרוויח כסף יש חולצה אחת של 'פראדה' שאני אוהב לקנות כשאני נוסע לחוץ לארץ. זו חולצה כחולה קלאסית של 'פראדה', וזו הקנייה הדרמתית והמשמחת ביותר שלי. אני מתבייש במחיר שלה, היא עולה 400 דולר.
"אני יודע שאפשר לקנות בכסף הזה הרבה אוכל ודברים חשובים, אבל אני עושה את זה אחת לשנתיים, ואני לובש את זה כשאני מייצג את ישראל בפסטיבלי קולנוע. זה לגיטימי, זה חלק ממאמץ לאומי קולקטיבי. כשגל ואני גרנו שנה בדרום צרפת היינו ליד אאוטלט של 'פראדה', והיינו יכולים לקנות את זה בחצי מחיר".
איתן פוקס
טיפוס שאני מסובך איתו מאוד, אוהב אותו מאוד ולפרקים הרבה פחות אוהב אותו".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם