האשם יאסין לא יוותר על ת"א, בטח לא בשביל רפיח
אחרי 25 שנה בתל אביב נדרש השחקן הפלסטיני האשם יאסין לשוב לרפיח, שם אין לו חיים או עבודה, וסכנה נשקפת לחייו. רגע לפני שבג"ץ יכריע את עתידו, יאסין יורה לכל הכיוונים: על הקולגות היהודים, הפחד מחמאס והבירוקרטיה הישראלית
האשם יאסין (47), שחקן פלסטיני מרפיח שגר ופועל כבר 25 שנה בתל אביב, כועס, פגוע, ולא מהסס לירות לכל הכיוונים. בשיחה בדירת חדר זעירה באלנבי, בה הוא מתגורר כמעט כל השנים האלה, הוא משלב ביקורת על ישראל עם ביקורת על הרשות הפלסטינית ועל חמאס, ומתבל את דבריו במשלים ובמונחים מהתרבות הערבית ומהמסורת היהודית.
לפני שנתיים פנה יאסין, שנמצא בארץ כחוק מתוקף אישורי שהייה שהוא מחדש כל שלושה חודשים, בבקשה למשרד הפנים להעניק לו מעמד של תושב ארעי או תושב קבע. לאחרונה נדחתה בקשתו, והוא נדרש לעזוב את הארץ ולחזור לרפיח - שם אין לו חיים או עבודה, וסכנה נשקפת לחייו.
עכשיו הוא פונה לבג"ץ, ותולה את תקוותיו בסעיף קטן בחוק שנראה כמו נתפר במיוחד בשבילו. הבעיה היא שאף אחד לפניו מעולם לא ניסה להשתמש בסעיף הזה, ומשרד הפנים לא יודע איך לאכול אותו.
סיפורו של יאסין התחיל בבית הספר של אונר"א לילדי פליטים ברפיח, אי-שם בשנות ה-70. יאסין יזם את העלאת ההצגה הראשונה בהיסטוריה של בית הספר, ועל התפקידים ששיחק זכה בפרס: קלמר חדש וחבילת צבעים.
"הרגשתי שזכיתי באוסקר, זה היום המאושר בחיי", נזכר יאסין בחיוך. כך נולד החלום להיות שחקן. כשסיים את לימודיו בבית הספר, ב-1983, נסע לקהיר לנסות את מזלו בבירת תרבות הבמה והקולנוע של העולם הערבי. אלא שמצרים של אחרי הסכם השלום עם ישראל הפכה למקום מאוד לא ידידותי לפליטים פלסטינים, בעיקר צעירים, ומהר מאוד יאסין גורש בחזרה לרצועה.
כעבור שנתיים, כשעבד כמפעיל מקרן בקולנוע ברפיח, חבר שעבד בתל אביב הזמין אותו לביקור. באותם ימים לא היה צורך בהיתרי כניסה, ויאסין קפץ לעיר. בדרכו למונית השירות הביתה נתקל במודעה בערבית שנתלתה על עץ ברחוב שלוש, ובה הזמנה לסדנת תאטרון יהודית-ערבית בהנחיית השחקן והבמאי מוטי בהרב. לא עבר הרבה זמן, ויאסין נטש את המקרן ואת רפיח, מצא דירה ועבודה במסעדת דגים ביפו, והתחיל ללמוד אצל בהרב.
הקריירה שלו
"כל ההצעות שהיו בסרטים ישראליים היו לשחק מחבל", הוא אומר, "ואם זה לא היה מחבל, זה היה איזה ערבי מסכן, חלש, מגמגם, כזה שאומרים לו ברחמים קח עשר שקל, קח מדינה, תרגיש טוב. ואני לא מסכן. קשה לי מאוד, אבל אני לא מסכן. כשהתווכחתי וסירבתי לשחק תפקידים כאלה, שנכתבו לא נכון, אמרו שאני בעייתי".
ככל שהשנים חלפו, פיתח לעצמו יאסין תחושה של שליחות, רצון להציג לחברה בישראל איך נראים הדברים מנקודת מבטו של פליט ברפיח, ולהוות מעין גשר תרבותי של אדם אחד. כך התחיל לכתוב ולהעלות הצגות יחיד - "החומה" (93'), "געגועים למוות" (97') ו"שלום לשלום" (2009).
כשניסה לכתוב גם תפקידים ליהודים גילה שאף אחד לא רוצה לשחק אותם. "כשהם כותבים עליי כערבי זה בסדר, וכשאני כותב לעצמי זה בסדר, אבל שאני אכתוב תפקידים ליהודים? זה אף אחד לא הסכים", הוא אומר.
בינתיים, בשנת 1993, בוטלו היתרי היציאה של אזרחים פלסטינים מהשטחים, מה שהביא הלכה למעשה לסגר כללי, שנמשך עד היום. פתאום יאסין נזקק להיתר כדי להמשיך ולפעול בארץ, והוא הצליח להשיג אותו בעזרת חברת הכנסת דאז יעל דיין.
חידוש ההיתר גובה מיאסין מאמץ רב, ומלווה בכל פעם בחשש שהבקשה לא תאושר. בתחילת האינתיפאדה השנייה למשל נתקע ברפיח לשמונה חודשים עד שהצליח לחדש את ההיתר ולחזור לדירתו באלנבי.
"ברפיח אין לי כלום", הוא מסביר. "אחרי כל כך הרבה שנים אני כבר לא כל כך בקשר עם המשפחה, רק קצת טלפונים עם אמא והאחיות, אין לי שם אפילו חדר. בכלל, אנשים שם רואים אותי כבוגד. פעם שעברה שהייתי ברפיח מישהו ברחוב אמר לי שאם הוא היה יכול הוא היה הורג אותי. מאז שחמאס עלה לשלטון לא חזרתי לשם, ואחותי אומרת לי שגם לא כדאי לי".
וכאילו שזה לא היה מספיק, בשנים האחרונות הופיע סעיף חדש בהיתר השהייה של יאסין, שאוסר עליו לעבוד בארץ. "עשו ממני כמו פליט סודאני - תשב בארץ אבל אל תעשה כלום", אומר יאסין, "וזה הורג את היצירה, ואי אפשר להתפרנס, ואני נאלץ לדחות הצעות עבודה במשחק וכמורה, וחי על חסכונות והלוואות".
כאמור לפני שנתיים הגיש יאסין בקשה לקבלת מעמד בארץ. הבקשה, שנשלחה שוב בתחילת השנה, התייחסה לסעיף מיוחד בחוק האזרחות והכניסה לישראל מ-2003. לפי סעיף 3(2) בחוק, שר הפנים רשאי לתת רישיון לישיבה בארץ לתושב השטחים אם שוכנע כי אותו אדם "פעל פעולה של ממש לקידום הביטחון, הכלכלה או עניין חשוב אחר של המדינה, או שהענקת האזרחות, מתן הרישיון לישיבה בישראל או מתן ההיתר לשהייה בישראל הם מעניינה המיוחד של המדינה".
לאחרונה, במלאות שנתיים לפנייה למשרד הפנים, שנותרה ללא הכרעה, הגיש עו"ד הר עוז עתירה לבג"ץ בשמו של יאסין. יומיים לאחר מכן הגיעה החלטת משרד הפנים לדחות את בקשתו, ולהורות לו לעזוב את הארץ לאחר שיסתיים בירור עניינו בבית המשפט. בהחלטה צוין בין היתר כי לא נמצאה תרומה מיוחדת לחברה בישראל משהותו בארץ.
"זה הדבר שהכי פגע בי", אומר יאסין. "אמנות זה לא תרומה? כל החסכונות שהשקעתי פה זה לא תרומה? אני חי פה בגוב האריות, הולך על חבל דק בין שני גושי אש, פה לא אוהבים אותי ושם לא אוהבים אותי. אני לא נלחם בשביל עצמי, אלא בשביל הדרך של הדיאלוג והגישור. זאת לא תרומה?".
תגובת משרד הפנים לבג"ץ טרם נמסרה בשל השביתה בפרקליטות המדינה, אבל בשבוע שעבר הגישה אמ"י בקשה להצטרף לעתירה כידידי בית המשפט, בכוונה לתמוך בדרישתו של יאסין.
"יש לחוה אלברשטיין שיר שתמיד נוגע לי", מסכם יאסין, שממתין בחשש לתגובת המדינה ולקביעת מועד הדיון בבג"ץ. "היא שרה: 'כשהחושך יורד, והפחד גובר, אל תצעק - תמיד תדליק איזה נר'. ואם אני אדע שכיביתי את הנר שלי, אני אדע שאנחנו קרובים לסוף. בלי תקווה אסור לבני אדם לחיות".
ממשרד הפנים נמסר בתגובה: "מר האשם יאסין הגיש בקשה למעמד מטעמים הומניטריים. הבקשה נדונה בוועדה ההומניטרית מטעמים מיוחדים, לאחר שנבדקה מול כל הגורמים כנדרש. כמו כן לא נמצא בסיס של 'תרומה מיוחדת' לקבלת מעמד, כפי שמבקש מר יאסין. להבהיר כי כל הקשור להיבט הביטחוני כפוף להמלצת גורמי הביטחון בלבד. כך או כך, מפנייתו של מר יאסין עולה כי בימים האחרונים הוגשה עתירה בנושא ותשובתנו המפורטת תימסר בבית המשפט".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם