ראשי » מקומי » ירושלים

חי צומח דוהה: איך ייראו הגינות שלנו בתקופת היובש?

יותר ויותר גינות בארץ עוברות לשיטות מקוריות לחיסכון במים. האמצעים: אשליות אופטיות, בארות עצמאיות, בורות מים בחצר והיפרדות מהפנטזיות על קקטוסים ודקלים אמריקאים. קוראים לזה תכנון רגיש למים או בקיצור "תר"ם"

מאי 2009 היה אמור להיות תאריך גורלי עבור דשאי ישראל. רשות המים הודיעה לתקשורת כבר כמה חודשים לפני כן שאיסור גורף על השקיה של גינות יחול על כל חלקי הארץ. בשלב מסוים אף עלתה האפשרות להפוך את השקיית הגינה לעברה פלילית.
 
ייתכן שזה היה רק איום, כי ברגע האמת ויתרה הרשות ורק העלתה בחדות את התעריפים. הגינות ניצלו, לפחות הגינות שיד בעליהן משגת לשלם את תעריפי ההשקיה החדשים.

אם ימשיכו שנות הבצורת, כפי שהיו בשבע השנים האחרונות, יותר ויותר שטחים ירוקים יתייבשו בארץ. יש מי שמבחין בהשפעות העדינות של התהליך המאיים כבר עכשיו. "אחת התופעות העצובות שאנחנו רואים היום היא של עצים, שבעבר נהנו מבורות ספיגה ומהשקיה בגינות, שמתחילים למות, ברושים למשל", מסביר האגרונום דני אלמליח.

"הקמפיין לחיסכון במים היה כל כך מוצלח, שאין כמעט מי שלא הפחית את כמות המים בשירותים. הכמויות שהגיעו לעצים הלכו ופחתו. אלה חלק מהתוצאות".

אלמליח מתמחה בין ביתר בתכנון רגיש למים (תר"מ). על פי הפרופסורים נעמי כרמון ואורי שמיר מהטכניון, תר"מ הוא "גישה חדשנית לתכנון אינטגרטיבי של בנייה ושל מערכות מים, המצטרפת לשורה מתארכת של גישות תכנוניות לפיתוח בר-קיימא".

תר"ם כולל כמה עקרונות ושימוש בדיסציפלינות שונות (למשל גיאוגרפיה, הידרולוגיה, חינוך ועוד), וכן אמור להשפיע באופן מערכתי - מחינוך לחיסכון במים ועד הטמעתו בתכניות בינוי הערים, למשל הצבת בניינים במקומות שיעזרו למנוע שיטפון או לאגור כמות גדולה יותר של מים. כיום משתמשים בעקרונות של תר"ם קבוצה הולכת וגדלה של בעלי מקצוע.
 

אלמליח למשל מסייע לבעלי גינות, גננים ורשויות מקומיות להתאים את הדרישות שלהם לתנאים המשתנים. כמו רבים מהמרואיינים לכתבה זו, גם הוא סבור שחלק גדול מן ההתמודדות טמונה במודעות, בחשיבה יצירתית ובתכנון, ולאו דווקא בייבוש וצמצום: "צריך לחנך את בעלי הגינות להשקיה נכונה, אבל לא צריך ללחוץ אותם לנקודה בלתי סבירה.

"אפשר לבקש להשקות באופן סביר, אבל אי אפשר לאלץ אנשים להקים גינה יובשנית, מה גם שזה לא נכון בסביבה עירונית. הגינה הירוקה היא הדבר היחיד שיכול להתמודד עם הסביבה האורבנית".

"אני לא חושב שיהיה נכון לבטל את הגינות העירוניות או לצמצם אותן", מסכים רם אייזנברג, מעצב סביבה ומתכנן על פי עקרונות תר"ם. "צריך לעשות שימוש חכם במים, לשים אותם במקומות שבו הם הכי נראים.

"לשתול דשא על אי תנועה או להקים מזרקה בכניסה לעיר זה ממש אידיוטי בעיניי. מים צריכים להיות במקומות שאפשר לגעת בהם, ליהנות מהם, במקומות שיש בהם אנשים. החוכמה היא לייצר תהליך של אינטנסיביות של הטבע בעיר.

"דוגמה לכך הם שדרות ההשכלה בתל אביב, שבהן יש גן של 25 דונם. אחת מהדרישות מאיתנו היו חיסכון, לכן מתוכו רק שישה דונם מפותחים והשאר הוא פיתוח אקסטנסיבי, כמו חורשות וצמחייה שאינה צריכה הרבה מים. הגינון האינטנסיבי הוא מטופח יותר ודורש יותר אחזקה והשקיה. כך אתה הולך בין טקסטורות שונות, וכך אפשר לייצר עושר גדול מאוד גם עם יחסית מעט מים".

"אנחנו נמצאים במערכת אקלים של שתי עונות: גשומה, שנמשכת כארבעה חודשים, ושחונה. החיים באקלים שלנו תלויים ביכולת להעביר מים מעונה אחת לעונה שנייה", קובע דרור צחורי, אגרונום ומתכנן על פי עקרונות פרמקלצ'ר, שיטת תכנון ביתית אקולוגית.

 
צחורי מסביר כי המאגרים של הארץ הם האקוויפרים והכינרת. כיום, בגלל שאיבת יתר, כל המאגרים האלה נמצאים בסכנת הפיכה למליחים. אחד ממקומות האגירה שיכולים להפוך לחשובים בעתיד נמצא בבית.

יש מי שכבר מיישם את השיטה הזו. לשמעון ביגלמן, עיתונאי ירושלמי ומחבר ספרי גינון ("צמחים - החברה הנכונה לגינה שלי", שעומד לצאת בקרוב) יש בור מים בבית ובו הוא משתמש כבר קרוב לעשרים שנה. ביגלמן מתגורר באחד מהבתים הישנים של הכפר הערבי בקעה.

התושבים המקוריים בנו באופן מסורתי בורות מים בחצר, ששימשו לחיי היום יום בעידן של טרום המוביל הארצי. כיום, הגשם נופל על גגו של ביגלמן ומתנקז אל הבור באמצעות מערכת צינורות צנועה.

"ההשקעה היא פשוטה יחסית. יש משאבה מחוץ לבור ומשאבה בתוך הבור", מציין ביגלמן. "אני משקה באפס שקל. חשבון הבנק שלי מבסוט. לא רק חשוב לעשות את זה אלא גם כדאי".

לא לכולם כמובן יש בור בחצר, אך יש גם פתרונות פשוטים יותר: "היום בארץ לא צריך לחנך אנשים לעשות גינות עם מערכת השקיה ממוחשבת וטפטוף", אומר אלמליח. "אבל מה שחסר מאוד זה שאנשים לא עושים הפרדה והבחנה בין חלקים שונים של הגינה, ומשקים את העונתיים יחד עם צמחים רב שנתיים".

בניגוד למצופה אולי, אלמליח סבור שגינה המלאה בצמחים חסכוניים במים היא לא בהכרח פתרון ריאלי ונכון עבור ישראל: "הניסיון לחנך את הקהל להשתמש בצמחים חסכוניים במים הוא נכון - אבל מוגבל, כי לבעל גינה יש צורך בפריחה, השתנות. הוא לא יכול לעבוד עם צמח אחד במסה גדולה".
לדעתו, לא מדובר בגישה אנוכית או בפינוק: "בירושלים זה נחמד מאוד כשיש לך חצר מרוצפת עם קצת גרניום.

"הסיבה להבדל היא הנוף הפתוח של ירושלים, של הנגב ושל הגליל. לעומת זאת, כשאתה פותח חלון בתל אביב אתה פוגש במקרה הטוב את הירק של השכן ובמקרה הרע אתה פוגש את הבניין שלו. אין לך את הנוף שיש באזורים פחות צפופים. כשאתה רואה מגזינים של עיצוב, הבית והגינה עם הקקטוסים באריזונה, על מגרש של שלושה דונם בלי גדר, זה מרשים, אבל זו לא המציאות החזותית שלנו.

"בגוש דן אין נוף וארכיטקטורה, שנותנים לך ערך מוסף, אלא רק את האפשרות ליצור גינה פשוטה וצנועה, שבה הגנן הוא לא יותר מאשר מלווה. הצמחים הם לב העניין בגינה רגילה באזור המרכז".

אחד הניסיונות הפשוטים והעקביים ביותר לחסוך מים מחוץ לאזור המרכז מתקיים כבר קרוב לחמישים שנה בקיבוץ ניר עוז. הסיפור של ניר עוז מעניין כי הוא לא הסיפור הידוע על חובבי עצים ועשבים, אלא דווקא על קהילה שקודם כול רצתה לחסוך כסף.
 

רן פאוקר, מנהל אגף הנוי בקיבוץ ומי שעומד מאחורי פרויקט החיסכון במים, אומר כי "כבר בתחילת שנות ה-60 הבנו שעם המים שדונם דשא צורך אפשר לגדל שניים עד שלושה דונם תפוחי אדמה. מאחר שאנחנו קיבוץ שיתופי, כל גרוש שאתה חוסך בנוי עובר לענפי הייצור וכך אתה מחזיר את הכסף". פאוקר טוען כי הקיבוץ ניר עוז משתמש בחמישים אחוז ממה שמומלץ להשתמש בו להשקיה בצפון הארץ.

עם השנים, החיסכון בכסף הוביל לעיסוק בתחומים שונים של חקלאות חסכונית במים, אבל עד היום הדרך של ניר עוז נשארה פשוטה. מדובר בעיקר בצמצום כמות הדשא ויצירת תחושה של מרחב ירוק בעזרת צמחים מגוונים.

"כשאנחנו מסתכלים על דשא, הגודל האמתי לא חשוב, אם זה עשרה או עשרים מטר מרובע. אנחנו עושים זאת על ידי שינוי הטופוגרפיה", מסביר חיים כהנוביץ' אדריכל הנוף שמלווה את ניר עוז. "אחרי עשרה מטרים אנחנו מרימים את הטופוגרפיה, וכשיש גינה בגובה של מטר אנחנו יורדים ושמים מאחורה שיחים. מבחינתו של המסתכל הדשא ממשיך.

"זה עניין פסיכולוגי. מבחינת גודל הדשא זה לא משנה באמת. המרחב לא נפגע. האזורים שבהם אנשים משתמשים, יושבים ומשחקים נשארים כפי שהם. בהם אנחנו לא נוגעים".

כהנוביץ' אינו מזלזל בחשיבות הדשא כמובן. "דשא הוא דבר חשוב מאוד בגן, זה כמו השטיח או הרצפה בבית. אתה יכול בלי שטיח או בלי רצפה?" הוא שואל ."יש הרבה דעות קדומות על דשא. במציאות הדשא הוא צרכן מים בינוני, כמו הרבה מאוד שיחים, אבל בניגוד לחלק מהשיחים אין דשא שהוא באופן מובהק חסכוני במים".

השיטה של כהנוביץ', המיושמת בניר עוז, היא השקיה אינטנסיבית אחת כל תקופה מסוימת: "פעם בחודש או פעם בשלושה שבועות אני מפעיל את הממטרות בבית שלי לכל הלילה. כאשר משקים בכמות קטנה פעם ביום או יומיים המים מתנדפים אל האוויר".

עוד דרך שכנראה תצבור תאוצה בשנים האחרונות קשורה לשימוש במים, שעד היום לא היו מנוצלים כלל על ידי הרשויות. בתל אביב עומד להיפתח גן ציבורי בשכונת קריית ספר, שמתוכנן בשיתוף עם התושבים. יהיו בו, בהתאם לבקשות שעלו בתהליך התכנון, פינת משחק לכלבים, מקום להקרנת סרטי קולנוע ומתקנים נוספים.
 

מבחינת המים, הגן הזה אמור לתפקד כמשק אוטרקי. הגן, בתכנונו של רם אייזנברג, אמור לשאוב את המים שלו באמצעות באר משלו. המים יגיעו מאקוויפר החוף של אזור תל אביב, שהוא כבר מזוהם ולא שואבים ממנו יותר לצרכי שתייה, ויעברו תהליך טיהור ביולוגי במקום עצמו.

"שיטות הטיהור של המים האלה הם שיטות של טיהור באמצעות צמחייה", מסביר אייזנברג. "בבית השורשים של הצמחים גדלים מיקרו אורגניזמים, המים עוברים דרכם וכך עוברים תהליך של טיהור. הגן בקריית ספר ישמש כפילטר לטיהור המים", הוא מוסיף.

מבחינת מאזן המים הוא אומר, כי "הגן מהווה מעגל סגור ומשמש במקום להחזרה של מי נגר, ואז אנחנו נמצאים במצב חיובי במאזן השנתי. זו כבר תפיסה מאוד מתקדמת של הגן כצומת בתוך מחסור המים בטבע".

אחד האנשים המעורבים בהקמת הגן הוא אורי מורן, מתכנן לנושא השבת מים ותכנון אקולוגי, שהגיע לתחום עיסוקו לאחר שחקר בתור ארכיאולוג את שבטי הנבטים הקדומים בנגב. אחד הדברים שמורן גילה הוא הגישה הנבונה של הנבטים בכל הקשור לניצול משקעים.

הדבר שאפיין אותם לדברי מורן הוא "פשטות - אם אתה מסתכל על מערכות לאיסוף מי נגר בתקופה העתיקה, העיקרון היה כמעט ולא להתעסק עם מערכות מים גדולות. התושבים הקדומים של הנגב צפו במהירויות הזרימה והבחינו בקשר שבין סוג התכסית לבין עוצמת הזרימה, וכן בהשפעה של אחוז השיפוע על עוצמת הגשם. אחרי שהם אספו את כל המידע הזה הם הבינו מה עליהם לעשות".

תושבי הנגב הקדומים בנו תלוליות קטנות שסכרו את המים, והזיזו אבנים שהטו את המים למסלול קרוב. "האמצעים הם פשוטים מאוד, כמו שילד בארגז חול יודע שכדי להסיט את הזרימה של המים צריך להזיז רק אבן אחת ממקום למקום.

"זה העיקרון של התר"ם: לא צריך להשתמש באנרגיות גדולות כדי לאגם מים. אפשר להוריק היום יישובים רק באמצעות פעולות פשוטות של הסטת מים ושימוש בצמחייה מקומית. הבשורה היא שלא צריך טרקטורים גדולים ולא צריך משאבות גדולות. בגשם האחרון ירדו באזור החוף והצפון 170 מ"מ גשם. ברור שכמות גדולה של הגשם הזה זרמה לים כי לא היו מתקני איגום. השאלה אם אפשר להשתמש במים האלה בצורה יותר מושכלת".

אבל לא הכול כל כך פשוט. אחד הגורמים שבולמים תכנון כמו זה של הגן בקריית ספר הוא התחזוקה. לכן, טוען אייזנברג, בעתיד נראה מקצוע חדש: "אחראי מערכות ביולוגיות", אותם גננים-מדענים יהיו אחראים על ניטור המערכות, בדיקה של זיהומים ועוד. חלק ניכר מהפעילות תהיה ממוחשבת, בדומה למערכות ההשקיה האוטומטיות שפועלות כבר היום ועל פי תחזית מזג האוויר שמוזנת אליהם ישירות.

בתשובה לשאלה כיצד ייראה המרחב האורבני בעתיד, אלמליח מצביע על תהליך מדאיג, שבו הקיטוב הכלכלי יתבטא גם בפערים נופיים ואסתטיים. "מחיר המים העולה ייצור, וודאי אצל חלק מבעלי הגינות משכבה סוציו-אקונומית בינונית ומטה, מצב שאכנה אותו 'השמדה'.
 

"להערכתי אנשים יצמצמו את שטחי הגינון המושקים לטובת פתרונות של ריצוף ודשא מלאכותי, והמדינה תגלה שאנשים מוכנים לשלם הרבה שקלים גם על הקובים המותפלים, יהיו מספיק קובים בזמן מסוים. המדינה לא תוריד את המחיר האמיתי ותראה שיש אנשים שמוכנים לשלם את המחיר גם כשהוא גבוה פי שניים או שלושה.

"זה יהיה מיסוי בדרך עקיפה, ואנחנו ננציח בעוד דרך את הפערים החברתיים שלנו. כלומר מי שיש לו ימשיך להשקות את הגינה בלי לעשות חשבון ומי שאין לו לא ישקה, וכולנו נראה פחות ירוק".

כל המומחים טוענים כי בסופו של דבר רוב האחריות לשינוי בצריכת המים צריכה ליפול על כתפיה של המדינה, ובעיקר על הרשויות המקומיות, שתחת אחריותן מוטלת רווחתם של המוני בני אדם שאין להם גינה פרטית. גם כאן הבעיה היא פעמים רבות חשיבה מקובעת.

"עיריית תל אביב היא עירייה מקצועית מאוד ופתוחה. יש לי שבחים רבים לשבח אותה, אך גם אותה לא תמיד קל לעבור", אומר אייזנברג. "יש שני סוגים של קושי. הקושי הראשון הוא קושי קונספטואלי: אנשים שתקועים בתוך תפיסות מקובעות של מה זה גן.

"הם רוצים לראות את הברוש הלימוני והדקל המצחיק הזה ששמים בכל מקום 'כמו באמריקה'. יש אנשים שחושבים שזה יפה, וקשה לשכנע אותם שיש עוד סוגים של יופי שאפשר להתייחס אליהם.

הקושי השני הוא קושי של פחד, לעשות משהו שהוא אחר: 'אנחנו יודעים איך לעבוד'. אתה מדבר עם המהנדסים שמכירים שיטה מסוימת והם לא תמיד פתוחים לחשיבה חדשה. לעשות למשל גן שלם, שבכלל לא מחובר לרשת הארצית, זו חשיבה רדיקלית מאוד, או להגיד בוא נאסוף מי נגר מהכבישים ונחזיר לגינה הציבורית - זו תפיסה שחלק מהאנשים בכלל לא מבינים וחושבים שלא צריך ושאפשר להסתדר עם מי השתייה הרגילים ולרכוש אותם מהעירייה".

אבל אייזנברג לא חושש שיהיה צריך לעבוד קשה מדיי כדי לשכנע את הלקוחות. "מבחינת הביקוש אין מה לדאוג - כי המשבר כבר כאן", הוא אומר.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...