די לייבוש: האשם יאסין מציג את חייו על הבמה
כבר 24 שנים מתגורר השחקן יליד רפיח האשם יאסין בתל אביב בתת תנאים, ובהיתר שהייה זמני בהצגת יחיד חדשה הוא מספר על היחס המתנשא, על האודישנים הבלתי אפשריים, וגם, בכל זאת, על חלום או שניים
ילד מחונן אבל צמא עימותים, כזה שמרגיש מוגן גם כשהוא פוסע בשכונות המסוכנות ביותר, גאה להתחיל עם נערות שלא נועדו לו. "תקשיב", אמרה הסבתא, "אחרי גיל 20 אתה תעבור לארץ זרה, שם לא מדברים בשפה שלך. יתייחסו אליך כמו נסיך. אחר כך תתרסק. פעם אחר פעם תיפול. אבל אתה תקום. אחרי גיל 45 תעשה משהו שירעיש. כל כך ירעיש עד שכולם ישמעו עליו".
השנה מלאו לשחקן האשם יאסין 45. הוא כבר כונה "הנסיך מרפיח" כשהגיע בשנות ה-80 ללמוד משחק בתל אביב ונחשב להבטחה גדולה. אבל ככל שהזמן עבר והעימות הישראלי-פלסטיני החריף, פלסטיני בתל אביב כבר לא נחשב לדבר אקזוטי כל כך.
ההתרסקויות הגיעו בצרורות, ובצדן נחמות קטנות ונדירות. אחרי 24 שנים בדירת חדר דלה בתל אביב וכמעט ללא כסף או תפקידים, נרדף ומפוחד, יאסין יודע שעכשיו הוא צריך להרעיש.
אתם כנראה לא זוכרים את יאסין מתפקידי האורח שלו בסדרות "פלורנטין" או ב"הפוך". אלה היו התפקידים הבולטים האחרונים שלו, בשלהי שנות ה-90. "באתי ל'הפוך' כי הטקסט הצחיק אותי ולא רציתי לשכוח איך עובדים מול מצלמה. ישבתי באודישן ושאלתי'מי כתב את הטקסט הדבילי הזה?'. אז הבמאי אמר 'אני'. בכל זאת התקבלתי".
יאסין היה אמור לגלם מאמן כדורגל דרוזי. הוא סירב לגדל שפם דרוזי מפואר, אך התייצב לצילומים בעוספיה. "הייתי צריך להגיד לעינת ויצמן ולאורנה פיטוסי 'תכירו, אלה מח'מד, מח'מוד, ע'לי וריאד'. בא הבמאי והתעקש שאגיד 'אלה מוחמד, מחמוד, עלי וריאד'. אמרתי לו 'אתה אל תלמד אותי לחקות ערבים, אני לא יצפאן'.
הוא התעקש ואני קיבלתי בלאק אאוט. כתבו לי את הטקסט על קרטון מאחורי המצלמה. היה חם נורא, והייתה בסט רק שמשייה אחת לשתי השחקניות. ננעלתי. לא יכולתי לעשות את זה. זה לא שהוא התעקש על איך שאגיד 'רבינוביץ''.
בהמשך ניסה את מזלו בכמה מסגרות. "בשנות ה-80 למדתי משחק בצוותא ובהמשך גם הופעתי בפסטיבל ישראל ובפסטיבל עכו. התפרנסתי ועשיתי חיים. אחר כך קלטתי שעושים לי מה שעשו למזרחים. אפילו רצו לשנות לי את השם. קראו לי 'פרימיטיבי', 'לא מתקדם'. לכן למזרחים יש כזו שנאה עצמית. בגלל זה הם אלה שצועקים מוות לערבים. הם הרי עצמם ערבים לכל דבר".
לאודישן לסרט "ביקור התזמורת" הלך רק כדי להודיע שהוא לא מעוניין בתפקיד. גם על "הכלה הסורית" ויתר. "רואה איך אני נראה? אני ערבי אותנטי. גבר. עוד לא נולד מי שיכתוב דמות כזאת פה. אתה יודע שכשאני בא לאודישן ויושבים שם שחקנים ערבים מישראל, הם מסתכלים עליי בזעם? 'אתה בא לקחת לנו את העבודה', זה המסר. שהם יגידו 'מוחמד' ויתפשטו וישחקו הומואים".
עכשיו הוא מעלה הצגת יחיד חדשה "שלום לשלום" (יום שלישי הקרוב, במסגרת פסטיבל "מסרחיד 2009" בעכו), שם הוא סוגר חשבונות עם השמאל הישראלי באמצעות תיאור מסעו שלו מרפיח לתל אביב. "עם אלו שמשתמשים בשמאל בכאילו", הוא מבהיר, "שהם לא באמת שמאלנים. שאומרים לך בפשטות שהם רוצים אותך 'קרנף', כנוע . הערבי הנוח".
איפה אתה מרגיש את זה?
"כשאתה אומר שאתה מרפיח תמיד שואלים 'אז איך אתה פה?'. אז אני מסתלבט ואומר 'חפרתי מנהרה'. אז הם מתחילים לפחד. כשהם שומעים שקוראים לי האשם יאסין, אז בכלל. ואז מגיעה השאלה מערערת הביטחון'תגיד, האשם, מה חושבים עליך ברפיח?'. זה שעזה במצור, כמו גטו, לא מעניין אותו. אבל פתאום, כשהוא רואה אותך, הוא מתעניין".
אבל זאת הזדמנות לספר לאנשים על המצב שם.
"זה לא באמת מעניין את הישראלים. פעם בא אליי לרפיח העיתונאי בוב סיימון ושאל אנשים עליי. חלק אמרו שהם לא אוהבים שאני פה. המון אנשים אמרו לי'מי שנהנה ממך זה היהודים. אתה שחקן כריזמטי, בחור עם כישרון ואישיות, אתה יכול להביא לנו תועלת, ומי שנהנה ממך זה מי שמזיין אותנו'".
ומה אתה עונה?
"לכל אחד יש תפקיד בחיים. לא כולם צריכים להיות חיילים. לא כולם צריכים להיות בעדר".
אולי הם צודקים. אולי היה עדיף לך וגם להם אם היית שחקן בפלסטין, אולי בארצות הברית.
"איך אני אסע לשם? כמה פעמים כבר הגשתי בקשה לגרין קארד ולא קיבלתי. שיחקתי בסרטים אמריקניים שצולמו פה, אני אוהב את זה, אבל בסרטים ישראליים אני לא משתתף כי הכול קשקוש. אני מסכן את החיים שלי בזה שאני שחקן פלסטיני בישראל. אם לא הייתי מרגיש שזה סוג של שליחות, הייתי מתמוטט מזמן".
מאיפה נשקפת הסכנה?
"משני הצדדים. יש אנשים, למשל, שחושבים שאני משתף פעולה. אם אני רק מדבר עם בחורה, אומרים לה, תיזהרי, זה האשם יאסין מעזה. באינתיפאדה האחרונה הפיצו שאני מחפש אתרים לעשות פיגועים. אני גר פה 20 שנה ואנשים מסתכלים עליי כעל פצצה מתקתקת. כשהיה הפיגוע בקופי שופ, השתוללו לי מתחת לבית. שברו בקבוקים וצרחו 'מוות לערבים'. ישבתי פה וכיוונתי את כל העוצמות האנרגטיות שלי בשביל לנטרל אותם. מספיק שאחד היה אומר שיש פה פלסטיני והייתי הורג או נהרג".
דירתו ארעית על אף שהוא מתגורר בה כבר 20 שנה. "אני חי על היתר שהייה, וחבר כנסת צריך לחדש לי אותו בכל שלושה חודשים", הוא אומר. בטלוויזיה הדלוקה משודרת כתבה על ילדי העובדים הזרים שזכו לעוד שלושה חודשי חסד בישראל. "חצי מיליון ילדים בעזה סובלים מתת תזונה ואף אחד לא מזיז את התחת", הוא אומר.
מה מצבך הכלכלי?
"אני צריך כסף. גמרתי את כל החסכונות, כי אין לי היתר לעבוד, אלא בתחום האמנות. ומי מתפרנס מאמנות פה?".
אם לא ההזדמנויות הכלכליות או ההצלחה בעבודה, מה בכל זאת משאיר אותך פה?
"בא אליי חבר ברפיח ואמר 'האשם, אני כועס עליך. אפילו לא רוצה ללחוץ לך את היד. בעיניי אתה בוגד'. אמרתי לו 'המטרה שלי היא להראות לצד הישראלי שלא כולנו פועלים, שחושבים פה שאנחנו נחותים. גם כשאני בא כשחקן, אני מרגיש שעוד רגע יגידו לי'קח מטאטא ותנקה'".
כבר שנתיים וחצי לא ביקר ברפיח, שם חיים אמו ו-23 אחיו ואחיותיו, משלוש נשותיו של אביו. "אני מתקשר אליהם, בדרך כלל", הוא אומר. "הם מצלצלים רק אם משהו חריג קורה".
אין לך לפעמים רצון לחיות חיים נוחים יותר? לעשות כסף, להקים משפחה, להצליח בקריירה?
"גם זה יגיע. זה מזכיר לי שאמא שלי אמרה לי לא מזמן 'אתה איחרת את הרכבת'. אמרתי לה 'אמא, אל תדאגי, אני הרכבת'".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם