ארץ המרדפים: מסע לתוך המהומות הקשות בעיסאוויה
המחסום החדש בכניסה לכפר. האפליה. הלינץ'. המוכתארים. מפקדי המשטרה. הגז המדמיע. זעם הנעורים. השנאה. העצבים. הצפיפות. הפקקים. המג"בניקים. הפועלים שמחכים. האבנים. מהומות בעיסאוויה. כך זה נראה בשטח
השוטרים עמדו בצדו של הכביש, חוככים בדעתם מה לעשות הלאה. הם רק גמרו עוד סיבוב של ירי עשרות רימוני גז מדמיע אל תוך שכונה מלאה בתושבי העיר. תוך כדי כך הם הדפו את הנערים הפלסטינים אל תוך הסמטאות. עכשיו מחכים.
אחרי כחצי שעה השוטרים החליטו שמספיק. הכוח נסוג בחזרה למחסום שהוצב לפני כחודש בכניסה לכפר. זה היה האות לנערים להתחיל להתקדם שנית. הם שוב יידו אבנים אל עבר השוטרים ואלה שוב חזרו, מתקדמים לאט, אוחזים במגני פלסטיק ויורים עוד עשרות רימוני גז.
"זו דרך בשבילם להעביר משמרת", אומר נידאל, אח במקצועו, תושב עיסאוויה שמעביר את הערב בצפייה במתרחש מהגבעה הסמוכה. כאילו קרא את מחשבותיו של נידאל, אומר אחד הקצינים לחבריו: "הייתי נשאר, אבל לבת שלי יש מסיבת חנוכה בגן".
בעוד הזמן חולף, אחרי כל סיבוב קצר של התכתשות מתברר שלשוטרים אין הגדרה ברורה לניצחון והפסד. הם באו להעביר את הזמן. לפלסטינים, לעומת זאת, יש יעד, כך לפחות היה אפשר להבין מדבריו של אחד ממנהיגי המהומות: "אם הם מזיזים את המחסום – הכול ייגמר", הוא מודיע. הוא חובש כובע גרב ודגל פלסטין כרוך על ראשו. הוא מוכן להצטלם רעול פנים בלבד, ולדבריו היה עצור פעם לחודש "רק לחקירות". "אין מישהו שמנהל את זריקת האבנים" הוא מצהיר.
"זה מגיע מהשטח. אף אחד לא אומר לנו מה לעשות. הכול זה החלטה שלנו". לידו עומדים יותר ממאה נערים וילדים, חלקם רעולי פנים. כאשר הוא מסיים לדבר אומר בחור מבוגר יותר שעובר בסביבה: "כולם קשקשנים. אם תמצא כאן מישהו בן יותר משמונה עשרה, תגיד לי".
בשעות הערב קל יותר לארגן מהומות - כולם חוזרים מהעבודה ומהלימודים - אבל בדרך כלל העילה לתחילת האקשן מגיעה עוד קודם. ביום שלישי ההתפרצות החלה כשהעירייה הרסה בית מגורים ובית דפוס קטן. הצעד הזה היה הקש האחרון עבור צעירי הכפר. הם שוב הרגישו נבגדים - על ידי השלטונות כמובן, אבל הפעם גם על ידי ראשי הכפר. עיתוי ההריסות היה הפעם מבזה במיוחד מבחינתם (הסברים בהמשך).
בבוקר אותו יום עמדה קבוצת גברים מבוגרת על הריסות בית הדפוס הקטן של משפחת עליאן. מדובר בחדר של חמישה על חמישה מטרים, צמוד לבית מגורים. בתוך החדר היו כמה מכונות דפוס, עסק קטן שמפעיל תושב הכפר רובין עליאן. אחרי כמה דיונים משפטיים על גורלו של החדר, הגיע עליאן בבוקר ופגש כמאה שוטרים שאבטחו את ההריסה. לדבריו, הריסת המבנה התחילה כשהמכונות היו בפנים, אך הוא התעקש והרשו לו להוציא אותם ברגע האחרון.
תוך כדי כך, הוא טוען, כלב משטרתי התנפל עליו ותקף אותו. הוא מציג את השריטות כהוכחה. בצד השני
ההריסות מתקיימות בפאתי הכפר, היכן שהסיכון לכוחות הביטחון נמוך. יש מאות בתים בלתי חוקיים בעיסאוויה ועשרות צווי הריסה שמחכים לביצוע. המבוגרים מביטים על הכול בהשלמה. עבור הנוער זה קצת פחות מובן מאליו. בשעה 11:00, כאשר חבורת הגברים מתפזרת לענייניה, פתאום נראה פקק בכביש מס' 1 הסמוך, המוביל למעלה אדומים.
כעבור דקה מתבררת הסיבה לחסימה: המשטרה עצרה את התנועה לאחר שנערים ירדו מהמדרון והחלו ליידות אבנים על הכביש. השוטרים מפזרים גז והנערים מתחילים לברוח. כך יעברו השעתיים הבאות. בכל פעם השוטרים יירו עוד קצת גז ויכבשו עוד חלק בגבעה, והשבאב ייסוג אל תוך הכפר.
לא כל התושבים מתלהבים מהמחזה. תוך כדי מנוסה לאחת החצרות אישה מוציאה את ראשה מהחלון ומתרה בבורחים שלא יעזו להשתמש בבית שלה כנתיב מילוט.
היא מפחדת שהמשטרה תעצור לה את הילדים ותהפוך לה את הבית אם יחשדו שהם מסתתרים שם. אבל חלק מהנערים בכל זאת עובר מהחצר. נערה צעירה פותחת את השער כדי שהנמלטים יוכלו לעבור. מכיוון שהיא לא עוטה כיסוי ראש, אחד הבחורים מחכה מאחורי קיר הבית כדי לא להביך אותה.
אחרי שכולם שאפו גז מלוא הריאות, השוטרים מתמקמים מתחת לעץ והנערים ממתינים בסמטאות. כבר שעת צהריים, ומתחילה היציאה מבית הספר. השוטרים יורים עוד גז מדמיע, והוא מתפזר סמוך לחצר בית הספר לבנות של העירייה.
קבוצת ילדות רצה בדמעות אל עבר הבתים. שוב כולם מחכים. אבל אז קורה משהו לא צפוי במסגרת המלחמות הירושלמיות. מי שראה יידוי אבנים בסילוואן או בשועפאת, שכונות ענקיות ופרוצות שגרים בהן עשרות אלפי בני אדם, יודע כמה הסיטואציה הבאה מופרכת. ייתכן שהיא יכולה להתרחש רק בכפר קטן ומתוחם כמו עיסאוויה:
בזמן ששני הצדדים מתבצרים בעמדותיהם פוסעת חבורה של שלושה בחורים צעירים אל עבר השוטרים, שיושבים מתחת לעץ. אחרי דין ודברים של חמש דקות השוטרים מתקפלים. מתברר שמה שהושג הוא "הפסקת אש".
"אמרנו להם שאנחנו הולכים עכשיו. זהו, די, נגמר", מסביר טאהר (23), חובש במקצועו, שהיה אחראי על גיבוש ההפוגה. "הגענו להסכמה על זה בינינו, בחבר'ה. הילדים עומדים לצאת מבית ספר. השוטרים היו קשים, אבל השתכנעו בסוף. אנחנו נגיע עוד פעם מלמעלה ב-15:00". הפסקת צהריים.
אין מחלוקות רבות בקשר למועד התחלת סבב האלימות הנוכחי. ב-5 בנובמבר קבוצת צעירים ישראלים מתל אביב טעו בדרך ונכנסו לכפר. הרכב ספג מטח אבנים כבד, והנוסעים יצאו בריאים ושלמים רק בזכות התערבות מהירה של שוטרי מג"ב. כמה ימים אחר כך נכנס בטעות אוטובוס מלא חיילים לכפר. גם הוא נרגם באבנים אך יצא בשלום. והיה גם אמבולנס של מגן דוד אדום שאירע לו אותו דבר. המשטרה מיהרה להציב מחסום מג"ב בכניסה לכפר.
מאז יום הצבת המחסום, נמצאים ראשי הכפר במגעים עם מחוז המשטרה בעיר. הם טוענים כי הם מושפלים עד עפר בקו הגבול החדש שלהם. יורי פינס, מרצה באוניברסיטה העברית ופעיל שמאל, תושב הגבעה הצרפתית, לפעמים עוזר לשכניו בייצוג מול כוחות הביטחון: "יש דברים שהמשטרה לא תעז להגיד ליד יהודי", הוא אומר.
"למשטרה יש גישה של 'כל הערבים ערבים זה לזה'. ברגע שיש הפרות סדר או זריקת אבנים, כל הכפר נושא באחריות. המשטרה בפירוש דורשת מהנהגה של הכפר שתתערב ותדאג לסדר", מסביר פינס, "אבל אין שום אפשרות ששיטה כזו תופעל כלפי הגבעה הצרפתית. אם מישהו יאנוס או ירצח כאן, יפעילו לחץ על מנהיגות השכונה? אז כשאנחנו (קבוצה של מרצים מהאוניברסיטה - א"א) מופיעים במפגשים כאלה המשטרה לא מעזה להציב דרישה כזו".
בעיסאוויה, הנושקת לשכונת הגבעה הצרפתית ולקמפוס הר הצופים, מתגוררים כ-18 אלף בני אדם. כמו לרוב השכונות הערביות בעיר יש לה ועד שדואג לענייני יום-יום, ייצוג מול העירייה וכולי. הוועד לא פוליטי ולא משויך לגוף מסוים. הוא מורכב מגברים בעלי מעמד, רובם בני יותר מ-50. כשהמשטרה שמה את המחסום, פנה הוועד בבקשה להתחשבות:
המחסום לוחץ, הוא מעכב את כל היציאה בבוקר. הרשויות נזכרו פתאום שיש מה לעשות בכפר: מס הכנסה, משרד הרישוי וכל מי שיכול מציב תחנות לביקורת במחסום. התושבים טענו שהמשטרה הודתה בפניהם שמדובר במבצע ענישה. באחד מאתרי האינטרנט המשטרה אמרה דברים דומים: "המבצע המדובר קיבל דגש חזק במיוחד בעקבות המארב שנטמן לסטודנטים ביום שישי שלפני כן".
הפגישה הראשונה של הוועד עם המשטרה הייתה עם דודו אוחיון, מפקד תחנת שלם. לדברי התושבים, בישיבה איתם הוא הודיע להם שהוא רוצה ללכת בכפר "כמו שהוא הולך ברחוב המלך ג'ורג'", והוא הביע את רצונו "לשתות קפה ליד המסגד של הכפר" ו"שלא תהיה בעיה להיכנס עם דגל ישראל לכפר".
הנכבדים לא אהבו את הסגנון. אחד התושבים שנכח בפגישה אמר שהם לא העזו להגיב, אבל בינם ובין עצמם אמרו ש"אם הוא רוצה קינג ג'ורג', שיבנה תשתיות כמו בקינג ג'ורג'".
אבל הפרגמטיות גברה על התחושות הקשות, והם החלו לפעול להרגעת הרוחות. לדבריהם, התקיימו כמה פגישות במרכז הקהילתי, כל חבר ועד דיבר עם המשפחה שלו ואפילו "הלכנו למסגד ביום שישי וביקשנו שיהיה שקט ואז המחסום יוסר. כולם הסכימו - פת"ח, חמאס, החזית העממית", מספר מוחמד מחמוד עביד, בעל מוסך ואחד מחברי הוועד.
אחרי כמה ימים של שקט הם הלכו למשטרה, ולדבריהם היו במגעים עם שוטר, כנראה מי שמכהן כיועץ מפקד המחוז לענייני ערבים, ובעבר היה ידוע יותר כקפטן ג'ורג' מפרשת דיראני. "לא מספיק", אמר להם לטענתם קפטן גורג', "צריך עוד שקט".
תוך כדי המגעים קיים מפקד תחנת שלם את הבטחתו לרדת "לשתות קפה ליד המסגד", ונכנס לתוך הכפר עם כוח של שוטרים. התושבים ראו זאת כאחד המבחנים שהוא רוצה להעמיד להם וקיבלו את הרעיון בהכנעה. אלא שאז, במקום לעצור לקפה, החל הצוות לחלק צווי הריסה ועיקולים של ביטוח לאומי. חברי הוועד הרגישו מרומים שהמשטרה נכנסת לכפר עם צווי הריסה דווקא כאשר הם מנסים להרגיע את העניינים. השוטרים ספגו מטר אבנים, והם מצדם השיבו בגז מדמיע ועזבו.
תושבי הכפר למדו שוב שאי אפשר לסמוך על הוועד, שסוגר על עסקאות עם המשטרה אבל המשטרה דורכת עליו. "המפקד נכנס מוקף במוכתארים" אומר אחד ממנהיגי יידויי האבנים, "הם שמרו עליו וגם חטפו אבנים". בינתיים, חברי הוועד מספרים כי המשיכו לנסות להרגיע את העניינים. "לא היה כאן כלום בשבוע האחרון", הם אומרים. ואז הגיעו הבולדוזרים.
הריסת הבתים השבוע פגעה בתושבים יותר מבעבר, משום שהיא נתפסת כהפרת ה"הודנא", כפי שמכנים זאת בכפר. אמנם כנראה לא הייתה תקופה מוגדרת שבמהלכה הכפר הועמד למבחן, "ככה זה. הכול שמועות ואין שום דבר ודאי", מאשר האני עיסאווי, חבר הוועד ומנהל קו התחבורה העירוני לעיסאוויה, אבל סביר להניח שחלק מחברי הוועד, שנתקלו בלחץ התושבים, רצו לספק להם תשובה מוגדרת לשאלה כמה זמן עוד יעמידו אותם בסיטואציה שבה הם צריכים להתנהג כמו "ילדים טובים".
ביום שלישי בבוקר בשבוע שעבר, כאשר באו הבולדוזרים להרוס את שני המבנים, ה"הודנא" קרסה סופית. "היום היו צריכים להוריד את המחסום ודווקא היום הרסו בית", אמרו הצעירים והלכו לזרוק אבנים על הכביש. "המשטרה שברה את המילה שלנו" אומר האני עיסאווי. משם הכול יצא משליטה.
אחרי הפסקת האש של הצהריים, המהומות התחדשו שוב בשעה 15:00 בדיוק, כפי שהבטיחו הנערים. מיידי האבנים התקרבו למחסום, ושוב החלו המרדפים בפאתי השכונה.
בשנה האחרונה היו כמה עשרות אירועים בסדר גודל כזה, במיוחד בסילוואן ובמחנה הפליטים שועפאת. בדרך כלל כל צד יודע את התפקיד שלו. שוטרים וגז מצד אחד, נערים ואבנים מצד שני. באמצע צלמי העיתונות. במקרה של עיסאוויה הלחץ היה גבוה מהרגיל: הנערים גירשו את הצלמים כשאלה התקרבו יותר מדיי.
מתרוצצת שמועה על נער מסילוואן שראו את פניו בעיתון והוא נעצר. כמו תמיד במצבים האלה, אנשים מנסים לקיים את שגרת יומם. מכוניות של אזרחים לא מעורבים מנסות לתמרן בין הבריקדות, ילדות חוזרות מבית ספר וחולפות בקו האש. פועלים חוזרים מהעבודה עם שקיות אוכל ונעצרים, משקיפים על הניצים ומחכים שענן הגז יחלוף. "הצגה", אומר אחד מהם.
כאשר הזמן חולף, הנערים חוסמים את הכביש בפח גדול ולא מאשרים לאף אחד לעבור, גם לא לתושבי הכפר. "סע, סע מכאן" צועק אחד מרעולי הפנים אל נהג מזוקן שמתעקש להמשיך לנסוע. הנער ממשיך להטיח אבנים בקרקע, מאלץ את המכונית להסתובב. "צא, צא, אני אומר לך", הוא צורח. "אני לא יהודי!", צועקים לו מהאוטו. נידאל, שמשקיף על המהומה מהגבעה, מסביר:
"הם מפחדים ממסתערבים". אבל הנערים לא מפחדים רק משוטרים סמויים. "הרבה מאלה שזורקים אבנים הם משתפי פעולה. מחר בלילה ייקחו אותם לחדר 4 במגרש הרוסים, יתנו להם עוגות והם יתחילו לזמר", טוען נידאל.
הערב יורד. הכניסה לכפר בוערת. "נר ראשון של חנוכה", צוחקת אחת השוטרות. מידי פעם ילד נועז נשאר לבד לאחד על אחד מול הרובה היורה גז. הוא מסתתר מאחורי שקי חול, מיידה אבן ותופס מחסה. השוטרים מחפשים אותו בקנה של מטול הרימונים. מתלבטים אם לירות או לא. "בוא, בוא נלך עליו יחד", אומר אחד השוטרים לחברו, אבל בסוף הם נשארים במקום.
על הגבעה עם נידאל, ליד חנות "מנטה" של דלק, משקיפים הסקרנים. הם רואים משם את הבית שלהם - כפר שהפך לשכונה שגדלה באופן מפלצתי מאז בניית גדר ההפרדה. מכ-11 אלף תושבים ב-2005 לכ-18 אלף היום. אנשים כבר לא מכירים זה את זה ואין היכן לבנות.
כבר יותר משמונה שנים הם במגעים לתכנית מתאר חדשה לשכונה, כדי שיוכלו סוף-סוף לבנות באופן חוקי. כל פעם מישהו אחר תוקע את העסק. אולמרט דווקא תמך בפרויקט, אבל אז אלי ישי התמנה לשר הפנים ועצר את כל תכנית המתאר. עוד לפני כן רשות הטבע והגנים לחצה משום מה להקים גן לאומי דווקא שם, במורדות הנטושים והמוזנחים של הכפר, שאין ישראלי שביקר בהם ב-40 השנה האחרונות, רק כדי שעיסאוויה לא תתרחב עוד מטר.
עיסאווי פורס את המפות על השולחן בבית שלו. כל פעם קיצצו להם קצת מהמעט שביקשו. שמונה שנים הם מנסים להיות נחמדים, לשתף פעולה, ליצור תוכנית ריאלית, אבל דוחים ודוחים אותם. בינתיים הכביש למעלה אדומים ניתק אותם מאדמותיהם החקלאיות, ומפקדת מג"ב שנבנתה ליד הכפר בנתה גדר סביב האדמות שנשארו בצד השני של הכביש ומגרשת את החקלאים שמנסים לעבור "מטעמי ביטחון". החקלאים יכולים להיכנס לשטחים שלהם רק בעזרת עיקוף של קילומטרים דרך העיירה א-זעים.
תושבי עיסאוויה הם תושבי ירושלים, ולמרות זאת אין שם גן משחקים אחד, ולא מדרכה או ביוב. זה כפר שהפך לסלאמס, ל"עיר האלוהים" של ריו דה ז'נרו. וככל שהמצב מחמיר הקונספירציות פורחות. התושבים מסתכלים על מחסום הענק שהולך ונבנה בימים אלה מצפונה להם, במחנה הפליטים שועפאת. עכשיו הדיבור הוא על כך ש"העירייה תחסום את הכניסה לכפר מהגבעה הצרפתית באופן קבוע, ותאלץ את כולם להיכנס לעיר מהמחסום החדש", כפי שסבור אחד התושבים.
הם חוששים להתנתק מירושלים, פיזית ומנטאלית, סופית. אם כך יהיה, עיסאוויה ומחנה שועפאת יהפכו לשכונה אחת גדולה ועלובה. המחסום החדש מאשר את החששות.
אבל יש גם אמירות פחות קונספירטיביות: "אם במאה שערים מישהו זרק אבן יורים גז מדמיע? סוגרים את הכניסה לשכונה? ילד זרק אבנים, מה אתה יכול לעשות? אני לא מבין אתכם. למה אתם מחמירים את המצב?", אומר אבו נידאל, "יש לנו חברים שתקפו אותם במדרחוב כי הם ערבים, הם כמעט מתו, אז סגרו את רחוב יפו בגלל זה?".
מהמשטרה נמסר בתגובה: "בעקבות האירועים האחרונים בכפר, שכללו יידוי אבנים לעבר כביש מעלה אדומים והמנהרות, הצתות רכבים והפרות סדר, הוחלט על ידי מפקד המחוז לבצע מבצע אכיפה גדול.
"החסימות בכניסה לכפר בוצעו מתוך כוונה להגן על תושבים יהודים אשר תועים בדרכם ומתכוונים להיכנס לעיר, כפי שהיה במקרה של רכב הסטודנטים ובמקרה נוסף של אישה בהיריון, שרכבה נרגם באבנים. מבצע האכיפה נעשה כמו בכל השכונות בעיר.
"באשר לטענות ראשי הכפר, יש הידברות קבועה עם ראשי הכפר כדי להרגיע את צעירי הכפר, את ידויי האבנים והפרות הסדר. מבצע האכיפה נמשך ולא כאקט של ענישה. עוד יצוין בקשר לנושא התיאום עם ראשי הכפר כי לפני כשבועיים, בעת צורך לפרק חווה לא חוקית, המשטרה פנתה לראשי הכפר והציעה להם כדי למנוע עימותים לפרק את החווה לבד, והם אכן עשו זאת.
"באשר לצווי ההריסה, הם ניתנים על ידי העירייה ועל המשטרה לבצע את החלטת העירייה. זו עבודה של משטרת ישראל ללוות משימה זו. המבצעים והאכיפה יתקיימו בכל מחיר".
מהעירייה נמסר בתגובה: "העירייה מקיימת את החלטות בית המשפט וחובותיה על פי החוק, במערב ובמזרח העיר כאחד, על פי תכנית העבודה השנתית. ההריסות מבוצעות בתיאום עם משטרת ישראל והגורמים הממשלתיים הרלוונטיים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם