פרויקט: האנשים האנונימים שהשפיעו על תושבי ת"א בשנה שחלפה
הצלם של עג'מי, התל-אביבית שהובילה את שביתת הפרקליטים, הדוגמן של גינדי, הסטודנט הלוחם, השוטר שייבש את העיר ועוד: האנשים שאתם לא מכירים שהשפיעו עליכם הכי הרבה השנה
החב"דניק שצילם את "עג'מי"
אין ספק שהסרט "עג'מי" של הבמאים ירון שני וסכנדר קובטי הוא אחד מהסרטים הנחשבים שיצאו ב-2010 ובארץ בכלל. שיטת העבודה הייחודית על הסרט - שצולם במשך שבע שנים וכוכביו אינם שחקנים מקצוענים ולא קיבלו תסריט - האירה את שכונת עג'מי ביפו באור שבו לא נראתה לפני כן.
בועז יהונתן יעקב צילום: ורד אדיר
אם נוסיף לכך את התבטאויותיו של הבמאי קובטי על השטיח האדום בטקס האוסקר, כי הוא אינו מייצג את מדינת ישראל, הרי שמדובר ביצירה שלא רק הכתה גלים בזירה האמנותית, אלא גם עוררה דיון.
שני וקובטי, כמו גם שחקני הסרט, זכו בשנה האחרונה לתשומת לב תקשורתית רבה. מי שנותר מאחורי הקלעים או יותר נכון, מהצד השני של המצלמה, הוא הצלם הראשי של הסרט - בועז יהונתן יעקב, מהצלמים המוערכים בתעשייה, שאחראי לצילומי הראליטי "הרווק" והסרטים "חופשת קיץ" של דוד וולך - זוכה פסטיבל טרייבקה 2007; "בוקר טוב אדון פידלמן" של יוסי מדמוני - שהתקבל לאחרונה לפסטיבל "סאנדאנס"; ולסרטו האחרון
של אסי דיין, שבימים אלה תמו צילומיו - "ד"ר פומרנץ".
ל"עג'מי" הוא הגיע במקרה חודש וחצי לפני שהחלו הצילומים ולאחר שהמשקיע הצרפתי והצלם שהביא עמו פרשו. "התקשרו אליי ואמרו שמחפשים צלם", נזכר יעקב. "נסעתי מכפר חב"ד במוצאי שבת, עם החליפה והכובע, והגעתי לבית של סכנדר ביפו. פתאום נכנס לבית דוס ולא בטוח שההורים שלו הבינו מה קורה. אני חושב שגם הוא לא ידע שאני דתי.
"בהתחלה הייתה תחושה שאולי זה יבלוט ויגרום להסחות דעת מצד תושבי עג'מי והמשתתפים בסרט, אבל מהר הגיעה ההבנה שבא בן אדם לעבוד ולעשות את העבודה באכפתיות, וזה סילק כל תחושה לא נעימה ואפילו קירב".
איך הייתה ההרגשה על סט?
"זו הייתה חוויה מאוד קיצונית בעשייה הקולנועית. סצנות המכות למשל התפתחו לקרבות שאף אחד לא צפה. היה משהו אחר בלהתכונן לצילום, ואז כשהסצנה מתחילה אי אפשר להתערב. היה צריך לבנות תאורה שתתאים לכל האפשרויות ושתשמור על האווירה, ועדיין, מאחר שזה לא היה מבוים אתה לא יודע לאן זה יתפתח.
"גם הידיעה שהשחקנים הולכים לחוות בסצנה רגש והפתעות שהם לא מצפים להם השאירה ניחוח מיוחד, וזה שהטקסטים היו ברובם בערבית, שפה שאני לא שולט בה, גרמה לעתים לתחושה של גישוש באפלה. מצד שני, לא הייתה הרגשה שהסרט יהיה משהו שיסחף, ואפילו הייתה תחושה לפעמים שזה לא הולך לשום מקום. זה היה כל כך לא רגיל שידענו שאו שזה יהיה טוב או שזאת תהיה קטסטרופה".
יעקב (42), שחזר בתשובה לפני כ-15 שנה, לא ביקר בשכונה מאז שצילם את הסרט "נישואים פיקטיביים" ב-1988. "לא ידעתי שמדובר במקום שמתחת לפני השטח יש בו כל כך הרבה מתח ופוטנציאל לאלימות", הוא אומר. "זה כאילו חו"ל. אתה בתל אביב, מטרים ספורים מהבית, ואתה מבין שיש עולם שלם שחי לפי דפוסים וקודים כמעט אחד לאחד כמו בסרט".
מה דעתך על ההתבטאויות של קובטי בטקס האוסקר?
"מאז ההתבטאות לא ראיתי אותו, ואין לי מושג מה הוא ב חשב ולמה זה יצא לו. אם זו פליטת פה אני יכול להבין".
התאכזבת מזה שהסרט לא זכה?
"להיות מועמד מתוך חמישה זה כבר סוג של זכייה. האדמו"ר מייסד חב"ד אמר שהחלק הכי נכבד בקיום מצווה זאת ההכנה - אתה מדמיין את הדבר שאתה עושה בשלמות ומתרגש מזה. בזמן אמת אתה לא עושה את הדבר בשלמות. זה כמו שקונים מחברת לפני תחילת הלימודים, ואחרי שבוע מתחילים לקשקש בה ולא לומדים. כשקנית את המחברת היית בעצם ברגש הכי עליון של הדבר".
איך באמת מסתדרת הדת עם המקצוע שלך?
"זה משהו שנולדתי אליו. בתור בן של מפיק (רוני יעקב, ק"ס), זה משהו שמילדות הייתי בתוכו".
(קרין ספינגולד)
ממנהיגות שביתת הפרקליטים
אחד הנושאים הבוערים על סדר היום הציבורי בתקופה האחרונה הוא ללא ספק שביתת הפרקליטים. הציבור הישראלי התוודע היטב לעבריינים ששוחררו בעקבות השביתה, לאנשי האוצר, שנמצאים במשא ומתן מול הפרקליטים, וגם את שמותיהם של הפרקליטים שעומדים בראש המאבק, למדו לשנן צרכני החדשות.
עורכת הדין ענת סבידור גולדנצווייג צילום: יהונתן שאול
"אני בין האנשים שהחליטו על השביתה", היא מספרת. "אני לא מנהלת את המשא ומתן, אבל נמצאת מאחורי הקלעים. בדברים גדולים אנחנו בהחלט מגבשים עמדות יחד. יש מנדט למי שמנהל משא ומתן, ואני סומכת עליהם".
ספרי קצת על החיים שלך כפרקליטה וכאם לשלושה.
"אנחנו עובדים קשה במיוחד בפרקליטות, כי יש דד ליין. אתה עומד בלחץ שאין לו אח ורע. יש מקרים שצריך להגיש כתב אישום נגד אסיר עד שמונה בבוקר, ואני לא ישנה כל הלילה. אני זוכרת מצב שהגשתי כתב אישום בגין רצח, בשעה שלילד שלי, שהיה בערך בן שלוש, היה חשד לדלקת קרום המוח. הייתי אתו והיה אסור לעזוב אותו. חזרתי אתו מאיכילוב לפרקליטות, השכבנו אותו בחדר וערכנו ישיבה על כתב האישום עם פרקליטת המחוז והמשטרה".
ובשגרה איך סדר היום שלך ושל פרקליטות אחרות?
"הרבה פרקליטות יוצאות בשלוש וחצי להחזיר את הילדים מהגן וממשיכות לעבוד מאוחר יותר. השעות הן לא שגרתיות, אתה יכול לעבוד בימי שישי, בשבתות או פתאום בחמש בבוקר. כאימא ניהלתי פעמים רבות את הדברים בשלט רחוק. הילדים שלי היום כבר גדולים, הם לא כועסים עליי כי הם הבינו את העבודה. לכן הבת הגדולה שלי, שרואה שתוקפים את הפרקליטים, כותבת טוקבקים כי היא מבינה מה זו העבודה של הפרקליטים.
"חשוב לציין גם את התמיכה של בעלי, עו"ד יצחק גולדנצווייג, ש'סובל' אותי למרות שאני חוזרת כמעט מדי יום בתשע בערב מהעבודה, ולעתים גם אז אני ממשיכה לעבוד מהבית. פעמים רבות אתה מכין הכול ברגע האחרון כי אין בררה. עליך מוטלת אחריות של הרשעה או זיכוי של עבריין רציני. מן העבר השני יש לך מתלונן שמעיד ושם את כל מבטחו בך".
איך זה מתבטא?
"אתה אומר להם שיתקשרו בכל שעה, ולפעמים הם מתקשרים בשעות לא שגרתיות. לפעמים אתה עושה עסקאות טיעון כי יש קושי ראייתי, ואתה יושב עם מתלונן או עם אשתו של מנוח, ואתה מסביר להם למה אתה עושה עסקה ומשנה את האישום מרצח להריגה, ואם לא היית עושה זאת האיש היה אולי משתחרר".
(רועי צאיג)
למה המאבק נולד דווקא עכשיו?
"במשך שנים לא דיברנו וכל הזמן הבטיחו לנו. לא היינו מסוגלים נפשית לצאת לשביתה, זה גם מוריד לטמיון עבודה של שנים מכיוון שעבריינים עשויים להשתחרר. אני צריכה להגיש ערעור ויש שביתה וישנם מקרים נוספים. לפני שבעה חודשים הכרזנו סכסוך עבודה וזה לא עזר, אז עכשיו לא הייתה לנו בררה".
מה אתם מבקשים למעשה?
"שוויון כמו פרקליטים אחרים בסקטור הציבורי. אני רואה משפטנים במקומות אחרים שעובדים פחות ומקבלים הרבה יותר. ראיתי משכורת של משפטנית שבשתי דרגות וחצי מתחתיי בדירוג הציבורי, ומרוויחה 5,000 שקלים יותר ממני. אנחנו ממש לא מבקשים שכר כמו בסקטור הפרטי".
איזה תגובות את מקבלת ברחוב?
"המון תגובות אוהדות. אומרים שזו שערורייה ותומכים בי באופן מפתיע. שואלים אותי איך השר שלנו נגדנו בעניין הזה. אני שומעת המון סימפטיה ותמיכה, לצד חרדה מהאפשרות שהשביתה תימשך".
מה עשוי לקרות?
"שעבריינים כבדים, אפילו רוצחים ואנסים, ישוחררו כי לא תהיה אפשרות להאריך את מועד המעצר עד תום ההליכים. אם זה יקרה, זו סכנה הרבה יותר גדולה ממה שקורה עכשיו".
הפנים מאחורי פרויקט גינדי
הם היו הפנים שכבשו את המרחב הציבורי בסערה בחודשים האחרונים של 2010. האישה עם המצלמה, הזוג על הטוסטוס, הכלב, הילדה במושב האחורי - כולם מביטים מעלה בהשתאות, כמו חוזים בהתגלות שמימית מופלאה.
מנואל בר גיל צילום: רענן כהן
כל הזמן הזה הפנים המשיכו להופיע, להציץ מכל פינה. בשלב כלשהו עלו אף טענות של כמה מהדוגמנים, שפורסמו בעילום שם, על כך שתנאי העסקתם לא היו הוגנים, ושהפרסום של תמונותיהם רחב הרבה יותר ממה שנאמר להם שיהיה, ולכן לא שולם להם מספיק (טענות שמשרד יחסי הציבור גלגל לסוכנויות הניצבים).
ועדיין, הפנים המוכרים של 2010 נשארו אנונימיים, ללא שמות. אחד מאותם אלמונים שמאחורי הפנים הוא מנואל בר-גיל, המוכר לרובנו כגבר בזוג היאפי שמציץ החוצה מתוך חלונות מכונית היוקרה.
בר-גיל, דוגמן במקצועו, הגיע לאודישנים של גינדי כמו לכל עבודה אחרת, ולא ציפה לעתיד לקרות.
"מאז הקמפיין אנשים מזהים אותי לעתים קרובות ברחובות", הוא אומר. "מסתכלים עליי כאילו שהם אמורים להכיר אותי מאיפשהו. חלק מבינים מיד מאיפה הם מזהים אותי, לחלק לוקח יותר זמן, אבל בכל מקרה כבר למדתי לזהות את המבט הזה. מבין החברים שלי לחלק כבר נמאס באיזשהו שלב לראות אותי בכל בוקר.
"אבל אנשים בסך הכול פרגנו, עדכנו אותי כל פעם איפה עוד אני מופיע. זו הייתה התנסות יפה. לא לכל דוגמן יש חשיפה כל כך חזקה בזמן כזה קצר. עם זאת, זה משהו שבא בגלים, עולה ויורד, וגם לא ממש עזר בעבודות אחרות. אבל היה נחמד".
(חגי מטר)
מנהיג הסטודנטים מול "דן"
ייתכן שהסטודנטים שעולים מדי בוקר על קווי "דן" בתחנות במרכז העיר בדרכם לאוניברסיטת תל אביב שמו לב שלאחרונה קצת פחות צפוף להם באוטובוס, הוא מגיע בזמן וישנם יותר אוטובוסים מדי בוקר, אבל רובם לא יודעים שרועי קמינצ'יק הוא האחראי העיקרי לכך.
רועי קמינצ'יק צילום: ראובן קסטרו
קמינצ'יק (25), סטודנט שנה שלישית לפסיכולוגיה וקולנוע, מתגורר במרכז העיר סמוך לכיכר רבין. בימיו הראשונים כסטודנט הוא הבחין שמצב האוטובוסים אינו משביע רצון. "בשנות לימודיי הגעתי לאוניברסיטה בממוצע ארבע פעמים בשבוע. מאז שאני סטודנט שעות הבוקר באוטובוס הן קטסטרופה. האוטובוס לא אחיד בזמנים, עמוס מאוד, לפעמים עובר בלי לעצור בגלל העומס.
"השנה הרגשתי שהמצב ממש החמיר, ולכן החלטתי לעשות מעשה", הוא משחזר. כך הסיפור האישי של סטודנט מתוסכל הפך למעשה למאבק בענקית התחבורה "דן", שהביא לבסוף להוספת קווים בשעות הבוקר ולקו פתוח בין קמינצ'יק לבין החברה.
לאחר שקמינצ'יק שלח מכתב ל"דן" ולא נענה, החליט לפתוח עצומה אינטרנטית, עליה חתמו כ-1,000 אנשים , פתח קבוצה בפייסבוק, ופנה לאגודת הסטודנטים בתל אביב ובסמינר הקיבוצים על מנת להפיץ את המאבק. כשבוע לאחר מכן פורסמה בעניין כתבה בזמן תל אביב וב-nrg.
"זה היה מספיק בשביל לעורר את תשומת לבה של החברה. אחרי הכתבה בעיתון הגיעו שישה נציגים מ"דן", נתנו הוראה לתגבר את האוטובוסים וגם פגשו אותנו באחת התחנות כדי לראות שאכן המצב השתפר", אומר קמינצ'יק ומדגיש כי הוא רתם לעניין אנשים נוספים, וגם הם לקחו חלק משמעותי במאבק.
המאמצים נשאו פרי בתוך זמן קצר יחסית: ארבעה קווים נוספו בשעות שבע עד תשע בבוקר, וכל עוד קמינצ'יק הוא "איש השטח" של החברה היד נטויה. "לאחרונה דיברתי שוב עם איש הקשר ב"דן" לגבי מצב הקווים, והוא הוסיף עוד אוטובוס בין השעות שבע לשמונה בבוקר", הוא אומר. "אחרי שאני מציף את הבעיה הם מראים נכונות גדולה לעזור ולשפר".
הסטודנטים יודעים שאתה עומד מאחורי הכול? הם מעריכים?
"יש הרבה הערכה על היוזמה והניסיון, אבל התגובות לגבי התוצאה מעורבות. יש כאלה שאומרים שהם מבחינים בשיפור, ויש כאלה שאומרים שעדיין טעון שיפור. אני לא עוזב את זה, אני ממשיך את המאבק הזה כמה שאני יכול, משתדל להיות בקשר ולעקוב. בימים שבהם לא נסעתי בעצמי באוטובוס שאלתי אנשים בקמפוס אם הם נסעו ואיך היה".
זו לא הפעם הראשונה שקמינצ'יק לוקח חלק במאבקים ציבוריים וחברתיים. במסגרת התנדבותו כנאמן ניקיון של המשרד להגנת הסביבה, הוא לקח חלק במאבק למען המיחזור בתל אביב, ופנה לתאגיד המיחזור במטרה להזעיק ביקורות פתע למכולות ולסופרמרקטים שלא עמדו בהתחייבויות המיחזור המוטלות עליהם.
בנוסף הוא גם עבד בעבר בעמותת "אדם, טבע ודין" והשתתף במספר הפגנות בנוגע לאיכות הסביבה ובהפגנות סטודנטים ידועות כמו זו שהתקיימה לאחרונה בנוגע לחוק האברכים. "אני עושה דברים ברשות עצמי בנוגע לעניינים שמפריעים לי", הוא מסביר. "קשה לי להתעצבן ממשהו שמפריע לי ולא לעשות כלום. יש הרבה דברים שאנשים חושבים שאי אפשר להשפיע בהם ומוותרים מראש, אבל לוויתור הזה יש אפקט מצטבר".
אז אם ככה, נראה מעורבות שלך בעוד מאבקי סטודנטים?
"אם בעתיד אני אתקל בדברים נוספים שמפריעים לי אני מאמין שאני אתערב. הכול במסגרת משאבים של זמן ויכולת השפעה. לפעילות יש כוח, אבל במיוחד כאשר מתאגדים. קשה להשיג משהו משמעותי לבד".
(עינת טורס)
האיש שמפקד על איצטדיון בלומפילד
לא פחות מ-76 משחקים , שהם כ-6,750 דקות משחק רשמיות, שוחקו בשנה החולפת על הדשא הצמא של אצטדיון בלומפילד. תוסיפו לכך את אימוני הקבוצות והאירועים שנערכו עליו ותקבלו את השטח המצומצם החרוש ביותר בעיר עם נעלי סטופקס.
איתן שור צילום: אריק סולטן
"מה שקורה בבלומפילד הופך להיות כמעט בלתי אפשרי", אומר מנהל האצטדיון איתן שור. "רק בנובמבר האחרון קיימנו באצטדיון 16 משחקים. תחשוב על זה - מדובר בארבעה משחקים לשבוע, הרבה יותר מהממוצע העולמי לאצטדיונים".
שור זוכר שבועות שכללו משחק בית של בני יהודה ביום שבת, משחק של מכבי תל אביב יממה מאוחר יותר, אחר כך יומיים של אימונים לקראת משחק הבית של הפועל ת"א בליגת האלופות בימי רביעי (הקבוצה האורחת התאמנה בימי שני בערב, והאדומים ערכו אימון מסכם בימי שלישי).
סך הכול היה מדובר בחמישה לילות שבהם הדשא ספג פקקים וגליצ'ים, וזה עוד לפני האקשן של סוף השבוע הבא שלאחר מכן, שבא 72 שעות לאחר סיום משחקה של הפועל בצ'מפיונס. אני זוכר שחלק מהאנשים של אופ"א הגיעו לאצטדיון ואשכרה דחפו אצבע לתוך הדשא כדי לבדוק שהוא טבעי ולא סינתטי", אומר שור.
בשל כמות המשחקים הרבה העבודה על הדשא כמעט ולא פוסקת במשך השבוע. "בכל בוקר של משחק אנשי המגרש מגיעים לאצטדיון כבר בשבע בבוקר, ומתחילים לכסח את הדשא ולשאוב את הכסחת", מספר שור. "אחר כך פורסים חוטים שמסמנים לנו היכן יש לצבוע את קווי המגרש וצובעים אותם ולבסוף מעמידים את השערים.
"הסוד הקטן שלנו הוא שאנו מגדלים פה באצטדיון זרעי דשא יחד עם חול ומים כדי שהם ינבטו, ואז נוכל להשתמש בהם באופן מידי. ככה אנחנו משתמשים בהם ושותלים אותם היכן שהדשא נהרס בעקבות הגליצ?ים של המשחק האחרון".
במקומות אחרים בעולם נהוג שמאמני כדורגל מבקשים ממנהלי האצטדיון שלהם לגזום את הדשא בגובה מסוים. לנוכח העובדה שבלומפילד משמש זה שנים כביתם של שלוש התל-אביביות, כאן המאמנים לא יכולים להשתמש ביתרון זה, אם כי על פי שור, יש כאלו שמבקשים ממנו להרטיב את הדשא כמה שעות לפני משחק כדי לתת להם יתרון.
"לדשא בבלומפילד יש גובה קבוע של בין אחד לאחד וחצי סנטימטר בקיץ ובין שניים לשניים וחצי סנטימטר בחורף", הוא אומר. "בקשות של מאמנים תמיד היו ויהיו ואנחנו מנסים לעזור, אבל מה שעומד לנגד עינינו זה טובת הדשא".
בחודשים האחרונים זכתה עבודתו של שור וצוותו לתשבוחות גם מאנשי ליגת האלופות. "זו הייתה חוויה שאני מאחל לכל אחד במקצוע לעבור", הוא אומר. "אתה עובד עם אנשים שמבינים עניין ומעריכים את העבודה.
"לא חששתי כי ידעתי שאני אעמוד בזה, אבל הם בדקו כל הזמן, החל מטיב הדשא ועד למידות המגרש ורוחב פס החוץ. שוב ושוב הם בדקו אותנו, כנראה שהם אכלו כמה לוקשים במקומות אחרים, אבל עם הבדיקות הם גם נתנו לנו תחושה שהם מאמינים בעבודה שלנו".
(רועי רובינשטיין)
הפעיל שתרם לשקיפות השלטונית בעיריית ת"א
התקציב העירוני בפורמט נגיש ונוח לעיבוד. מי שהובילה את המהלך ואת העתירה לבית המשפט וזכתה לקרדיט רב על ההישג הייתה סיעת עיר לכולנו.
נעם הופשטטר צילום: אריק סולטן
אחד הפעילים המרכזיים שעמדו מאחורי התוכנה והמאבק היה נעם הופשטטר. "אני מאוד מרוצה מהקמפיין ומהישגיו", מסכם הופשטטר, שמבהיר שהוא "רק איש אחד מתוך צוות התקציב של עיר לכולנו, שבו אנשים רבים תרמו עשרות ומאות שעות לעבודה".
"אמנם היינו צריכים להגיע לבית המשפט, אבל זה לא מקרה שהצלחנו", הוא אומר. "לפני ההחלטה של העירייה הודיע משרד האוצר בתגובה לפנייה של התנועה לחופש המידע שהתקציב הממשלתי גם הוא יפורסם בצורה נגישה. המידע זורם לכיוון מסוים, של יותר שקיפות, וחולדאי פשוט שוחה נגד הזרם בעניין הזה".
למרות ההישג, הופשטטר מרגיש שעדיין יש מקום רב לשיפור, וטוען שהעירייה עדיין לא החליפה דיסקט למגמה של שקיפות. "אנחנו ביקשנו בעתירה שהתקציב יוצג לכל הציבור, אבל בעירייה נתנו אותו רק לחברי המועצה, כך שאנחנו נאלצים להעלות את הקובץ לאתר של עיר לכולנו, במקום שהוא יהיה באתר העירייה", הוא מסביר.
"יום אחרי שקיבלנו את התקציב ביקשנו גם לקבל את התקציבים של חמישה תאגידים עירוניים, ואף אחד מהם עדיין לא העביר אותו. נמשיך גם עם זה, גם אם נצטרך להגיע לבית המשפט".
הופשטטר מודה שסביר להניח שרוב תושבי העיר לא באמת יתחילו לנבור בספרי התקציב עכשיו, אבל מאמין שלמהלך יש משמעות אדירה בכל מקרה: "עכשיו חברי המועצה יכולים לקרוא את התקציב טוב יותר ומהר יותר מקודם. יש עיתונאים ובלוגרים שיכולים להביא מידע לציבור ועמותות וארגונים. בעיקר יש את האלמנט הלא אמורפי, הקונקרטי, של זה שהעירייה יודעת שהנתונים בחוץ.
"אנחנו לא מחפשים שחיתויות, כי את זה אי אפשר למצוא בתקציב, אבל שחיתויות במובן הרחב, של להגיד דבר אחד ולעשות דבר אחר, אפשר לגלות. ככל שהמידע יותר חשוף, ככה אפשר לעלות על הדברים האלה".
הניצחון שנחל על העירייה השנה לא מוביל את הופשטטר לנוח על זרי הדפנה, והוא כבר מתכנן את המאבקים הבאים, ומזמין אחרים להצטרף אליו: "בשנה-שנתיים הקרובות ננסה להוציא מסמכים לא תקציביים, פרוטוקולים של ועדות שלא מפורסמים, מידע ארגוני מהאינטרה-נט של העירייה. יש למשל מערכת מקוונת שמראה את כל הנכסים של העירייה. למה שזה לא יצא החוצה?".
(חגי מטר)
השוטר שבזכותו (או בגללו) תל אביב יובשה מסמים קלים
צרכני הסמים התל-אביבים מתקשים לזכור שנה כה קשה בשוק הסמים המקומי כמו שנת 2010. היובש בסמים הקלים ניכר בהחלט, מה שגרם לעליית המחירים ולירידה באיכות החומר שהגיע לעיר הגדולה.
רב פקד נועם קייזר צילום: משטרת ישראל
"היו לנו השנה המון תפיסות. היו תפיסות משמעותיות של הרואין וקוקאין, תפסנו מעל 100 קילוגרם הרואין ו-50 קוקאין ", מספר רב-פקד נועם קייזר (37) נשוי ואב לשלושה, מפקד היחידה. "מעבר לזה ביצענו מעצרים של רכבים, שהיו עם כמויות גדולות של סמים בדרך מהדרום למרכז ולתל אביב. אני מעריך שתפסנו לפחות 200 קילוגרם של מריחואנה ועשרות קילוגרם של חשיש".
בטח יש התנגדות קשה במעצרים.
"בוודאי. בחלק מהמקרים פשוט נכנסו ברכבים שלנו וניגחו אותם תוך כדי נסיעה. אלו מעצרים אגרסיביים ואלימים, יש הרבה תכנון ומארבים. לא ניכנס לפרטים, אבל יש בהחלט מקום לדמיון".
אתה חושבים על ההשפעה שלכם על הסטלנים התל-אביבים?
"הפעילות היא סיזיפית וקשה. זה נראה סקסי ויוקרתי אבל זה מאוד קשה. אנחנו לא רואים את הסטלנים כאנקדוטה מצחיקה, אלא רואים את העניין בחומרה. היחידה הוקמה להתמודד עם הברחות הסמים הגדולות. אני פחות מסתכל עליהם כסטלנים אלא יותר כנרקומנים".
אתה מודע ליובש שהיה השנה בתל אביב ולתחליפי הסם שהגיעו בעקבותיו?
"בטח שאנחנו מודעים. אני מכיר את הנושא ברמה הארצית, אני ממפה לאן החומר מגיע ולכן אני יודע איך לחכות לו. אנחנו עובדים במעגלים, יש תפיסות בגבול ועצירה של החומר מהדרום למרכז.
"אנחנו חיים בתוך עמנו, יש חברים ושוטרים שעובדים בתל אביב שאנחנו בקשר אתם, והשנה אמרו לנו שיש יובש מטורף. זה ממש כיף לשמוע את זה ונותן תחושת סיפוק. חשוב לציין שאנחנו לא עובדים לבד על הנושא הזה".
ניתן לציין כי בדיעבד גם המפכ"ל הנוכחי, רב-ניצב דודי כהן, שיסיים בקרוב את תפקידו, אחראי במידה רבה ליובש בשוק הסמים. לפני כשלוש שנים הוקמו מספר יחידות למלחמה בסמים כמו יגל באזור הצפון, יחידת מג"ן בדרום ויחידה 747, האחראית על הברחות סמים מנמל התעופה בן-גוריון.
קייזר מציין את העבודה המשותפת של היחידות: "אנחנו עובדים בשיתוף פעולה ורואים את זה בשטח, היחידות הללו שינו את המצב לטובה".
מה ההרגשה שלך אחרי תפיסה גדולה?
"האתגר המקצועי הוא אדיר, והיריבים שלנו הם טובי המבריחים. הייתה לנו תפיסה ביולי השנה, של 70 ק"ג הרואין ושישה ק?ג קוקאין. סמים בשווי של כ-50 מיליון שקלים. כזו תפיסה גורמת להרגשה מעולה, ואיפה שהוא אתה מרגיש שאולי הצלת מישהו מליפול לסמים".
אתה זוכר סיפור משעשע במיוחד?
"עצרנו רכב בדרכו מהדרום לצפון עם שני שקים שבהם 53 קילוגרם מריחואנה. מה שהיה מצחיק הוא שהם שמו את אחד השקים בלי להתבלבל במושב האחורי וכל האוטו היה בריח של מריחואנה. בדרך כלל מנסים להסתיר, היה משעשע שהם הבריחו ממש בגלוי. בכל מקרה כל המעצרים ממוקדים מטרה, שום דבר לא במקרה. אני רוצה לאחל שתהיה עוד שנה קשה לסטלנים התל-אביבים".
(רועי צאיג)
החרדי שהביא את מאבק הקברים ליפו
תל אביב-יפו לא בדיוק נחשבת למעוז חרדי. עד השנה לא היינו רגילים להפגנות גדולות ולמאבקים ברחובות למען לבוש צנוע או הפרדה בין גברים לנשים במרחב הציבורי. מקסימום עצומה של קהילות גור ובעלז נגד פתיחת AM:PM בשינקין בשבת.
אהרון יקטר צילום: ראובן קסטרו
על פני כמעט חצי שנה הגיעו לסירוגין, לפעמים יום-יום ולפעמים עם הפסקות של כמה שבועות, מאות אנשי העדה החרדית מבני ברק, בית שמש וירושלים להפגנות שכללו חסימות כבישים, עימותים עם שוטרים, תפילות המונים, קללות שהוטלו במתחם (ושהיו, לדברי המפגינים, הסיבה לקריסת החומה מהמאה ה-19 שהקיפה אותו) והתחלת קמפיין חרם חרדי על מוצרי אלקטרה, בשל טענות למעורבות עקיפה של החברה בעבודות.
מי שעמד מאחורי יבוא מאבק הקברים החרדי לעיר הוא אהרון יקטר, קבלן שיפוצים מבני ברק המתנדב כפקח ב"אתרא קדישא", ארגון חרדי לשמירת כבוד המתים. יקטר היה הראשון שזיהה את הפגיעה בקברים, יום אחרי כישלון המאבק החרדי בחדר המיון באשקלון, והפעיל רשת קשר ארצית שהביאה את המפגינים.
מאז המשיך בלהט להטיף להתעצמות המאבק, לגייס רבנים נוספים לתמיכה, ובין לבין לשחרר עצורים מתחנת המשטרה בסלמה. בעיתונות החרדית יש המכנים אותו הקמב"ץ של ההפגנות.
עכשיו, אחרי שהמאבק דעך וההפגנות נגמרו, יקטר מסכם. "המאבק בחיטוטי הקברים בינתיים לא הצליח ביפו, אם כי הוא נמשך בדרכים אחרות", הוא אומר, ורומז לכך ש"באתרא קדישא" קצת ויתרו על המקום ועברו למאבקים אחרים. "מה שחשוב הוא שבעקבות המאבק הזה יש לנו הצלחות רבות במישור הארצי. בין תשעה לעשרה פרויקטים שהיינו בקשר אתם-ביבנה, בבית שמש, במנהרות הכרמל ועוד - נפתרו בלי הפגנות ובלי רעש.
"בזכות הקשר שלנו עם חברי הכנסת של אגודת ישראל, ועם רצון טוב של יו"ר רשות העתיקות, מצליחים להגיע לפתרונות שלא מונעים פרויקטים, אלא מכילים שיטות הלכתיות כדי למנוע פגיעה בקברים. עכשיו כבר לא צריך לצאת למאבקים, אנשים קלטו שמדובר במשהו שהוא ציפור נפשה של היהדות החרדית".
אף שבינתיים המצב באתר בית החולים הצרפתי באנדרומדה לא מבטיח, יקטר מקווה שגם שם עוד יתהפכו היוצרות. "לאחרונה נחשפה עוד שכבת קברים בחפירה ביפו, שרשות העתיקות צריכה להיכנס אליה", הוא מעדכן. "כשהיא תיכנס נבוא גם אנחנו, ויש לנו שאיפה גם שם להגיע להסדר. אנחנו מקווים להכניס פקחים של האגודה למניעת חילול קברים, ושלא נצטרך להגיע לעימותים שהיו עד היום".
(חגי מטר)
האיש שצפה את תחייתו של מתחם כיכר דיזינגוף
אחת התופעות הבולטות בחיי הלילה בשנה האחרונה היא פריחתו של המתחם שסובב את כיכר דיזנגוף. לפני למעלה משנה נפתח הבר "צינה" ברחוב דיזנגוף 116, כמה חודשים לאחר מכן נפתח מולו הבר "דיזי פרישדון" ובהמשך נפתח במקום קולנוע "רב חן" המשופץ ובתוכו מסעדת "פדריקו", זאת בנוסף לבר ה"אקמן" וגלגוליו הקודמים ברחוב ריינס.
אמיר אביטן צילום: אמיר מאירי
מי שעוקב מקרוב אחרי השינויים בחיי הלילה ברחוב הוא אמיר אביטן, מבעלי "הצינה", שפתח עם שותפיו את הבר לפני כשנה ושלושה חודשים. "אי אפשר להתעלם מהשינוי שעובר הרחוב בשנה האחרונה ומהאנרגיות שיש פה", מספר אביטן. "אני ממש רואה את זה. האמת היא שכבר שנתיים לפני הפתיחה חלמתי לפתוח פה בר ולא הסתדר. כשהשותפים אמרו שזה מקום קטן, אמרתי שאנשים ישבו גם בחוץ, וזה מה שקורה".
מה באמת הקונספט של המקום, מה הייחוד שלו ובכלל של המתחם?
"אי אפשר להגדיר את זה כמתחם כי זה לא כמו הנמל, ששם זה אזור המיועד לברים, זה אזור מגורים ואנחנו חלק מהרחוב. זה גם מה שמשפיע על אופי המקומות. אצלנו ניתן לראות ארבע-חמש בנות שבאו לערב בנות, מישהו שחוזר מחתונה ובא לו דרינק או סטודנט שיורד מהלימודים בדירה שלו, עם נעלי בית ועושה הפסקת בירה. אצלנו היחס חם וזה בר שכונתי, אנחנו ממש חלק משכונת המגורים".
האמנת שהאזור יפרח בצורה כזו?
"האמת היא שכן. אני לא עושה דברים אם אני לא מאמין בהם. חשוב לציין כי איגוד הברים והמועדונים תומך בנו ועוזר מאוד למתחם. הארגון בראשותו של רונן מיילי, שתורם מכספו ומזמנו, בהחלט עוזר לפריחה".
המבלים, אגב, מתפזרים כמעט בצורה שווה בין הברים ומוקדי הבילוי השונים. ישנם כאלו שבוחרים גם לעשות סבב ברים, וכשהמרחק קטן בין אחד לשני המשימה הופכת לקלה הרבה יותר. גם אביטן מעיד שכולם מרוויחים מהסיטואציה הנוכחית. "מבחינתי הלוואי שהיו גם 100 אלף ברים במדינה". הוא אומר. "אני חושב שאנחנו מפרים אחד את השני. כשיש היצע גם הביקוש גובר וכולם נהנים".
(רועי צאיג)
העו"ד שפתר לכם כמה בעיות חניה
בינואר האחרון אישרה עיריית תל אביב תיקון לחוק העזר העירוני (העמדת רכב וחנייתו), הקובע כי גם תושבים שמחזיקים רכב אך אינם רשומים ברישיון משרד הרישוי כבעלים שלו יוכרו מעתה כזכאים לקבלת תו חניה עירוני באזור המגורים שלהם.
עידן שניר צילום: נאור רהב
לפני ששניר הכריז על מלחמה, חוק העזר העירוני הגדיר כבעלי הרכב לצורך הוצאת תו חניה רק את מי שרשום כבעליו במשרד הרישוי. כששניר, באר-שבעי במקור, עבר מירושלים לדירה באזור כיכר המדינה בתל אביב הוא ביקש לרכוש תו חניה למכוניתו, שהייתה רשומה על שם אחיו המתגורר בלונדון, וגילה כי אם הוא מעוניין לקבל תו, הוא יצטרך להעביר את הבעלות ברכב על שמו.
"לא התעצלתי", הוא מספר, "בדקתי והתברר לי שבעלות על רכב איננה מחייבת שברישיון הרכב יהיה רשום שמך, אלא היא מוקנית אפילו מתוקף הסכם בעל פה. הבאתי תצהיר חתום וניגשתי לעירייה עם כל המסמכים הרלוונטיים והגשתי בקשה מסודרת. הם סירבו לקבל את זה".
אבל שניר לא ויתר והגיש עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים. עוד לפני הדיון הראשון הגיעה העירייה להסדר עם שניר, לפיו העירייה תתקן את חוק העזר העירוני.
"אני בדרך כלל בן אדם עקשן ולא לוקח שום דבר שאומרים לי כמובן מאליו", מספר שניר (29), שכבר לא ממש נזקק לתווי חניה בתל אביב, מאז שעבר לגבעתיים. "במקרה הזה היה לי תמריץ כי הבנתי שבלי תו חניה אני בבעיה".
ועדיין , רוב האנשים היו מעדיפים כבר להעביר בעלות.
"המחסום העיקרי של רוב האנשים הוא כסף. לא שיש לי כסף ספייר, אבל הייתי בטוח שאני צודק וחוץ מזה, היה לי יתרון כי לא הייתי צריך לשכור עורך דין שייצג אותי. בכל מקרה, אני לא הייתי מוותר, ואם הייתי מפסיד, הייתי הולך עם זה לעליון, הייתי הולך על זה עד הסוף. באיזשהו שלב זה כבר לא היה רק על האינטרס האישי שלי, רציתי לחנך את הרשות וחשבתי על ההשלכות הציבוריות של זה".
איזה תגובות קיבלת מהסביבה על המאבק, שנראה קצת חסר סיכוי?
"הרוב פרגנו אבל היו כאלה שלא, בעיקר משפטנים שחשבו שאני טועה ושאין לי סיכוי כי המערכת המשפטית נוטה להצדיק את הרשויות. העובדה שהצלחתי לשנות נתנה לי רוח גבית. זה מוכיח שלעתים המאבקים האלה צולחים, ולמדתי לא לקחת דברים כמובן מאליו אלא לבדוק - חשבונות, גבייה, דוחות חניה, דוחות תנועה. לא ברמה של טרחנות, אלא ברמה שאם משהו נראה לי לא בסדר, אז אני בודק".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם